פיקוח נפש | פעילות בשבת במשלחות חילוץ והצלה של צה"ל בחו"ל (1)
עריכה: אביעד ברסטל.
***
א. מבוא – "קול שופר למרחק"
בערב ראש השנה תשע"ח בשעה 4:00 לפנות בוקר, צלצל הטלפון הנייד שלי. על הקו היה רב פיקוד העורף, ובפיו שאלה: הדרג המדיני הנחה לשגר משלחת סיוע צה"לית לרעידת האדמה שפקדה את מקסיקו יום קודם לכן, גבתה את חייהם של מאות בני אדם והותירה אלפים רבים ללא קורת גג ומבנים רבים בסכנת קריסה. המשלחת, כך אמר לי רב פיקוד העורף, עתידה לצאת למקסיקו בעיצומו של ראש השנה, והוא התלבט מה עמדתה של הרבנות הצבאית בנדון. היות שלא הצליח להשיג בטלפון את הרב הראשי לצה"ל, הוא פנה אליי, בתור עוזרו.
השבתי לו לאלתר, שהנושא כבר נידון פעמים רבות, והרבנות הצבאית הכריעה באופן ברור שמותר לשגר משלחת סיוע לאזור מוכה אסון, אף אם הדבר כרוך בחילול שבת או יום טוב. רב פיקוד העורף העביר את המסר למפקדיו, והמשלחת, שזכתה לכינוי 'קול שופר למרחק', המריאה שעות ספורות לפני כניסת החג. רב פיקוד העורף הצטרף אל המשלחת, וזכה לתקוע בשופר ביום א' של ראש השנה במהלך הטיסה למקסיקו. למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שתקיעות דאורייתא על סדר ברכות הושמעו בין שמיים וארץ, במהלך טיסה.
כעבור כשלושה שבועות, ביום שמחת תורה, באתי להשתתף בהקפות בישיבת הר עציון. ראש הישיבה הרב יעקב מדן ראה אותי מקצה המבואה, ואף אני זכיתי ל'קול שופר ממרחק'. הרב הכניס אותי לחדרו, ואמר לי ש"קלקלתי לו את הימים הנוראים". נחרדתי ושאלתי: 'מה עשיתי לכבוד הרב?', והוא השיב: 'שמעתי שאמרת שמותר למשלחת חילוץ לצאת לחו"ל בעיצומו של החג'. השבתי לרב, שאני חושב שפסק זה של הרבנות הצבאית מבוסס ומעוגן, וקשור לתפישות מרחיבות הנוגעות לחילול שבת "במקום איבה", ועוד יותר מכך ליחסי החוץ של מדינת ישראל. דומני שדבריי התיישבו על ליבו של הרב מדן, ובשלושת השיעורים הבאים אבקש להסבירם ולבססם ממקורותיהם.
ב. משלחות החילוץ וההצלה – רקע כללי
משלחת 'קול שופר למרחק' הייתה אחת מבין משלחות רבות של צה"ל ומדינת ישראל שנשלחו בעשורים האחרונים לאזורים מוכי אסון. רק לפני שבועות ספורים (שבט תשפ"ג), נדרש לכך צה"ל פעם נוספת, כאשר שיגר את משלחת 'ענפי זית' לפעולות חילוץ והצלה ברעידת האדמה הקשה שפקדה את תורכיה.
מדינת ישראל משקיעה משאבים עצומים במימון משלחות אלה, לעיתים אף באופן משמעותי יותר ממדינות גדולות ועשירות יותר. הדבר משרת את האינטרס הישראלי במובנים שונים. ראשית, אנו נחלצים לעזור למדינות שונות, כדי שאם חס וחלילה נזדקק אנחנו לעזרה, יחלצו מדינות העולם לסייע לנו – כפי שקרה למשל באסון השריפה בכרמל בחודש כסלו תשע"ז.
שנית, מדינת ישראל נתונה באופן קבוע לאתגרים בחזית הבין־לאומית. משלחות אלה, המציגות את 'פניה היפות' של מדינת ישראל, מעצימות את מעמדנו בעולם.
שלישית, עבור רבים מצוותי החירום, יש בכך 'תרגול בזמן אמת', שאין דומה לו באימונים לסוגיהם, והיציאה למשלחת שומרת על כשירות הכוחות לשעת חירום.
