ליקוטי מוהר"ן | תורה ד' | הטוב והמיטיב

כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ, זאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ"ו): "בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלהִים אֲהַלֵּל דָּבָר" (עיין ברכות ד"ס ע"ב) וְזאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים נ: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד" וְכוּ' וְהִקְשׁוּ: וְכִי הָאִידְנָא לָאו הוּא אֶחָד? וְתֵּרְצוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הָאִידְנָא מְבָרְכִין עַל הַטּוֹבָה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל הָרָעָה דַּיָּן אֱמֶת וּלֶעָתִיד כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, שֶׁיִּהְיֶה שֵׁם ה' וְשֵׁם אֱלקִים אַחְדוּת אֶחָד:

 

ר' נחמן פותח במשפט שלכאורה הינו מובן מאליו, שכאשר אדם ידע שכל מאורעותיו הם לטובתו זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". והלא אין ספק לו ידענו זאת היינו מרגישים נפלא. אך איך יודעים זאת? והלא הכל נראה אחרת! ולא תמיד לטובתנו. יותר מזה, מהמשך דבריו של ר' נחמן משמע שהכינוי 'מעין עולם הבא' איננו עוד סופלטיב, אלא ביטוי לכך שתודעה שכזו הינה תודעה עתידנית שמובטחת שתהיה "ביום ההוא", אך כנראה לא בת מימוש "האידנא". אין בליבנו כיום שכנוע פנימי ש'כל מאורעתיו הן לטובתו' ולכן איננו מסוגלים לברך על הרעה הטוב והמיטיב אלא רק לקבלה בצידוק הדין ולברך 'ברוך דיין האמת'. ושוב שואלים אנו, מה רוצה ר' נחמן עכשיו? מה עלינו לעשות עם תודעה עתידנית שכזו בהווה? במיוחד כשנשמע מדבריו של ר' נחמן שמדבר הוא בלשון הווה ("כשאדם יודע.." - בהווה). 

אמנם יש בתודעתנו איזו התנוצצות של הכרה שכל הפירוד שאנחנו רואים בעולם הזה הוא משני, זמני, ושבעצם בשורש הכל אחד, אך המציאות הטופחת על הפנים דוחה, כפי שראינו, חזון זה לעתיד לבוא. האם ניתן לדעת את זה כבר עכשיו בהווה כפי שר' נחמן מבטיח? זאת השאלה!

"כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ"- לא די להסכים, לחשוב או לשער, אלו  לא יעמדו במבחני החיים ותלאותיהם, כשתבוא על האדם רעה חס וחלילה. אמת שכזו יש "לדעת" באופן ממשי הנצרב בבשר, בהכרה פנימית עמוקה. שהרי אמונת האחדות איננה דבר  פשוט כלל וכלל, להאמין שהכל אחד, הן הטוב והן הרע ולהתייצב בשניהם כ"אחד" ולא לברוח. יכול אדם לפעמים להרגיש שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל ויוצאת נשמתו, כמו ר' עקיבא שיצאה נשמתו באחד, שהרי אמונת האחדות דורשת מן המאמין להישאר נטוע במקומו האחד יהא אשר יהא. משמעותה של אמונה זו היא שה' אתי בכל מקרה, היכן שלא אהיה, מקבל אני על עצמי, בין אם טוב ובין אם רע, בין לטובתי ובין לרעתי, הכל אחד ואני מקבל את המציאות בשיוויון ובהשתוות.

אך נדמה שרק כאשר יניח אדם את גופו בעפר, ונשמתו תעלה למעלה, רק, בעולם הבא, ייפרד אדם מן האינסטינקט הבסיסי לקרב את הרצוי ולרחק את הרע ואת המזיק ולדחות אותו. רק אז יוכל לקבל גם את הרעה בזרועות פתוחות, כמו שמזמין אותנו ר' נחמן לדעת. רק כשייפרד מן הבשר יוכל אדם להשתחרר מתובענותו להביט אל העולם מנקודת ראות צרה ומצומצמת. אם זכה אדם לתודעה זו בעודו בגופו, סימן הדבר שבשרו למד את סוד האחדות ולמד לסבול את מסרקות הברזל שלו, למען תודעה גבוהה יותר שהיא מעין עולם הבא עוד בעולם הזה.

