דרכו של המהר"ל בביאורי אגדות חז"ל

ראינו בשיעורים שעברו כי המהר"ל, בבואו לעיין בדברי חז"ל, מעלה שאלות שונות מאלו שנשאלו לפניו. השאלות שהוא מעלה הן שערים להבנת שיטתו. בשאלות הוא פותח אופקים חדשים על כל אמרה ואמרה של חז"ל. באמצעות שיטתו נוכל גם באמרות אחרות שבהן הוא לא עסק, לגשת ולשאול שאלות על פי שיטתו. בהתבוננות בשאלות, ראינו כי הוא מחפש בכל פעם מדוע חז"ל התנסחו דווקא כך ולא אחרת, וכן מהו המכלול שמאגד את כל הפרטים.

בשיעור זה נעמוד יותר על שיטתו של המהר"ל בפרשנות האגדה. כדי להתרשם יותר מחידושו של המהר"ל בפרשנותו, ניקח לדוגמה אגדה ספציפית, נתבונן בכמה מפרשים שקדמו לו, וכך נבין יותר מהי הקומה החדשה שפותחת שיטת המהר"ל.

האגדה ופירושיה אצל הגאונים ורש"י:

האגדה שבביאורה נעסוק מופיעה בתלמוד הבבלי מסכת ברכות דף כח:

ת"ר כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו

אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא

אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם

ומנעו בניכם מן ההגיון

והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים

וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים

ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא

מנעו בניכם מן ההגיון:

נתבונן בדבריהם של רש"י שמייצג את פרשני הפשט של הגמרא, ושל גאונים שהיו בעלי נטיה פילוסופית-רציונליסטית. רש"י כפשטן התיחס בעיקר למקומות בהם דברי האגדה אינם ברורים דים. לעומתו, דרכם של כמה מהגאונים היתה להתיחס דווקא לאגדות שבתוכנם יש דבר מה שסותר את השכל או את פשטי הפסוקים. לעתים דחו את האגדות הללו בשל הקושי שבהם, ולעתים הציעו להם יישוב.

דברי האגדה שלפנינו ברורים למדי ברובם, וגם אינם סותרים את הפסוקים או את השכל. יוצאת דופן היא ההדרכה "מנעו בניכם מן ההגיון" ויש בה בעיתיות כפולה. כוונתה המדויקת אינה ברורה, וכיוונה הכללי המתנגד להגיון נראה כסותר את השכל. ההתנגדות להגיון מעוררת קושי לא רק מעמדתם הבסיסית של ההוגים הרציונליסטים הנותנים משקל מרכזי לשכל האדם, אלא מעצם העובדה שהדיון התלמודי כולו מבוסס לכאורה על מחשבה הגיונית. המימד הכפול של הקושי הצריך גם את הפשטנים וגם את הרציונליסטים להתיחס אל ההדרכה הזו.

באוצר הגאונים למסכת ברכות (חלק הפירושים עמ' 39) נמצאים מספר פירושים מספרות הגאונים להדרכה שלפנינו. המשותף לכולם הוא צמצום הדרכת ההרחקה מההגיון לתחומים מסוימים, במקום להבין שיש כאן התנגדות כללית להגיון ולעיון. רב האי גאון פירש שכוונת הגמרא לחכמת הלוגיקה, אם כי לא פירט את הסיבה לכך (אולי הוא למד זאת מדברי חז"ל "ארור אדם שילמד בנו חכמה יונית" (סוטה מט:)). רב צמח גאון פירש שכוונת הגמרא לעיון במקראות היכולים להביא למינות[1]. לפי פירוש נוסף שהובא שם כוונת הגמרא לעיון בעוונותיהם של הראשונים, ואין לעשות זאת עם התלמידים בטרם יגדילו. הגמרא אם כן באה אמנם להדריך את האדם למנוע את בנו מעיון ומחשבה, אך זאת רק בנוגע לתחומים מצומצמים שיש בהם סכנה חינוכית או רעיונית, או בגיל שבו עדיין הבנים אינם בשלים להבין נכון את הדברים, ועלולים להנזק.