אך מעבר לשיקולים אלה, אין ספק שהמשלחות מבקשות בראש ובראשונה להציל חיי אדם באשר הוא אדם, מתוך הכרה עמוקה בחשיבותו של כל מי שנברא בצלם:
"הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר 'בצלם א-להים עשה את האדם'.
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר 'בנים אתם לה' א-להיכם'.
חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". (משנה אבות ג', יד)
דווקא מתוך חיבתם של ישראל למקום ולתורה, מבקשים הם לחבב את כל הנברא בצלם. והרי כך היא מידתם של ישראל: "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" (יבמות עט.).
ניתן היה לדון באופן כללי בכל אחד מן השיקולים, ולבחון האם הוא מוצדק כשלעצמו, והאם הוא מצדיק הקצאת משאבים כה משמעותית מכספי משלם המיסים. אך בהתאם לנושא העקרוני של סדרת שיעורינו, אנו נתמקד בסוגיית פיקוח נפש, ובשאלה האם אכן ישנה הצדקה לביצוע פעילות החילוץ וההצלה גם בימי שבת ומועד.[1]
ג. פעולות חילוץ והצלה של נכרים בימות החול
כדי להבין לאשורה את סוגיית חילול שבת להצלת חייהם של נכרים, יש לפתוח תחילה בדברי חז"ל אודות היחס העקרוני להגשת עזרה לנכרים ביום חול. סוגיא זו היא בבחינת 'שטר ושוברו עימו', שכן מצד אחד חז"ל הביעו עמדה עקרונית לאיסור, אך מצד שני התירו סיוע זה הלכה למעשה, וכדלהלן.
-
האיסור
במשנה במסכת עבודה זרה, שנינו:
"בת ישראל לא תיילד את הנכרית, מפני שמילדת בן לעבודה זרה, אבל נכרית מילדת את בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של הנכרית, אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה". (תוספתא עבודה זרה ב', א [כו.])
ובגמרא שם (על פי התוספתא בבבא מציעא ב', לג):
"דתניא: הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין".
אם כן, אין להגיש כל עזרה רפואית או אחרת לנכרי הנמצא במצוקה. התוספות שם (עבודה זרה כו. ד"ה ולא מורידין) העירו שבמקורות אחרים בחז"ל מצאנו יחס תקיף אף יותר:
"וא"ת הא אמרינן במסכת סופרים 'כשר שבכנענים הרוג'?! וי"ל דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה[2] ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו מ'הירא את דבר ה''. ואף על פי שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין דרבינהו בקרא להתירא דכתי' 'והיה לך למס ועבדוך'". (תוספות שם, ד"ה ולא)
לדעת התוספות, בזמן מלחמה יש לנהוג באופן נחרץ כנגד אויבינו. ברם, בעיתות שלום אין לפגוע בנכרים במכוון, ואפילו הם עובדי עבודה זרה ואינם שומרים על שבע מצוות בני נח. עם זאת, חז"ל קבעו כי גם בעיתות שלום "אין מעלין" אותם מבור שנפלו אליו, ובכלל זה אין מגישים להם סיוע רפואי.
הרמב"ם פסק באופן דומה לתוספות:
"לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה". (משנה תורה הל' עבודה זרה י', א)
מדברי הרמב"ם, עולה שאם מדובר בנכרי העושה איתנו מלחמה, יש לנהוג ביד תקיפה אף יותר, אולם נכרי שאינו עושה עימנו מלחמה – אין פוגעים בו בידיים אך גם אין מגישים לו סיוע. לעיל בדבריו שם, ציין הרמב"ם, שמקור הלכה זו הוא מן האיסור "לֹא תְחָנֵּם" (דברים ז', ב).[3]
והנה, הרמב"ם התייחס להלכה זו פעם נוספת במשנה תורה, ופסק:
"אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר 'לא תעמוד על דם רעך', ואין זה רעך". (משנה תורה הל' רוצח ושמירת הנפש, ד', יא)
גם כאן, מדגיש הרמב"ם שמדובר בנכרים שאינם נלחמים בנו, אלא שנימוקו שונה: אין מגישים להם סיוע משום שלגביהם לא חל האיסור "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא י"ט, טז).