 

*

 

אך איך זוכים לזה?

 

וְזאת הַבְּחִינָה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג, אֶלָּא כְּשֶׁמַּעֲלֶה בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מֵהַגָּלוּת מִבֵּין הָעֲכּוּ"ם כִּי עַכְשָׁו הַמַּלְכוּת וְהַמֶּמְשָׁלָה לְהָעֲכּוּ"ם, וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִים עֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁלָּהֶם בְּשֵׁם אֱלהִים, כִּי יוֹנְקִים מִבְּחִינַת מַלְכוּת הַנִּקְרָא אֱלהִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ד): "אֱלהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם" וּכְשֶׁמַּעֲלִין בְּחִינַת מַלְכוּת מִבֵּין הָעַכּוּ"ם, אֲזַי נִתְקַיֵּם (שָׁם מ"ז): "כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלהִים"

 

מלכות דקדושה היא ההכרה של האדם במלכות ה' בעולם, להכיר כי "כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלהִים". אלא שבניגוד למלכות בשר ודם שמרכזת את הכוח אצלה, מלכות ה' מבדרת את הכוח ומפזרת אותו בעולם, מחלקת מכוחה לנתיניה. כך כשברא ה' את העולם, במידת הדין, בשם אלוקים, והעניק למציאות את כוחה, את הווייתה, ואת חירותה. לא לשווא שם אלוקים, שם רבים הוא, שכן כל עניינו הוא ההפרטה הזו של כוחו האינסופי וחלוקתו בין הנבראים. כך גם סוד הצמצום מתאר את צמצומו של האינסוף החובק עולם ו'בולע' את העולם ופרטיו בתוכו על מנת לתת מקום למציאות על פרטיה, מחדליה וטעויותיה.

אלא שכאן מבחנה של המציאות: האם תכיר בחלקיותה, האם תזכור את מקורה, האם תכיר במלכות ה' או שמא תנצל את הכוח שניתן לה והופרט לה, למען מלכותה היא? האם תכנה את עצמה גם כן בשם אלוקים, בהסתמכות על מידתו של האלוקים לתת למציאות את חירותה. שכן גם "אלוהים אחרים" יונקים משם "אלוקים", אלא שמעדיפים לשכוח את מקור יניקתם זה, מיד אחרי שקבלו את מבוקשם. עושים "דין" לעצמם ותופשים אומנותו של מלך בשר ודם המרכז את כוחו לעצמו. מלכות שכזו נקראת 'מלכות בגלות', שכן מקורה אמנם במלכות ה' וממנה היא יונקת, אלא שאין מלכות זו במקומה, גלתה היא לעולם הצמצום, הפירוד וההפרטה ונשארה שם, שכחה את מקורה האחדותי והאינסופי, התבצרה בתוך ארמון מלכותה המצומצמת ושכחה את מרחבי האחד האינסופי שיכול להיות בכל מקום.

אלא שזאת יש לדעת, משעה ששכחה המציאות את מקורה ותפשה לעצמה מלכות, ימשיך האלוקים "להניק" את מלכותה העצמאית, על אף פירודה ממקורה האינסופי, אך רק בגבולות הסופי בלבד. מלכות שכזו תהיה תמיד תלויה בדבר, בכוח וברפרטואר המסוים שניתן לה ולא יותר, רק שם תיכון מלכותה. דמותה, דמות פסל, יפה, מרשים, אך איננו מסוגל לזוז, להתגמש עם המציאות ותהפוכותיה. או אז תהיה היא, דרך כלל, כוחנית יותר ויותר, עד שגם היא, ככל מלכות כוחנית, תקרוס ותגיע אל סופה, סופיות בה רצתה להתגדר ולמלוך ולכוף את סובביה אליה.