רש"י נזקק גם הוא לפרש את ההדרכה הזו, והוא מציע לה שני פירושים: "לא תרגילום במקרא יותר מדי משום דמשכא. לשון אחר- משיחת ילדים". רש"י מבין את ההדרכה כקוראת להרחקה מהגזמה במקרא, או להרחקת הבן משיחות ילדים. נראה כי המשותף לדברי רש"י הוא מובן אחר למושג "הגיון". רש"י מבין שהמושג הגיון אינו מציין חשיבה ניתוח ועיון שכלי, כי אם דיבור, קריאה, שיחה, ויסודו בשרש הג"ה. לפי זה הסוגיה כלל איננה עוסקת בהרחקת האדם או הצעיר מן המחשבה ההגיונית, הדרכה שהטרידה את הגאונים, ושעל כן סייגוה.

שאר חלקי המימרה:

באוצר הגאונים לא נמצאת התיחסות לחלקים אחרים מהאגדה שלפנינו. הדבר מתאים לעובדה שחלקיה האחרים של האגדה אינה מעוררים שאלות הגיוניות. בדברי הרמב"ם – שביחס בינו לבין המהר"ל נעסק בשיעור הבא - לא מצאתי כלל התיחסות לאגדה זו.

בדברי רש"י מצויה רק הערה אחת נוספת לפירוש המימרה. את ההדרכה "דעו לפני מי אתם מתפללים" מסביר רש"י "כדי שתתפללו ביראה ובכוונה". נראה שרש"י בא להתמודד עם קושי נוסף שקיים בכל זאת בפשט האגדה. מה פשר הדרכתו של ר' אליעזר? וכי מי אינו יודע שמתפללים לקב"ה? כוונת רש"י להבהיר, שהדרכת ר' אליעזר אינה מסתכמת בעצם המידע שמתפללים לקב"ה, אלא נועדה לעצב מודעות של יראה וכוונה שילוו את התפילה כולה. ביאורו של רש"י מוסיף הבנה ומשמעות להדרכה זו, ומבהיר את תוכנה של הידיעה אליה מכוון ר' אליעזר את תלמידיו.

ביאורו של המהר"ל:

המהר"ל מבאר את רוב האגדה בספר נתיבות עולם נתיב העבודה פרק ב[2]. הוא מפנה שם לעוד שני מקומות בהם נשלם פירושו. אנו נשבץ את ההפניות הללו בתוך רצף דבריו בסוגריים מרובעות. לקראת הניתוח שאציע לפרשנות המהר"ל, אפריד בין שני חלקים של דבריו.

נתיב העבודה פרק ב:

מה שאמר 'הזהרו בכבוד חבריכם' דבר זה בארנו למעלה בנתיב התורה גם בפרקים, מאיזה טעם כבוד חבירו הוא שמביא אותו לחיי עולם הבא ושם מבואר היטב.

[מה שאמר הזהרו בכבוד חבריכם כבר בארנו דבר זה בפרק ר' אומר, למה ע"י דבר זה זוכה לעה"ב, כי הכל הוא בשביל המעלה העליונה שברא הש"י את האדם בצלם אלהים, כי מעלה זאת מגיע עד עה"ב כי אי אפשר להיות דבר על מעלה זאת מה שנברא האדם בצלם אלהים, וכמו שבארנו דבר זה אצל חביב האדם שנברא בצלם אלהים, כי מעלה ומדריגה זאת אינה למלאכים ומאחר שמדריגה זאת אינה למלאכים אם כן מדריגה זאת מגיע עד עה"ב, וכאשר מכבד את צלם אלהים הזה דבק בעה"ב כיון שנותן כבוד אל האדם שנברא בצלם אלהים. וכבר בארנו אצל חביב האדם שנברא בצלם אלהים, כי הצלם הזה הוא אור עליון שזורח על האדם וכמו שהתבאר שם, ואור זה הוא אור עה"ב כאשר תבין בחכמה (נתיב אהבת הרע פרק א)].

וכן מה שאמר 'דעו לפני מי אתם מתפללים' גם כן מבואר, כי התפלה היא התדבקות בו יתברך כמו שבארנו למעלה כי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, והתפלה היא הדרך הישרה שהאדם עולה בה אל השם יתברך כמו שאמר ותפלת ישרים רצונו, בלשון זה נרמז עד היכן מגיע תפלת האדם עד רצון העליון, ולכך בדבר זה זוכה לעולם הבא.

