עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשני השיעורים הקודמים (שיעור מס' 38 ושיעור מס' 39) עסקנו במוראל הלוחמים, ובהיתר לפנות חללים משדה הקרב כדי למנוע מן הלוחמים את המראות הקשים. לצערנו, לעיתים הלוחמים ייחשפו בכל מקרה למראות קשים וכואבים ולחוויות מטלטלות בסערת הקרב. עוד לפני כן, בשטחי הכינוס וההיערכות, מצויים הלוחמים בחרדה ובמתח רב לקראת הבאות.

האחריות לחזק את רוחם של הלוחמים מוטלת בראש ובראשונה על המפקדים. המפקד אמור להנהיג, וחלק מהותי מתפקידו ומאחריותו הוא לטעת בלוחמים את האומץ והגבורה להסתער קדימה. עם זאת, לא פעם קרה שדווקא גורם אחר, כמו רב־צבאי, פסיכולוג או מפקד לשעבר, הוא זה שמצא את המילים הנכונות לחיזוק רוחם של הלוחמים לפני הקרב או במהלכו.

השאלה שעולה אפוא, היא האם מותר לחלל את השבת כדי להגיע אל הלוחמים שבחזית, ולשוחח איתם. לעיתים, יכול רב צבאי להצטרף אל הלוחמים בנסיעתם לנקודת הכינוס. במצבים כאלה, מסתבר שהדבר מותר, שכן הצטרפות לרכב כבד (אוטובוס, רכב קרבי משוריין וכדו') הנוסע בהיתר לצורכי פיקוח נפש אינה כרוכה באיסור תורה, ולעיתים אפילו איסור דרבנן אין בה.[1] אפילו אם הרכב יוצא מחוץ ל"תחום שבת", יש צדדים להקל בדבר מצד ההלכה שאין תחומין בנסיעה, או שאין תחומין במחנה.[2]

עם זאת, לעיתים נדרשת נסיעה מיוחדת, ואז חוזרת השאלה למקומה: האם הדבר מותר לשם חיזוק רוחם של הלוחמים. שאלה זו התעוררה הלכה למעשה במלחמות ישראל ואף במבצעים ברצועת עזה בעשורים האחרונים. בכמה אירועים אף נמתחה ביקורת נוקבת על רבנים צבאיים שסברו שהדבר מותר, ונסעו בשבת כדי להצטרף אל הכוחות, כפי שיוזכר להלן.

בשיעור הנוכחי נבקש לברר סוגיא זו.

איסור הפחד במלחמה, ותפקיד כהן משוח מלחמה

הפחד בשדה הקרב הוא פחד טבעי ומובן. דווקא משום כך, מצווה התורה שוב ושוב שלא לפחד מן האויבים, והרמב"ם קבע שזו מצוה במניין תרי"ג מצוות:

"והמצוה השמנה וחמשים, האזהרה שהוזהרנו מלירוא את הכופרים בעת המלחמה ומלערוץ מפניהם, אלא חובה לאמץ את הלב לעמוד איתנים במערכות הצבא, וכל מי שפנה ונסוג הרי זה עבר על לא תעשה והוא אמרו לא תערץ מפניהם. וכפל את הלאו ואמר לא תיראום. ונכפל הצווי בענין זה הרבה כלומר שלא לערוץ ושלא לשוב לאחור בשעת המלחמה, כי במצב זה אפשר לקיים את דברת האמת. וכבר נתבארו דיני מצוה זו בשמיני דשוטה". (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה נ"ח [תרגום הרב קאפח])[3]

כמובן, תחושת הפחד אינה נשלטת תמיד, ועל כן הוסיפה התורה וציוותה למנות כהן משוח מלחמה, שיחזק את לב העם. כך מבואר בספר החינוך:

"שורש מצוה זו ידוע, כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חיזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, ציותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם". (ספר החינוך מצוה תקכ"ו)

אין כאן המקום להאריך בהלכותיו של כהן משוח מלחמה – כולל השאלה האם יש לו תפקיד מבצעי כחלק מן הכוח הלוחם,[4] או שמא הוא אכן נושא אך ורק בתפקיד דתי־רוחני. בין כך ובין כך, בספר החינוך מודגש שהמצוה היא לעסוק בחיזוק רוחם של הלוחמים ובהעלאת המוראל.