מלכות דקדושה, לעומת זאת, תהיה זו שתדע למסור את מלכותה, שניתנה לה, בחזרה לה'. שתדע, כמו ה' בעצמו, לתת מלכות ולא רק לקחת, לפזר כוח ולא לרכזו אצל עצמה, לשחרר ולא לקפוץ יד. באופן פרדוכסלי תגלה היא שכאשר מוסרת היא את המלכות לה', היא איננה חסרה מלכות אלא להיפך מקבלת עוד יותר מלכות. ה' מרעיף עליה עוד ועוד מלכות מידה כמידתה ומגלה לה את הסוד הגדול שבאמת לא חסר מלכות בעולם, יש עוד ועוד, שכן מקורה אינסופי, לכן אין צורך לא בכוח, לא בקנאה, לא בתאווה ולא בכבוד. "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה". היכן שלא אהיה ה' עמי, שם מקומי אין אף אחד שיכול לקחת לי את מה שבאמת שלי ומה שנלקח ממני כנראה שלא היה צריך להיות שלי. קבלת מלכות ה' מחזירה, אם כן, את האדם למקומו, יהא אשר יהא. מקום הינו "חלל פנוי" וכמו ה' בעצמו, נקרא האדם לצמצם את עצמו ואת צפיותיו, לשבור את הפסלים הקפואים המציירים את המלכות באופן מסוים ולתת מקום פנוי למשהו אחר. המלכות האמתית איננה כוח, אלא יכולת הנהגה וזו נבחנת בכל מקום אליו תגיע. למלכות אין ציור אחד כמותו היא צריכה להראות, היא איננה פסל, שכן לדידה הכל אחד!

בלי צפיות, בלי תכניות, בלי מאבקים, בלי כלום – אפילו לא החיים עצמם אליבא דר' עקיבא מהרוגי "מלכות", ביטול גמור לה' - דווקא שם כאשר "לית ליה מגרמה כלום", דווקא שם המלכות ביותר נמצאת. כמה שאדם בטל, כך יש לו יותר מלכות, כמה שאדם יותר מוסר את המלכות לה', כך הוא מקבל אותה לעצמו בחזרה. שכן דווקא אז ניכר מי אתה כשלעצמך, בלי תוספות ובלי כוחנות. לא לשווא מכונה המלכות –"אני". ה"אני" כשלעצמו ניכר כשהוא מוכן להישען על ה"אין" (היפוך אותיותיו), על שורשו, על ה', בלי שהוא מגדיר את עצמו מראש. כל הישענות על משהו אחר, ידוע מראש, מצפה מראש, מתנה את קיומו בדבר ועל כן איננו השענות גמורה וממילא איננו בעל הוויה גמורה, אלא קיום בגלות קיום מותנה בדבר מה בעולם, שהינו בעצם עבודה זרה. לעומת זאת, קיום בטל, חופשי מכל אלה, מכל התניות חיצוניות וממילא מלא בקיום פנימי אותנטי ובן חורין. כשאדם מתנה את קיומו בהתניות חיצוניות, קיומו כבול מלכתחילה. לעומת זאת, קיום בטל, הינו חופשי וממילא בעל חוש בהנהגה כטבעו של מלך.

הדברים הרעים שיכולים לבוא על האדם הינם אם כן מבחן לאישיותו, למקור חיותו, למשענו האמתי, ליכולת הנהגתו וכמובן לאמונתו. היפרדות מכל "יש" בו תלויים חייו מחזירים את אישיותו של המאמין אל ה"אין", אל הוויתו הראשונית הפשוטה והנשענת על בוראה, על ה"אני" הנקי, ללא כל תוספות והתניות. שם נמצאת מלכותו האמיתית ובמידה שמוסרת היא את מלכותה לה', הרי שיכולה היא לשאת כל מקום אליו תגיע. הכל אחד.

אך איך זוכים לזה?