ואמר 'ומנעו בניכם מן ההגיון' פירוש דרך בני אדם שמלמדים בניהם מליצה ודבור, ודבר זה נקרא הגיון מלשון הגה, ובערוך ערך הג פירש פתרון פסוק כצורתו ואין בזה רק דבור בלבד, וכמו שאנחנו עושים שלומדים את הנערים רק הגיון ודבור הפסוק, ולכך אמר 'הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים' ללמד אותם חכמה והוא מביא לחיי עולם הבא כי הוא בכלל מה שאמרו שלשה מנוחלי עולם הבא המגדל בניו לתלמוד תורה וכו' כמו שבארנו למעלה,

[ודבר זה צריך טעם למה באלו שלשה דברים זוכה לעולם הבא. דע כי העולם הבא הוא נבדל וזהו עצם עולם הבא, כמו שאמרו בכל מקום (ברכות י"ז ע"א) העולם הבא אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ואלו שלשה דברים האדם העושה אותם נוטה להיות נבדל מן הגשמי ולפיכך ראוי שיהיה בן עולם הבא...והמגדל בניו לתלמוד תורה, שהתורה היא שכלית והוא מגדל בניו לתורה ונמשך אחר השכלי הנבדל ובזה גם כן ראוי אל העולם הבא הנבדל (נתיב התורה פרק י)].

ומפני שאמר שילמד אותם אורחות חיים הוא הדרך שעולה מלמטה למעלה עד שמגיע למעלת עולם הבא וזה נקרא אורחות חיים לכך זכר אלו שהם אורחות חיים.

ואמר כי אם רוצים לעלות באורחות חיים שיתחילו למטה ויעלו למעלה מנעו בניכם מן ההגיון, וזה הוא כמו התחלת האורח לפי שהוא מדבר מן הקטן שמחנכין אותו בראשון, והזהרו בכבוד חבריכם הוא יותר התעלות באורח הזה למעלה שמדבר מן חבירו, ודעו לפני מי אתם מתפללים וזהו סוף האורח העולה אל השם יתברך הוא עלתו לגמרי, ולכך הזכיר שלשה דברים אלו שבהם מתעלה האדם אל השם יתברך.

ודע שראוי היה לומר קודם שימנעו בניהם מן הגיון שהוא ראשון רק שהתחיל בחבירו מפני שחבירו כגופו ויש להקדים דבר שהוא כגופו,

ויש לך להבין כי אלו שלשה דברים הם דרך הסלולה וישרה והוא אורחות עולם הבא לגמרי שעולה אל מעלה העליונה, ודי בזה:

ניתוח ביאורו של המהר"ל:

הדבר הראשון הבולט בדברי המהר"ל לעומת קודמיו, הוא העובדה שהמהר"ל מפרש את כל האגדה משפט אחרי משפט. אין חלק באגדה שאיננו זקוק לביאור. תופעה זו איננה ייחודית לפירושו לאגדה שלפנינו, כי אם אופינית לפירושי המהר"ל לאגדות בכלל, וחשוב לעמוד על סיבותיה. כמה טעמים לדבר, העולים מעקרונותיו הכלליים של המהר"ל וגם מתכניה של אגדה ספציפית זו.

המהר"ל רואה באגדות חז"ל חכמה אלקית עמוקה. האגדה איננה מורכבת מתכנים פשוטים ועממיים כפי שניתן בטעות לחשוב כשמתבוננים בחלקים מסוימים ממנה (כמו הספורים למשל), אלא מכילה בתכניה את עומק השקפת העולם התורנית, שהיא עצמה גילוי של חכמה אלקית, שיסודה במסורת הנביאים (ראה גם גבורות ה' בהקדמה).