אם כן, את ההלכה ש"אין מורידין ואין מעלין" נימק הרמב"ם בצורה שונה בכל פעם: בהלכות עבודה זרה הוא הסביר שהלכה מבוססת על הציווי "לֹא תְחָנֵּם", ואילו בהלכות רוצח ושמירת הנפש ביאר שהיא נובעת מכך שהציווי "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" איננו חל על הנכרים. להבדל בין הסברים אלו יש 'נפקא־מינה' שעליה עמד ר' חיים בנבנשתי, בעל 'כנסת הגדולה':
"ועוד שכפי הטעם שנתן בהלכות ע"ז נפיק שאסור להעלותה ועבר על 'לא תחנם', אבל כפי הטעם שנתן בהלכות רוצח נפיק שאין אנו מצווין להצילם משום דכתיב 'לא תעמוד על דם רעך' ואין זה רעיך, ואם רוצה להצילו אינו מוזהר על כך.
ואחר ההשקפה דברי הרמב"ם באו בדקדוק, בהלכות ע"ז ששם מדבר בעכו"ם ולא ברועי בהמה דקה כתב שהאזהרה היא משום לא תחנם, אבל בהלכות רוצח ששם מדבר בכולל בין בגוים בין ברועי בהמה דקה, נתן טעם משום דכתיב לא תעמוד על דם רעיך ואין זה רעך". (כנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט תכ"ה, יב)
כלומר, הלכה למעשה כאשר מדובר בנכרים לא זו בלבד שאין מצוה לסייע להם, אלא איסור של ממש יש בדבר, מדין "לֹא תְחָנֵּם".
אין ספק, שמסקנה הלכתית זו, העולה מפשט דברי חז"ל, התוספות והרמב"ם, מערערת באופן משמעותי את מרקם החיים שבין ישראל לעמים. כפי שכבר צוין בפתח הדברים, הגשת עזרה לאדם במצוקה רפואית או במצוקה אחרת, היא צו מוסרי ואנושי פשוט; וכי יש אפשרות מעשית לעם ישראל להשתמט ממנה?!
-
ההיתר – איבה ודרכי שלום
אכן, כבר בסוגיית הגמרא עצמה, מפורש שהלכה זו מעוררת "איבה":
"ורמינהו: יהודית מילדת נכרית בשכר, אבל לא בחנם! אמר רב יוסף: בשכר שרי משום איבה". (עבודה זרה כו.)
רב יוסף מסביר שמיילדת מקצועית בשכר אינה יכולה להימנע מהגשת סיוע ליולדת נכרית. זאת, משום שהדבר עלול לעורר איבה משמעותית בין ישראל לאומות העולם.
בהמשך הסוגיא שם מבקש רב יוסף לבסס היתרים נוספים על חשש איבה, ועל כן מתיר להעלות נכרי שנפל לבור או להניק תינוק שאינו יהודי תמורת שכר. אביי חולק על רב יוסף, ומסביר שניתן להמציא תירוצים שונים להתחמקות, אשר עשויים להפיס את דעתם של הנכרים המבקשים עזרה, ובכך למנוע את ה"איבה" שתתעורר כלפי ישראל.
הרמב"ם קיבל באופן עקרוני את עמדת רב יוסף, ועל כן פסק:
"מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור" (משנה תורה הל' עבודה זרה י', יב; וכעין זה שם ט', טז לעניין מיילדת)
אם כן, הרמב"ם סבור שבכל מקום שבו מתבקשת עזרה בחינם וללא תשלום, הדבר אינו 'מחויב', וממילא האיסור להגיש סיוע לנכרים במקומו עומד.
לעומת הרמב"ם, הרמב"ן הרחיב הרבה יותר את ההיתר "משום איבה". הרמב"ן מתבסס בעיקר על הסוגיא במסכת גטין:
"תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום". (גטין סא.)