כמובן, מדברי הרמב"ם וספר החינוך אי אפשר ללמוד על היתר לחלל את השבת, במקרה שאין מדובר בכהן משוח מלחמה ממש. ואולם בהחלט ניתן ללמוד על מרכזיות הממד הנפשי והמוראלי בהשקפת התורה ביחס למלחמה.

נסיעת רב צבאי בשבת לשם חיזוק הרוח

הרב יעקב אריאל נדרש מפורשות לשאלת הצטרפות רב צבאי לכוחות לוחמים בשבת. בתוך דבריו הוא מתלבט בשאלה, וכותב:

"מיהו עדיין יש להסתפק האם ההשפעה הרוחנית הנחוצה כל כך מצדיקה חילול שבת. ואולי שכרה יוצא בהפסדה, שמצד אחד התחללה השבת על ידם וא"כ תרומתם הרוחנית תיפסד ע"י כך, וצ"ע". (שו"ת באהלה של תורה, ח"ב סי' מ"ז)[5]

אף שנשאר ב"צריך עיון", הרי שבמסקנת התשובה סיכם וכתב:

"מכיון שהצטרפות הרב לאוטובוס, האוסף את החיילים אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן, יש להקל בה. אך גם אם היה הדבר כרוך באיסור תורה, אם הרב סבור שיוכל לתרום למאמץ המלחמתי, בעצם נוכחותו, או בדברים אחרים שיעשה, הוא רשאי להצטרף ללוחמים הנוסעים בשבת". (שם)

כפי שכבר נאמר בתחילת הדברים, מסתבר להקל בהצטרפות רב לנסיעה שיוצאת בכל מקרה לצורכי פיקוח נפש, אלא שלמסקנה נראה שהרב אריאל נכון להתיר אפילו איסור תורה כאשר ברור שיש לכך תועלת ממשית לחזיק רוח הלוחמים.

דברים דומים, ובזהירות המתבקשת, כתב הרב יצחק קופמן בספר 'הצבא כהלכה'. הוא מקדיש פרק שלם לעניין "ישוב הדעת כגורם בפיקוח נפש", אלא שאת עיקר דבריו מקדיש דווקא לצרכיו של חייל שנפגע והוא בגדר חולה שיש בו סכנה. באשר לחייל בריא המצוי בשדה הקרב, הוא מבהיר כי:

"לא שכיח ישוב הדעת שמהווה גורם בפיקוח נפש ושמחמתו יותרו איסורים". (הצבא כהלכה י"ט, ט)

עם זאת, בהמשך דבריו הוא מוסיף כך:

"ישנם מצבים היוצאים מן הכלל, שבהם ישוב דעתו של אדם בריא עשוי להיות גורם בפיקוח נפש... יחידה שבמהלך הלחימה נפגעו רבים מחייליה, והנותרים סובלים מהלם קרב, ויש סיכוי סביר שבמהלך השבת או מייד לאחריה תצטרך להמשיך בלחימה, אם הערכה היא שבכוח טיפול מסויים ניתן יהיה להחזיר את היחידה לרמת תיפקודה הרצויה, כגון שיחת מפקד בכיר או שיחה עם פסיכולוג, ובמקרים מיוחדים שיחה עם הרב, ואי אפשר לבצע זאת בלא נסיעה, מותר לנ"ל לנסוע אליהם מייד במטרה לשוחח עימם". (שם, סע' י')

בהערת שוליים שם, הוסיף וסיפר על מעשה שהיה במהלך מבצע שלום הגליל, כאשר לאחת היחידות היו נפגעים רבים, והמפקד סבור היה שהיחידה אינה כשירה מבחינה מוראלית להוסיף ולהילחם. המפקד הזמין רב צבאי לשוחח עם הלוחמים, ורק הודות לשיחה חזרה היחידה לכשירות מבצעית. אך על אף מעשה זה, הוא מסתייג ומסכם:

"ברור שיש לשקול בשבת את הנסיבות, מיהו הרב ומי הם החיילים... בדרך כלל ישוב הדעת אצל הבריא גורם להרגשה טובה או מניעת אי־נוחות מרובה, אך אינו מהווה גורם בפיקוח נפש שמחמתו יותרו איסורים, ואין ללמוד מן היוצא מהכלל. ההכרעה צריכה להיות בכל מקרה לגופו ובשיקול רב". (שם, סע' י"ב והע' 11)

אם כן, מצד אחד מסביר הרב קופמן שישנם מצבים שבהם הדבר מותר, ומצד שני מבקש להטיל על כך סייגים רבים, ודורש לבחון כל מקרה לגופו.

דברים נחרצים להיתר כתב תא"ל הרב אבי רונצקי ז"ל, ששימש כרב הראשי לצה"ל. באחת ההזדמנויות הרב רונצקי עצמו הצטרף ליחידה לוחמת ש'הוקפצה' בשבת, וכתוצאה מכך ספג ביקורת נוקבת על התנהלותו. באגרת שפרסם הרב רונצקי לסגלי הרבנות הצבאית הוא הסביר את מעשיו:

"עוד בימי קדם אנו פוגשים את הרב הצבאי בדמותו של הכהן, משוח המלחמה. אותו רב, הכהן, ניצב בפני הלוחמים טרם יציאתם לקרב ונוסך בהם רוח לחימה, ובהמשך – אף יוצא עימם לשדה הקרב... משימתו העיקרית של רב היחידה היא חיזוקם של הלוחמים. חיזוק זה הינו הכרחי ונחוץ ביותר לניצחון בקרב, מפני שכידוע, ההסתערות אל מול פני האויב וחירוף הנפש אינם טבעיים לאדם, ובוודאי לא לחיילנו הצעירים. ממילא, רב המעורה היטב ביחידותיו, המשתתף עימם באימונים ובתעסוקות המבצעיות, יכול לסייע מאוד להתגבר על מצוקות נפש ומשברים המאפיינים בעת שכזו... אפשר לדמות עניין זה לחולה שיש בו סכנה. שאנו יודעים בוודאות שהבאת קרוביו יכולה לסייע לשיפור מצבו".[6]

כנגד עמדתו של הרב רונצקי יצאו חוצץ כמה וכמה רבנים, ביניהם הרב יהושע בן מאיר, ששימש בעצמו כרב צבאי במלחמת יום הכיפורים. בשיעור בעניין פינוי חללים משדה הקרב בשבת (שיעור מס' 38) ציטטנו את הדברים שמסר הרש"ז אויערבך לרב בן מאיר: מצד אחד, הרשז"א הצטרף להיתר לפנות חללים משדה הקרב כדי לשמור על מוראל הלוחמים, אך מצד שני הזהיר את הרב בן מאיר "שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופיקוח נפש... צריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים".

ואכן, כאשר פורסם בכתב העת 'תחומין' מאמר המסביר את הצדדים להתיר נסיעת רב צבאי אל הכוחות בשבת, ובדגש על מדיניות הרב רונצקי בנדון,[7] כתב הרב בן מאיר מאמר תגובה חריף, ובו הסביר:

"תופעה חריגה אירעה במלחמת יום הכיפורים (תשל"ד), כאשר עקב מראה החללים העלול להשפיע על הכוחות הלוחמים ניתנה ההוראה לפנות חללים ואפילו ברכב ובשבת. אך עדיין מדובר בתופעה חריגה, בעוד שבדרך כלל – אין פינוי חללים דוחה שבת. 'מוראל הלוחמים', אינו מתיר חילול שבת אלא במקרים קיצוניים וחריגים בהם יש חשש סביר שהפגיעה במוראל הלוחמים עלולה לפגועה פגיעה ממשית ביכולת הלחימה שלהם. יש להישמר ש'מוראל הלוחמים' לא ייהפך ל'שם קוד' לחילול שבת המוני ולא נחוץ. כבר בשנת תשל"ד הזהירני מו"ר הרשז"א זצ"ל פן ילמדו מההיתר לפינוי חללים עקב בעיות מוראל החיילים להתיר גם לבשל בשבת אוכל חם לחיילים במלחמה. "צריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים", אמר לי; וכעת אני נוכח בעליל באמיתת דברי חז"ל 'חכם עדיף מנביא'... מאז הוקמה הרבנות הצבאית לא עלה על דעת אף אחד מאנשיה לנסוע בשבת על מנת לבקר כוחות לוחמים, ואפילו לא בשעת מלחמה". (הרב יהושע בן מאיר, "חילול שבת לצורך מוראל הלוחמים", בתוך: תחומין כרך ל')[8]