 

*

 

וְאִי אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב הַמְלוּכָה לְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶלָּא עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם עַל יְדֵי זֶה מְתַקֵּן וּמַעֲלֶה בְּחִינַת מַלְכוּת לְשָׁרְשָׁהּ(הוֹשֵׁעַ י"ד): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים"-זֶהוּ וִדּוּי דְּבָרִים, זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ דַּבָּר אֶחָד לְדוֹר (סַנְהֶדְרִין ח דַּבָּר, לְשׁוֹן מַנְהִיג וּמוֹשֵׁל וְשׁוּבוּ אֶל ה'- שֶׁיְּתַקְּנוּ וְיַעֲלוּ אֶת הַדְּבָרִים, אֶת בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת אֶלהִים אֶל ה' הַיְנוּ כַּנַּ"ל: "בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר, בֵּאלהִים אֲהַלֵּל דָּבָר", הַיְנוּ שֶׁיֵּדַע, שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו, כֻּלָּם לְטוֹבָתוֹ, וִיבָרֵךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב

 

ר' נחמן אמר את התורה שלפנינו בחג השבועות תקס"א ולפני כן סיפר את הסיפור הבא: חולה אנוש אחד שלח שליח לקרוא את הבעש"ט אליו. הבעש"ט ניאות להגיע לאותו חולה. במהלך הנסיעה השליח שואל את הבעש"ט: 'הרי אתם אמרתם לנו שאם אדם מתקן את כל מעשיו בעולם הזה אז הוא לא נלקח קודם זמנו? אז איך יכול להיות שהאיש הזה שתיקן את כל מעשיו נלקח קודם זמנו?' אמר לו הבעש"ט: 'נכון, הוא תיקן את כל מעשיו אבל דבר אחד חסר לו – שהוא לא עשה וידוי לפני צדיק אמיתי ולכן אני ניגש אליו'. הגיע הבעש"ט אל החולה ואמר לו בתוקף: 'עכשיו אתה תתוודה ותגיד את מה שאתה יודע שנכון ומה שאני יודע שנכון ומה שהקב"ה יודע שנכון, תתוודה ותגיד לי'. אך הלה סירב להתוודות.  הבעש"ט הפציר בו שוב 'תתוודה, על מה שאתה וה' וגם אני יודע שנכון', אך הוא המשיך בסירובו ומת. אחרי שסיפר את הסיפור אמר ר' נחמן את התורה שלנו.

עד הרגע האחרון יכול אדם לשמור את המלכות לעצמו, להחזיק את הקלפים ביד, על מנת לשמור על  "כבוד מלכותו" שלו. גם כשרואה את קיצו קרב איננו מוכן להרפות ולהודות בטעויותיו. גם רגע לפני שיניח את גופו בעפר, עדיין תוקפו של גוף זה רב, לעשות חשבונות של העולם הזה, 'מה יגידו' ו'איך אני נראה'. 'והינה רוצה אני להטעימכם טעם של מעין עולם הבא- כביכול אומר ר' נחמן לחסידיו בהקדימו את סיפורו לאמירת תורה זו, 'ורוצה אני ללמד את גופכם עוד בעולם הזה להשתחרר מזווית הראיה הצרה של הגוף ולבשר לכם כמה טוב יהיה לכם בכך, שכן אז תדעו שכל מאורעותיו של אדם הם לטובתו ותטעמו טעם שהוא מעין עולם הבא. אלא שיודע אני, גם יודע, עד כמה עז תוקפו של הגוף, עד כמה עיקש הוא ועד כמה לא יהיה מוכן הוא להכיר בסופיותו ולהודות במחדליו, טעויותיו ולהתוודות עליהם, עד שלא יוכרח לכך בעל כורחו. יודע אני איזו מלחמה קשה היא זו עם הגוף ולכן אני מספר לכם סיפור זה, כדי שתרגישו את גודל עקשותו של הגוף ועם זאת תראו את עליבותו, שהרי סופו של הסיפור שהחולה מת, הוא סופנו כולנו.