ועל כך מסביר הרמב"ן:
"ומדאמרינן מבקרין חולי גוים עם חולי ישראל, ובקור חולים יש בו רפואה גדולה לחולה, שמע מינה שמרפאין חולי גוים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום. ואף על גב דהתם אמרינן 'הגוים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין'... התם בדמצי נקיט ליה עילה אבל בעלמא ודאי שרי... אבל היכא דאיכא ודאי איבה מותר". (תורת האדם לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה, אות ל"ג)
בתוך דבריו שם, מדגיש הרמב"ן שהתירוצים וההתחמקויות שהוצעו בגמרא שם הינם די דחוקים, ועל כן בדרך כלל "דרכי שלום" וחשש ל"איבה" יתירו הגשת סיוע לנכרים.
בהמשך דבריו, מוסיף הרמב"ן ומדגיש כי יש להבחין בין רמות שונות של "איבה":
"וכד ליכא עילא, כגון רופא שהוא מרפא חולי ישראל, ובגוי המכירו דאיכא איבה גדולה, מרפא ודאי חולי גוים עם חולי ישראל בין בשכר בין בחנם מפני דרכי שלום. תדע דקתני סיפא מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, ופרנסה להחיותו היא, אלמא מחיין אותן ומצילין אותן מפני דרכי שלום". (שם)
הרמב"ן מבהיר שיש "איבה" ויש "איבה גדולה", המתירה להגיש כל סיוע רפואי הנדרש לנכרי. בהמשך, מצטט הרמב"ן דוגמאות מרחבי הש"ס לאמוראים שעסקו ברפואה, וריפאו גם נכרים. כידוע, גם הרמב"ם עסק ברפואה, כולל בחצרו של מלך מצרים, ואין ספק שריפא גם נכרים. הרמב"ן גם הוא היה רופא דגול, ותלמידו הגדול, הרשב"א – בתגובה לשאלה "רופא ישראל, מהו לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר" – קובע שהדבר מותר, ומעיד:
"ואני ראיתי את הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרית בשכר". (שו"ת הרשב"א ח"א, סי' ק"כ)
לפנינו עדות מאלפת לכך שאחד מתחומי התמחותו של הרמב"ן היה בעיות פוריות, והוא הגיש סיוע גם לנשים נכריות.
בשולחן ערוך (יורה דעה קנ"ח, א) העתיק את לשונו של הרמב"ם בלבד, אך ב'בית יוסף' ציין גם לדברי הרמב"ן; ואכן מצאנו שהרמ"א במפתו (שם) העיר:
"היכא דאיכא משום איבה – דאז אפילו בחנם שרי, אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם". (הגהות הרמ"א יורה דעה קנ"ח, א)
וסיכם הגר"א בביאורו שם:
"אבל הרמב"ם כתב דוקא בשכר שרי משום איבה וכן משמע שם בגמ' והכל לפי הענין". (ביאור הגר"א שם סק"ד)
אם כן, חז"ל קבעו שאין חובה, ואף יש איסור, לרפא נכרים ולסייע להם. ואף על פי כן, בהתאם לעניין, ומפאת שיקולי איבה ודרכי שלום, הדבר מותר במצבים רבים.
ד. היתרים נוספים "משום איבה"
התבנית ההלכתית שלפנינו שכיחה מאוד לאורך שני הפרקים הראשונים של מסכת עבודה זרה, העוסקים באיסורים שונים שבין ישראל לעמים. לאורך הסוגיות שם יש דוגמאות רבות לאיסורים שקבעו חכמים, אשר הותרו – בגמרא עצמה ובדברי הראשונים – "משום איבה".
כך, כבר בסוגיא הראשונה במסכת עבודה זרה, העוסקת באיסור לקיים קשרי מסחר עם נכרים סמוך ל"ימי אידיהן" וחגיהם, כתבו התוספות:
"וקשה על מה סמכו העולם לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים עמהם... לכך נראה דשרי משום איבה". (תוספות עבודה זרה ב. ד"ה אסור לשאת)
איסור המסחר מפורש בדברי חז"ל ועל כן "קשה על מה סמכו העולם" לעשות כן, אך מסתבר שהראשונים התירו זאת משום איבה. כאמור, הדבר חוזר על עצמו במקומות רבים בדברי התוספות לאורך שני הפרקים הראשונים של מסכת עבודה זרה.