לאור תפיסת יסוד זו, תפקידו המרכזי של הפרשן איננו לפתור קשיים בפשט, וגם לא לישב את הסתירות אל מול ההגיון, כפי שראינו אצל רש"י והגאונים, גם אם לעתים מוטל על הפרשן לעסוק גם בזה. תפקידו העקרי של הפרשן הוא לחשוף את העומק הרעיוני המצוי באגדה שלפניו. גם אגדה כמו שלנו שנראית ברובה במבט ראשון מובנת ופשוטה, מכילה בתוכה תכנים עמוקים ומהותיים[3]. עומק זה מצוי בכל רכיב של האגדה.

הצורך לפרש את מהותה הייחודית של כל אחת מההדרכות שנתן ר' אליעזר, נגזר לא רק מתפיסתו הכוללת של המהר"ל אודות מדרשי חז"ל. יש סיבות פנימיות באגדה זו עצמה לעשות זאת. ההדרכות שנותן ר' אליעזר אינן הדרכות רוחניות חשובות לחיים גרידא, כי אם תשובה תמציתית לשאלה מהי הדרך המביאה לחיי העולם הבא. מה מייחד את העצות הללו אשר הופך אותן להיות מביאות לחיי עולם הבא? מה יש בהן דווקא יותר מכל עצה יהודית תורנית אחרת?

חלקו הראשון של פירוש המהר"ל מיועד כולו לתת מענה לשאלה זו. אולם, בטרם נפנה לראות את הסבריו של המהר"ל, נציין כי הפרשנים שהזכרנו לעיל לא נתנו דין וחשבון על שאלה זו, למרות שהיא נדרשת מעצם תכניה של האגדה. כיצד יש להבין את התעלמותם מלעסוק בכך?

נראה כי לפרשנים אלו די היה בעובדה, שכל הדרכותיו של ר' אליעזר הן הדרכות מוסריות ודתיות משמעותיות. התנהגות עקבית מסוג כזה מקנה זכויות מצטברות, שיש בהן כדי להביא לחיי עולם הבא.

אולם, לדעת המהר"ל אין בכך די. לפי תפיסתו יש להבין את הקשר העצמי של כל אחת מההדרכות, למהותו של העולם הבא. דבר זה חושף יסוד נוסף בדרכי הפירוש של המהר"ל שכבר פגשנו. האגדה כחכמה רוחנית בנויה באופן דווקאי, המבוסס על חוקיות רוחנית פנימית, ועל עיון בתוכנו המהותי של כל דבר ודבר. תכני האגדה בנויים על עקרונותיה של חכמה עמוקה ומדויקת ולא על אומדנא וסברא כלליים[4].

כשתלמידי רבי אליעזר מבקשים אורחות חיים המזכות לעולם הבא, הם רוצים לדעת איך לפגוש את האיכות הרוחנית הזאת בעולם הזה, וממילא לעצב את עצמם כך שיהפכו להיות יותר ויותר בני העולם הבא. לפי זה, לא די בכך שר' אליעזר הזכיר כאן דברים בעלי ערך דתי חשוב, כדי להבין כיצד הם מהוים שביל המוביל את האדם לעולם הבא. נהפוך הוא. המהות הרוחנית של כל אחת מההדרכות, ושייכותה לעולם הבא, היא הנקודה המרכזית שצריכה להתבאר באגדה. זהו אם כן לפי המהר"ל עיקר ענינה של האגדה, ומי שלא עוסק בצד זה מחמיץ אותה. העמקה בעקרונות הרוחניים של המציאות היא הדרך להבין לעומק את המימרה, על כן מעמיק המהר"ל להסביר ביחס לכל אחת ואחת מההדרכות של ר' אליעזר, כיצד היא קשורה באופן מהותי למדרגתו הרוחנית של העולם הבא ולכן גם מביאה אליו.     

לפי המהר"ל, כדי להבין מדוע הדרכותיו של ר' אליעזר מובילות לעולם הבא, יש להעמיק תחילה בתפיסת העולם הבא בעצמו. התפיסה הפשוטה אודות עולם הבא היא תפיסה פונקציונלית. עולם הבא הוא המקום בו יינתן לאדם הגמול על הזכויות אותן צבר בעולם הזה. המהר"ל מבהיר שכשאנו מדברים על העולם הבא אנו מדברים על מציאות בעלת איכות רוחנית נבדלת ועליונה במהותה, ולא רק בעלת תפקיד אחר מהמציאות של העולם הזה. "דע כי העולם הבא הוא נבדל וזהו עצם עולם הבא". "והוא אורחות עולם הבא לגמרי שעולה אל מעלה העליונה".