הווידוי, אם כן, הינו ביטוי להכרה של האדם בסופיותו והמוכנות שלו לא להילחם עם סופיות זו, היכולת לוותר על התדמית בעיני עצמו ובעיני אחרים, למען תודעה גבוהה יותר של אמת פשוטה שלא מגינה על עצמה ומוכנה להודות ולהתוודות. הוויתור על הראיה הצרה והאינטרסנטית והמוטה של הגוף יכולה להיות כטעם המוות, אך בד בבד לנשמה, מעין עולם הבא. ר' נחמן רצה להטעים את חסידיו בטעם זה. לטענתו, ממרום מבטה של הסתכלות זו יכול אדם לדעת יותר על חייו, לשאת את הרע ולראות גם מעבר לו.

הווידוי, אם כן, הינו שינוי תודעה מהותי ושינוי זווית ראיה על המציאות. ולכן חסידי ברסלב נוהגים היו להתוודות. עד כדי כך שבתחילת דרכם של חסידי ברסלב היו מכנים אותם "וידוייניקים". עד כדי כך שמספרים על אחד התלמידים של ר' זושא ששאל את ר' זושא רבו באחרית ימיו אחר מי ללכת כשיסתלק הוא מן העולם? אמר לו ר' זושא 'מי שיגיד לך שתעשה וידוי – אחריו תלך'. התלמיד שמע על ר' נחמן הצטרף אליו ונהיה לתלמידו.

 

*

 

וּכְשֶׁיֵּדַע כָּל זאת נִקְרָא יְדִיעָה שְׁלֵמָה, כִּי עִקַּר הַדַּעַת הוּא אַחְדוּת שֶׁל חֶסֶד וּגְבוּרָה (כמובא בכתבי האריז"ל) זֶה נִקְרָא דַּעַת, הַיְנוּ שֶׁלּא יַחֲלק בֵּין חֶסֶד לְדִין, וִיבָרֵךְ עַל כֻּלָּם "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" וְזֶה נִקְרָא: "ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֶּעָתִיד יִהְיֶה אַחְדוּת גָּמוּר, שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב וְזֶה ה' אֶחָד, וּשְׁמוֹ-זֶה בְּחִינַת אֱלהִים מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוּאֵל-ב' ח): "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" אֶחָד גִּימַטְרִיָּא אַהֲבָה, הַיְנוּ הֵן ה' שֶׁהוּא רַחֲמִים, הֵן שְׁמוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלהִים, בְּחִינַת דִּין-כֻּלָּם לְטוֹבָתְךָ מֵחֲמַת אַהֲבָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ג): "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" וּכְתִיב (עָמוֹס ג): "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקוֹד עֲלֵיכֶם עֲווֹנוֹתֵיכֶם"

 

ידיעה אמתית, כפי שכבר הטעמנו בתחילת דברינו, יכולה להיות מתבררת רק כאשר היא עוברת הן דרך החסד והן דרך הדין, גם אם טוב לי וגם אם רע לי, גם כשקל וגם כשקשה. אם אדם עדיין דבק באמונתו בשניהם, סימן הוא שהוא בטל אליה, שאיננו עושה חשבון אישי, אלא חשבון כלפי שמיים ומלכותו מלכות דקדושה. לא בשם עצמו הוא מולך אלא בשם ה'. נמצא שגם הדין הרע והקשה אינו אלא להביא את האדם אל דעת זו, דעת שה' אחד.

אלא שכבר ראינו שאין הדבר פשוט כלל וכלל. יכול אדם להרגיש שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל, אם יתייצב כך כאחד, הן בטוב והן ברע. השכל אולי יבין אך הבשר בשום פנים ואופן לא. הוא יברח, ימרוד, יתנער. לא ביטול, לא מלכות דקדושה, לא "אין", לא "אני"- כשכואב כל אלו יישכחו! האם בכלל אפשר להפנים את אמונת האחדות?

 

*

 

ר' נחמן מעמיק עוד למצוא משענת יציבה במקומות קשים אלו ומוצא- התשובה נמצאת לא בבשר אלא בעצמות!