ולא נתקררה דעתו של הרב, עד שבהמשך דבריו שם ערך דיון הלכתי האם הרב שנסע אל הלוחמים בשבת חייב חטאת, או שמא דינו כ"טועה בדבר מצוה" (ראו למשל פסחים עג:).

אמנם, לקראת סיום דבריו שם מודה אף הוא שאם יחידה מצויה בהלם־קרב ברור ומאובחן, ולדעת המפקדים שיחתו של רב צבאי עשויה להחזיר את היחידה לכשירות, הדבר מותר אף אם הוא כרוך בחילול שבת.

יתר על כן, הרב בן מאיר עצמו, כאשר ציטט את פסקו של הרשז"א אודות פינוי חללים משדה הקרב בשבת, הוסיף וסיפר:

"הוא[=הרשז"א; א"ש] אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי רב"צ להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהיתה סכנה והיו חיילים שנהרגו, ולמרות שלחלק מהחיילים במעוזים לא היה שום ענין ואולי אפילו לא רצו שיכשירו לפסח, וזה היה להם מטרד. אך לדבריו, הרב גורן צדק, כי העובדה שהרבנות הצבאית מפעילה את סמכותה ואוסרת גם להם את השימוש בחמץ בפסח, מעניקה להם את התחושה שהם חלק מהמערכת, ממדינת ישראל, והם שותפים אפילו להגבלות של הרבנות ובסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית".[9]

אכן, כל הבקי בתולדות מלחמת ההתשה, בוודאי זוכר את מילותיו של המשורר חיים גורי "תל אביב מוארת, התעלה בוערת". הלוחמים בקו המוצבים בתעלה חשו מנותקים ושכוחים, ועל כן במצב כזה חיזוק רוחם בוודאי הוגדר פיקוח נפש, לעניין זה שהתיר לחיילי הרבנות הצבאית להסתכן ולהכשיר את המוצבים לפסח, כפי שפסק הרב גורן וכפי שהסכים לכך גם הרשז"א.

למדנו אפוא שבאופן עקרוני בהחלט ייתכן שלוחמים בסערת הקרב יגיעו למצב של דחק או חרדה אשר יצדיקו גם חילול שבת שמטרתו "יתובי דעתא" (שבת קכח:) וחיזוק רוח הלוחמים. יחד עם זאת, ההיתר עלול להתפרש בטעות כהיתר נרחב, ועל כן חובה ליישם אותו בזהירות המתבקשת, ולבחון היטב כל מקרה לגופו. כפי שראינו, לא פעם נתגלעה מחלוקת בעולם התורה ואף בתוך הרבנות הצבאית, אודות גבולות המותר והאסור בהקשר זה.

נסיעת מנהיג ציבור או עובד סוציאלי בעת פיגוע

כאן המקום להזכיר כי היתר דומה לזה שניתן לרב־צבאי המבקש לחזק את רוחם של הלוחמים, ניתן על ידי כמה מפוסקי הזמן למנהיגים, אישי ציבור, עובדים סוציאליים ושאר מטפלים, אשר נדרשו להגיע ליישוב שהתחולל בו פיגוע טרור בשבת.