מזיהוי מהותו של העולם הבא נגזרת ההבנה הראויה אודות האורחות המובילים אליו. הדרך לעולם העליון אינה עוברת דרך איסוף של זכויות רבות הנרשמות בפנקס, אלא דרך מסלול שבו כבר בעולם הזה נפגש האדם עם הופעות של אותו מימד עליון המצויות כאן, או מתנשא מכאן אל רמה מסוימת של מגע עם מימד עליון זה. בכך מעצב האדם את קומתו הרוחנית, להיות בן עולם הבא. העולם הבא הוא איכות רוחנית אחרת. תלמידי רבי אליעזר ביקשו ממנו הדרכות מדויקות הנוגעות לעולם הבא בעמדו על מפתנו של עולם זה, ולא הנחיות מוסריות ודתיות בכלל, אותן ודאי למדו לרוב ממנו עד היום. מתוך תפיסה זו, יש לברר איך כל אחד משלושת היסודות המופיעים באגדה מפגיש עם איכות רוחנית, גבוהה יותר מהחוויה החושית של העולם הזה.

פרטי האגדה

המהר"ל סוקר את שלושת ההדרכות של רבי אליעזר, ומסביר מה בכל אחת מהן מביא למגע עם איכות רוחנית גבוהה יותר מהחויה של העולם הזה - המדרגה הרוחנית העליונה ששייכת המהותה לעולם הבא, שמעבר להוית החיים הארצית -החומרית. בכל אחד משלושת הדברים חושף המהר"ל את עומקו הרוחני החבוי מאחורי החזות הפשוטה שלו, ואינו מסתפק בערכו הדתי או המוסרי המקובל. משמעותו ההגותית של כל אחד משלושת היסודות ראוי לעיון רחב. אנו נקצר תוך הבהרת העיקר, ונפנה אל המקומות המרכזיים בהם הרחיב המהר"ל בביאורו.

נפתח בהדרכה 'הזהרו בכבוד חבריכם'. הזהירות בכבוד החבר, שיכולה להיות מובנת כדבר נימוס, או למעלה מזה - כהדרכה מוסרית לבניית מערכת מתוקנת בין אדם לחבירו, נובעת לדעת המהר"ל מרובד עמוק בהרבה. כבוד האדם נגזר מהיסוד האלוקי שבאדם, שהוא צלם אלקים שבו. האדם הוא יצור חריג במציאות. למרות שהוא חי את חייו כחלק מהעולם החומרי הטבעי, הרי שטמונה בו מדרגה רוחנית נבדלת, המצויה בו מעצם בריאתו בצלם אלקים. מדרגה זו היא הנותנת לו את פוטנציאל השייכות לעולם הבא, ואת האפשרות הממשית להגיע אל עולם זה בתום חייו. המהר"ל מלמד שלממד רוחני זה שבאדם יש ביטוי כבר בעולם הזה – במאור פניו. בפגישת האדם עם חבירו, בכוחו לחדור מבעד למימד הפיזי ולפגוש את האור הרוחני הקורן ממנו, דבר זה תלוי ומתבטא בנתינת הכבוד הראוי לזולת. הזהירות בכבוד החבר מבטאת את היכולת להשתחרר מהמבט הטבעי הפשוט, שמזהה את האדם כחלק מהעולם הזה, ולהגיע למודעות לצלם אלקים שבאדם[5].

ההדרכה השנייה "כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים", שהוסברה על ידי רש'י כמעצבת את התפילה כתפילת יראה וכוונה, מוסברת גם היא על ידי המהר"ל כמכוונת את האדם אל הפרספקטיבה הרוחנית הגבוהה. התפילה אינה רק דרך של האדם לבקש את צרכי העולם הזה שלו, מתוך יחס ראוי של כבוד ויראה לאלוקיו. התפילה פותחת לפני האדם ערוץ של דבקות רוחנית ברצון האלקי העליון[6]. בתפילה זוכה האדם להשתחרר מהעולם הזה הגלוי, ולהתקשר אל העולם העליון הנסתר, דבר שמתבטא באיסור להשמיע קול בתפילתו. השמעת קול בתפילה מגלה כי המתפלל כלל לא הבין את השער הגנוז שפתחה לפניו התפילה. הוא ממשיך להיות מקושר כולו רק אל העולם הזה הגלוי והקטן, ובזה הוא נחשב מקטני אמנה. תפילה כזו אינה יכולה להביא לעולם הבא, גם אם האדם כיון בתפילתו ואמר אותה מתוך יראה.