 

וַעֲווֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הֵם עַל עַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל ל"ב): "וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם חֲקוּקָה עַל עַצְמוֹתָם" וְכָל עֲבֵרָה יֵשׁ לָהּ צֵרוּף אוֹתִיּוֹת, וּכְשֶׁעָבַר אֵיזֶה עֲבֵרָה, אֲזַי נֶחְקָק צֵרוּף רַע עַל עַצְמוֹתָיו וְעַל-יְדֵי-זֶה מַכְנִיס בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל הַלָּאו הַזֶּה שֶׁעָבַר בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה הַיְנוּ שֶׁמַּכְנִיס בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר, הוּא מַכְנִיס אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הָעַכּוּ"ם, וְנוֹתֵן לָהֶם מֶמְשָׁלָה לְמָשָׁל, אִם עָבַר עַל דִבּוּר שֶׁל הַלָּאו לא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ') אֲזַי מַחֲרִיב הַצֵּרוּף הַטּוֹב שֶׁל הַדִּבּוּר, וּבוֹנֶה צֵרוּף רַע, וְנֶחְקָק הַצֵּרוּף הַזֶּה עַל עַצְמוֹתָיו, וְנוֹקֵם בּוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָהוּ ה): "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה", וּכְתִיב (תְּהִלִּים ל"ד): "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה" וְעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הַדִּבּוּר שֶׁל הַוִּדּוּי כִּי הַדִּבּוּר יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם ל"ה): "כָּל עַצְמתַי תּאמַרְנָה" וּמַחֲרִיב הַבִּנְיָן וְהַצֵּרוּף הָרָע, וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה.

 

אמנם מה שמחטיא את האדם הוא הבשר והוא זה שנוהה אחר התאוות, אבל עם זאת הבשר הוא גם שכחן, יש לו נטייה לשכוח מהר מאד – רגע אחד אתה נותן לו את תאוותו ומיד אח"כ הוא שוכח. לכן הבשר משתוקק ללא שובעה. לפני רגע הוא קיבל קוביית שוקולד והוא כבר רוצה עוד אחת. זו אותה קוביית שוקולד, אותו טעם, אבל הוא רוצה עוד אחת כי הוא כבר שכח.. הבשר הוא זמני, בסופו של דבר גם הוא ירקב. מה שאין כן העצמות! הן נשארות עד זמן התחיה. אמנם צדיקים שתקנו את גופם גם בשרם נשאר שלם, אבל אצל רוב האנשים נשארות רק העצמות. כשאדם חוטא הבשר שלו אמנם שוכח, אבל העצמות זוכרות, זוכרות טוב מאד כל חטא, וכל חטא וחטא חקוק על העצמות. וכל כך למה? מה שהבשר לא מבין, העצמות מבינות היטב. הן יודעות את סוד הנצח, הן ממתינות לו בסבלנות רבה. הן עושות חשבון מעבר לזמני ולחולף וכל זאת בגלל תכונה אחת יסודית שיש בהם, בגלל הביטול! שורש המלכות בביטול, משם הוא מקבל את שפעו, את עצמיותו. וכך גם ה"עצמות" אין להן "מעצמן" כלום ודווקא בשל כך הרי הן שורש "העצמיות". אמנם פלא הדבר שבמרכז גופינו, שם ה' דווקא חלקים נוקשים ואטומים כל כך, הנראים כמו אבן חסרת חיות. אך אף על פי כן, מבט מתבונן יותר, מראה שכל הגוף נתלה על גבי אותו שלד המשמש לו מרכז ודווקא בזכותו של שלד זה, יכול אדם להתייצב זקוף גם בטוב וגם ברע ולא כרכיכה חסרת עצמיות. כשאדם נקרא להתייצב עם האחד גם ברע, גם בקשה, גם בסבל, יכול הוא למצוא את העצמות כנקודת משען חזקה ויציבה.