על דרך זו, התירו הלכה למעשה להשתתף בשמחה משפחתית בבית נכרי משום איבה (ראו ט"ז יורה דעה קנ"ב, סק"א); ואף התירו לקבוע מזוזה בפתח ביתו של נכרי משום איבה (הגהות הרמ"א יורה דעה רצ"א, ב). הראי"ה קוק, בתשובה העוסקת במכירת ספרי קודש לנכרים, סיכם וכתב:
"משום דכמה דברים התירו משום איבה... במידי דרבנן הם אמרו והם אמרו להתיר במקום שיש לחוש לאיבה". (שו"ת דעת כהן יורה דעה, סי' קע"ו)
הרב קוק מדגיש שההיתר מוגבל דווקא לאיסורים מדרבנן, וכאמור הדגש הוא על אותם איסורים שמראש עוסקים ביחסי ישראל והעמים.
ה. "לא תחנם" ופיקוח נפש
לאור הדברים, יש מקום לשוב לסוגייתנו בדבר הגשת סיוע רפואי לנכרים, ולשאול: הכיצד התירו חז"ל איסור דאורייתא מפורש – "לֹא תְחָנֵּם" – רק "משום איבה" או בגלל "דרכי שלום"? האם היתרי "דרכי שלום" אינם מוגבלים לאיסורים מדרבנן בלבד?!
לשאלה זו ניתן להציע שתי תשובות. הראשונה, ששונה הוא איסור "לֹא תְחָנֵּם" מאיסורי תורה אחרים, שכן כל מהותו ומשמעותו שלא לנהוג טובת עין מיוחדת כלפי נכרים. אין ספק שהנוקט פעולה משום דרכי שלום או מחשש איבה, אינו מונע מתוך תחושת 'חן וחנינה', אלא משיקולים אחרים. כך ביארו זאת התוספות על סוגיית "לֹא תְחָנֵּם" במסכת עבודה זרה:
"וא"ת למאן דאסר וכי לית ליה ההיא דמפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום?!
וי"ל דדרכי שלום אין זו מתנת חנם". (תוספות עבודה זרה כ., ד"ה רבי יהודה)[4]
אם כן, בתרחישים שתיאר הרמב"ן, ואשר נפסקו להלכה בשולחן ערוך וברמ"א, איסור "לֹא תְחָנֵּם" כלל איננו נוהג.
עם זאת, יש מקום לתשובה שנייה, ולפיה אף באותם מצבים שבהם יש איסור תורה גמור, חשש איבה יתיר אותו. זאת, משום שמדובר בחשש חמור שעלול להידרדר עד כדי פיקוח נפש. עוינות קשה וחריפה בין ישראל לעמים – סופה שתביא לשפיכות דמים, כפי שלצערנו חווה עם ישראל לאורך הדורות. לפיכך, ההיתר משום איבה הוא למעשה היתר משום פיקוח נפש, ובכוחו להתיר אפילו איסורי תורה.
אם נקבל תשובה זו, נוכל לפתור גם את הנושא המרכזי שבו עסקינן, בדבר חילול שבת להצלתם של נכרים, ובכך נרחיב בעזרת ה' בשיעור הבא.
[1] כמה ממחברי הזמן עסקו בשאלה זו: הרב פרופ' אברהם שטיינברג, "פעילות בחזית העורף – היבטים הלכתיים" (בתוך: אסיא כרך פ"א־פ"ב; תשס"ח); הרב דב ליאור, שו"ת דבר חברון (ח"ג סי' תכ"ב; אדר תש"ע); הרב אבישי בן דוד, "סיוע לנכרים במקרי אסון" (בתוך: אמונת עתיך 124; תשע"ט). בתוך דברינו נתייחס בעזרת ה' גם לדבריהם.
[2] יצוין כי כך מפורש גם במסכת סופרים (ט"ו, ז) לפי הנוסח שבידינו.
[3] הרמב"ם חזר על הדברים גם בתשובותיו (תשובות הרמב"ם [בלאו] סי' קמ"ח), בתשובה לשאלה מעשית שעלתה לאורך השנים ואף בדורנו, בדבר המצבים שבהם מותר או אסור לערוך ברית מילה לגויים.
[4] יעוין גם במנחת חינוך (תכ"ו, אות א') שהרחיב בביאור הדבר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)