את שתי ההדרכות "מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים" מבין המהר"ל כקשורות זו לזו. מטרתה להפנות את עיקר לימודם של הבנים, מדיבור ושינון, אל לימוד וחכמה. בזה הולך המהר"ל בעקבות פירושו של רש'י לביטוי 'הגיון'. מה מוסיף המהר"ל בפירושו להדרכה זו?

לפי המהר"ל ההדרכה להושיב את הבנים בין ברכי תלמידי החכמים מטרתה להפנותם ללמוד את חכמת התורה. החכמה מביאה לחיי העולם הבא. כיצד? העולם הבא במהותו נבדל מן העולם הגשמי, שהרי אין בו אכילה ושתיה, אלא חיים רוחניים בזיו השכינה. התורה מהוה גילוי של השכל האלקי אל האדם, ובזה היא נבדלת מהעולם הגשמי. מכאן כוחה של התורה להביא את האדם לחיי העולם הבא. ביסוד זה מרחיב המהר"ל במקומות רבים אחרים[7]. לדבריו, חכמת התורה נבדלת מהתבונה הארצית האנושית, ומצוות התורה מוציאות את האדם מלחיות לפי הצרכים הטבעיים שהמציאות שבעולם הזה מכתיבה לו ועל פיהם מתבקש לכאורה שיחיה בהיותו בן עולם הזה, ומכוונת אותו לחיות לפי מערכת מצוות עליונה, הנגזרת מהחכמה האלקית, הרוחנית.

לסיכום, שלושת היסודות הללו נתבארו אם כן לפי המהר"ל, כיסודות רוחניים מהותיים, המפגישים את האדם בעודו בעולם הזה עם המימד האלקי שמעבר לו, ועל כן הם מובילים לחיי העולם הבא, שהוא הוא המימוש של העולם הרוחני הנבדל. כפי שכבר צייננו, כל אחד משלושת היסודות הללו, הוא יסוד עמוק המצריך תוספת ביאור, והמהר"ל אכן הרחיב דבריו בהם במקומות נוספים, וכאן ציין רק את היסוד העיקרי שלהם.

למרות שעסקנו באגדה ספציפית, שתכניה המסוימים נגזרו מהעובדה שבמרכזה עומד העולם הבא, היא מאפינת את התכנים אותם חותר המהר"ל לחשוף בביאוריו הרבים. האגדות בכלל, באות להוציא את האדם מהמבט הגשמי והחושי המאפיין את עולמנו, ולהפגיש אותו עם האיכויות העליונות של המציאות. המהר"ל מאפין את אגדות חז"ל בכלל, באופן שמזכיר מאוד את התוכן המרכזי המצוי לדעתו בדברי ר' אליעזר: "וכלם הם דברים יקרים מסודרים מזהירים מלמדים את האדם חכמה ויראת שמים...עד שאם האדם הולך בדרכיהם, יש מהלכים בין העומדים הקיימים למעלה" (באר הגולה עמ' נ). המהר"ל רומז בביטוי "מהלכים בין העומדים האלה", למדרגתם של מלאכי השרת. לפי קטע זה, לא רק האגדה שבמרכז עבודתינו עוסקת בכך. לימוד אגדות חז"ל בכלל ועיצוב האדם על פיהן, מביא את האדם להתודעות והשתייכות לעולם עליון רוחני.