הרב ישראל רוזן ז"ל, מייסדו של מכון צומ"ת באלון שבות, פנה בשאלה בנושא זה לרב מנשה קליין ז"ל, בעל שו"ת משנה הלכות. הרב קליין (שו"ת משנה הלכות חי"ט, סי' מ"א) פותח בהתנצלות על כך שהוא "מתחמק מלהשיב על שאלות שנוגעות לרבים, ובפרט בענייני פיקוח נפש", ואולם בתוך דבריו נושא ונותן בטענתו של הרב רוזן כי אכן יש היתר למנהיג ציבור או לעובד סוציאלי להגיע ליישוב שחווה פיגוע קשה בשבת. הרב קליין אינו פוסק בנחרצות, אם כי דעתו נוטה לאסור, והוא ממאן להחשיב את התגובה החרדתית של תושבי היישוב כפיקוח נפש.

על אף הסתייגותו של בעל משנה הלכות, הרב רוזן עצמו הכריע שהדבר מותר, וכך כתב:

"מותר לעובד סוציאלי, למנהיג ציבור רשמי (ראש מועצה, סגנו, רבש"צ, ראש צח"י) להתקשר טלפונית לקבל מידע על האירוע, שכן הפעולה היא רק דרבנן. אם היתה פניה מוסמכת 'מן הזירה' להגיע – מותר גם באיסורי דאורייתא. גם פניה מהוססת מתירה נסיעה (מדיני ספק). גם כשאין פניה מפורשת, אם הערכת המצב של בעל התפקיד היא שנוכחותו חשובה ל'ישוב הדעת' ולמניעת 'טירוף הדעת' – יכול לנסוע ברכב. אין צורך באיסוף נתונים מפורט, אלא אם ידיעות ראשוניות נשמעות כחמורות, ניתן לנסוע מתוך ספק". (הרב ישראל רוזן, "ישוב באירוע פיגוע בשבת, נסיעת עובדת סוציאלית ומנהיג ציבור בשבת", בתוך: תחומין כ"ג [ה'תשס"ג])

בהערות למאמר, נתנו גם הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ולהבח"ח הרב דב ליאור, את הסכמתם העקרונית לפסק זה, שמצבי דחק וחרדה משמעותיים מתירים חילול שבת מדין "יתובי דעתא".[10]

סיום – "יתובי דעתא" של מפקד באירוע מבצעי

לסיום, אבקש להזכיר תשובה שכתבתי לפני שנים אחדות, ובה היתר נוסף המבוסס אף הוא על עניין "יתובי דעתא" בעת אירוע מבצעי.

כידוע, בשנים האחרונות אנו עדים שוב ושוב למציאות שבה כל פעילות של כוחות הביטחון בגזרות הביטחון השוטף מצולמת ומתועדת. לא פעם הצילום מתבצע על ידי גורמים עויינים, והוא מופץ קבל עם ועולם באופן ערוך ומגמתי.

מציאות זו הובילה לכך, שרבים ממפקדי צה"ל בגזרות אלה דורשים שאל כל פעילות מבצעית בשבת יצטרף גם צלם צבאי מוסמך. מבחינה מבצעית והלכתית צרופה, הצלם איננו חלק מן הכוח הלוחם, וקשה להגדיר את תפקידו כ"פיקוח נפש".[11] אף על פי כן, מפקדים רבים מתקשים לבצע את משימתם – פשוטו כמשמעו – כאשר הם מצויים בחרדה מתמדת שמא מאן דהו יצלם אותם, ויפיץ את התמונות באופן ערוך ומגמתי.

ומכאן, יש מקום לומר כי "יתובי דעתא" של המפקד, כך שהתודעה כי פעילותו ופעילות הכוחות מצולמת בשבת על ידי צה"ל, יאפשר לו לבצע את המשימה המבצעית על הצד הטוב ביותר. אכן, במקרה הזה לא ניתן לומר כי המפקד מצוי בחרדה או בדחק הנחשבים כפיקוח נפש, ואולם כאמור, עצם העובדה שהעוסק בהצלת נפשות נדרש להתנהל במנוחת הנפש ובריכוז מירבי במשימה המבצעית, לעניות דעתי נחשבת אף היא כצורך של פיקוח נפש, המתיר חילול שבת.