אך אדם שנוהה תדיר אחרי בשרו לא יהי רגיל בכך. תלותו המתמידה במה שמחוצה לו הופכת את עצמיות להיות חסרת בסיס, חסרת יסודות. כשאדם חוטא הבשר אמנם שוכח מהר הן את שובעו מן החטא והן את החטא עצמו, אבל משהו מן העצמות נחלש, התפרק, נותר חסר וחלול. משהו באישיותו של החוטא נפגם. כיוון שלא עמד במבחן האחדות, כיוון שלא ביטל את עצמו לה', גם לא הצליח להרחיק ראות אל מעבר לכאן ולעכשיו על אל עבר העולם הבא. משעה שאישיותו תלויה הייתה בחמדת בשרו, לא מצאה היא מקום משען יציב ואיתן בנפשה לעמוד עליו בשעות קשות. חסרה הייתה שלד פנימי להחזיק בו בים סוער, וודאי לא לראות את אופקו של העולם הבא, על אחת כמה וכמה לא יכלה ליהנות מן הנצח, החירות, החיות, קרבת ה', המלכות שטעמם מעין עולם הבא עוד בעולם הזה. "כשאדם יודע שכל מאורותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא"- את זאת יודעות רק העצמות. כל תאוות הבשר וכל מה שעשית לטובת עצמך ובשרך, בסופו של ירקיבו ויישארו כאן ומה יעלה מעלה רק מה שנלחמת עליו בעצמות. כל קורות המלכות חקוקות לנצח, על העצמות, קורות ה"אני" וה"אין", קורות חירותו ועמידתו מול ה'. אך גם קורות תאוותיו נפילותיו וקטנותו. אלה גם אלה חקוקים בעצמות

מה יעשה אדם וכל עצמותיו חלולות, מלאות בפגמים הכתובות שם לנצח. האם אין לו תקנה? לא אצל רבינו! כפי שהבטחנו יורד ר' נחמן עד אדם זה ונותן לו עצה - ווידוי דברים לפני תלמיד חכם. מה שלא הצלחת להתבטל במו חייך, תוכל בדיעבד להתבטל על ידי שתפרוט אותם לפני תלמיד חכם. מה שלא הצלחת על ידי ביטול מבפנים, עצמותך ועצמיותך חלשים היו מדי לכך, תוכל לתקן על ידי ביטול מבחוץ, להישען על  עצמותיו של הצדיק, הוא ישמש לך משען של יראת שמיים. הצורך לתת דין וחשבון  חיצוני על כל חטא וחטא, על כל טעות וטעות והבושה המלווה את הווידוי, כמוהם כאותו ביטול שנכשלת בו, שלא היית מסוגל אליו. אמנם ביטול בדיעבד הוא, אך די בו בכדי למלא את החללים שנותרו בעצמות. אמנם את הטעות אין להשיב אך לפחות לא תהיה היא חקוקה לנצח.

התלמיד חכם, השומע את הווידוי, צריך להיות צדיק אמיתי שאזניו כרויות בטלות לה'. דרך ליבו והשלד הפנימי שמימנו עשויה אישיותו, יכול גם המתוודה להישען על אותה משענת עלומה להחזיק בה ברגעים קשים אלה של גילוי לב ולמצוא דווקא בקושי את המלכות האבודה, מלכות ה'. כל מחדל, נפילה, טעות ופגם שעברו והתוודו עליהם ימצאו בתוכם את המשענת האלוקית שהיא שורש האישיות של האדם, בתוככי ה"אין" ימצאו את ה"אני", זה החופשי, הפנימי והדבוק בה'. משענת זו היא עצמותו של האדם ומשידע האדם להישען עליה החללים שבעצמותיו יתמלאו. אך לא כל אחד ראוי לשמש בתפקיד זה. חסידי ברסלב, מתוך זהירות נוהגים לעשות ווידוי דברים מול ציונו של ר' נחמן בעצמו, בקברו אשר באומן, שם נשענים על עצמותיו הקדושות, נזכרים הם בבשר שסופו להירקב, בעוה"ב ובפרספקטיבה שאלה משרים על העולם הזה.         

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php