המכלול של האגדה:

בחלקו השני של פירוש המהר"ל אנו נפגשים עם יסוד מובהק נוסף של פרשנותו. המהר"ל אינו מסתפק בהבנת כל פרט באגדה. לאחר שסיים לפרש את חלקי האגדה, הוא חותר להבין את המבנה הכולל שלה. מבנה זה אינו מבנה בעל תפקיד ארגוני או ספרותי. יש לו תפקיד הגותי ראשון במעלה. הסדר והמבנה של פרטי המימרה חושף את המערך הכולל שלה, את המהלך שלה, ובעצם את הרעיון האחד הנבנה מכל פרטיה. הפרטים אינם רק אוסף של נקודות. הם נבחרו בקפידה כך שירכיבו יחד תמונה כוללת.

סדרים מסוגים שונים חושף המהר"ל בתוך מימרות חז"ל. במקרה שלפנינו מפענח הסדר את מפת הדרך המובילה לעולם הבא. מהם השלבים ותחנות הביניים של דרך זו, לפי איזה עקרון מסודרים שלבים אלו, ואיך יחד הם משלימים את המלאכה. פרטי האגדה שלפנינו הם שלביו של סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. רגליו של הסולם עוסקים בהדרכה הנוגעת לקטן שעובר את תחילת התהליך החינוכי, שלבו האמצעי עוסק בהדרכה הנוגעת לחבר – שהוא אדם בשל ובעל מעלה, וראשו עוסק בהדרכה הנוגעת לקב"ה ולדבקות עימו שהוא פסגת המעלה של האדם. שלוש ההדרכות פונות לשלושה כיוונים המשלימים זה את זה: יחס האדם למי שכנגדו (חבר), למי שמתחתיו (בנים) ולמי שמעליו (הקב"ה). כל ההדרכות יחד בונות קומה רוחנית באדם, שמרוממת אותו מעל העולם הזה, וממילא הוא מזדכך וזוכה להיות ראוי לעולם הבא. הקטן האדם והקב"ה, מרכיבים מכלול מקיף[8] למישורי ההתיחסות של האדם החפץ בעולם הבא.

סיכום:

בשיעור עסקנו באגדה, המספרת על הדרכותיו של רבי אליעזר לתלמידיו בעת חוליו, אודות דרך החיים המובילה לעולם הבא. סקרנו את כיווני ההתיחסות של הגאונים ושל רש"י לאגדה, ומתוך כך התבוננו על פירושו של המהר"ל. העמדת ההתיחסויות זו לצד זו סייעה בידינו למקד את גישתו של המהר"ל לאגדה ופרשנותה, לפי מה שניתן למצות מבדיקה באגדה זו.

נסכם בקצרה את העקרונות המרכזיים אליהם התיחסנו בעבודה:

1.דרכו של המהר"ל היא לפרש כל פרט ופרט מן האגדה. הדבר נובע מכמה עקרונות קרובים:

א.התפיסה שהאגדה מכילה בתוכה את עומק השקפת העולם של התורה, ועל כן תפקיד הפרשן הוא לחשוף את העומק שמאחורי כל מרכיב באגדה, ולא רק לבאר את פשוטה וקשייה ההגיוניים.

ב. האגדה מגלה חכמה אלוקית. תכניה מבטאים את הצד המהותי והרוחני, ולא די בצד המוסרי או הדתי הפשוט בכדי למצות על עומקה. חז"ל בהיותם מביעים אותה, לא דברו באומדנות וסברות אלא בחכמה מחויבת ומדויקת, שבהסברתה יש לדייק היטב.

נעבור ליסודות נוספים שנתבררו מתוך ביאורו של המהר"ל למימרה שלנו:

2. זיהוי המוקד הרעיוני של המימרה והעמקתו. במקרה שלנו – העולם הבא כיסוד המארגן של המימרה, שמחייב להבין איך כל מרכיביה קשורים אליו.

3. העלאת כל מרכיב ומרכיב באגדה, אל משמעותו הרוחנית המהותית או הנבדלת.

4. הסברת מבנה האגדה (מתוך הגדרת המסגרת שלה), כמשקף את המהלך הרעיוני של המימרה, ואת הרעיון האחד המובע באמצעות מכלול חלקיה.

[1] כיוון כללי להבנת דבריו ניתן ללמוד מהדוגמה שהוא מביא, אם כי אותה הוא בסופו של דבר מאשר ומנמק מדוע: "אבל 'צדיק אתה כי אריב אליך' יוכלו להגות שיש שם תשובה 'כי את רגלים רצת...'". יש כאן שאלה מתחום ההשגחה שעיון בה עלול להביא לכפירה בהשגחה. אמנם כיון שהנביא מביא לשאלה גם תשובה, ההדרכה להמנע מלימוד אינה כוללת את הפסוקים הללו.

[2] הנוסח והסדר של האגדה כפי שהוא מופיע בדברי המהר"ל שונה במעט מהנוסח והסדר של האגדה בבבלי, כיון שהמהר"ל מצטט אותה מתוך עין יעקב. אולם, כשהוא מסביר את הסדר של מרכיבי האגדה הוא מסביר אותו לפי הסדר המופיע לפנינו בבבלי.

[3] בכלל, מבטם של החכמים נתון להתבוננות במהותם של הדברים - "ודבר זה כלל גדול בדברי חכמים שהם הלכו אחר המהות המיוחד. ובארנו זה במקומות הרבה בחבור באר הגולה ובחבור גבורות ה'" (נצח ישראל פרק ו עמ' מא). ראה בשיעורים הקודמים.

[4] "כי אין ספק כי דברי חכמים הם דברים עמוקים מאוד ולא נאמרו דברי חכמים באומד דעת ובסברא כמו שיש חושבים ומפרשים דברי חכמים, אבל כל דבור ודבור דברי חכמה עמוקה מאוד ולכן פירוש דבריהם גם כן צריך הבנה ועיון רב ולא בדעת הראשון כלל" (סוף ההקדמה לספר דרך החיים. יסוד זה חוזר במקומות רבים בספר זה ונעסוק בו בהמשך הסדרה).  ההבדל בין חכמה אלקית לאומדנא, מתבטא לפי המהר"ל בין השאר בדוקאיות המדויקת, כעולה למשל מדבריו הבאים: "וכבר אמרנו לך פעמים הרבה שאין לפרש דברי חכמים באומדנא בלבד, כי מאחר שאמר ז' מדות בחכם, ובודאי מנינא אתא לאשמועינן דוקא, כי ראוי שיהיה ז' מדות בחכם לא פחות ולא יותר..." (דרך החיים עמ' רמ.).

[5] הרחבה גדולה בהסברת יסוד זה מופיעה בפירושו למשנה "חביב אדם שנברא בצלם" שבספר דרך החיים, משנה שעוד נגיע אליה בהמשך הסדרה.

[6] שימושו של רבי אליעזר במושג הדעת - 'דעו', מחזק את דברי המהר"ל המקשר את התפילה לדבקות, שכן אחד הפירושים המקובלים למילה 'דעת' הוא 'דבקות', כמו שכתב גם המהר"ל עצמו בתפארת ישראל פרק י' "כי מי שיש בו מדרגת הדעת הוא שיש לו דבקות לגמרי אל השם". הרחבת הסברו של יסוד זה מצויה בכמה מקומות לאורך נתיב העבודה.

[7] לאורך ספר תפארת ישראל, ובנתיב העבודה. גם דבריו על האגדה שראינו בתחילת הפרק, מבטאים כמובן את אותה תפיסה על חכמת התורה.

[8] המהר"ל מחפש תמיד את העקרון המארגן אשר מקיף את כל התמונה, מפני שהוא הציר המאחד של ריבוי פרטיה. אין הכונה שתמיד מצויים במימרה כל מרכיביה העקרוניים של התמונה, אלא שמסגרת המימרה מקיפה מכלול שלם של קצוות התיחסות. בתוך מסגרת זו ניתן כמובן להגדיל או להקטין את רמת פירוט המרכיבים, כפי שניתן להקטין או להגדיל את הזום של המצלמה, או כמו שניתן לחלק תמונה אחת, לשניים, לשלושה, או לכל מספר אחר של חלקים פנימיים. לדוגמה, לעתים יחלק המהר"ל את העיסוק באדם, לפי מסגרת של גוף ונפש (כפי שכבר ראינו באחד השעורים הקודמים), לעתים לגוף נפש ושכל, לעתים לגוף נפש שכל ורכוש, וכדומה.