עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

במסגרת דיוננו המקיף בסוגיית "עַד רִדְתָּהּ", ייחדנו שיעור להיתר אכילת מאכלות אסורות במלחמה (שיעור מס' 35). ציטטנו שם את דבריו של הרב פרופ' נריה גוטל, שראה היתר זה, הנוהג לפי חלק מהדעות גם במקרה שיש לחייל די מזון כשר, כחלק מן הצורך להבטיח את 'מנוחת הנפש' של הלוחם, וכפי שהסברנו הדבר קשור להיתרים הנרחבים בזמן מלחמה.

שיקול זה, בדבר חוסנם הנפשי והמוראלי של הלוחמים, הוא שיקול משמעותי שלא פעם מתעורר הלכה למעשה. אין ספק, שאם בזמן מלחמה חסרים לחייל אמצעי לחימה או תחמושת – מותר לחלל את השבת, ולהביא לו את הציוד הדרוש. אך מה בדבר 'תחמושת רוחנית' או 'תחמושת מנטאלית'? האם מותר לחלל את השבת כדי לשוחח עם חיילים בשדה הקרב ולחזק את רוחם לפני הקרב או לאחריו? האם מותר לחלל את השבת כדי למנוע חשיפה למראות קשים, שעלולים לפגוע ברוח הלחימה?

פוסקי הזמן עסקו בשאלות אלה, ולא פעם התבססו על סוגיית "עַד רִדְתָּהּ". לאמור – אף אם הצורך הנפשי איננו צורך מובהק של 'פיקוח נפש', הרי שהוא חיוני ביותר במסגרת החתירה לניצחון, ועל כן יש מקום להתיר פעולות שונות שמטרתן העצמת החוסן הנפשי ומוראל הלוחמים בעת מלחמה.

הדברים נאמרו בעיקר בשני הקשרים: האחד – פינוי חללים משדה הקרב בשבת, והשני – הגעת מרצה או רב צבאי אל הלוחמים בחזית בשבת, כדי לשוחח איתם ולהשמיע באוזניהם דברי חיזוק. שיעור זה, והשיעור הבא אחריו, יוקדשו לבירורן של סוגיות אלה.

 

פינוי חללים בשבת – רקע הלכתי

הלכה פשוטה ופסוקה היא, שמותר לחלל את השבת להצלת חיי אדם, אך אין לחלל את השבת לטיפול בנפטר. כך נאמר בגמרא במסכת שבת:

"תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי – מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת. אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו – כיון שמת אדם, בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן: 'במתים חפשי', כיון שמת אדם – נעשה חפשי מן המצות". (שבת קנא:)

הגמרא במסכת סנהדרין (לה.) מוסיפה על כך, שאפילו הטיפול במת מצוה, שבדרך כלל התירו עבורו היתרים מופלגים, אינו דוחה את השבת.

התוספות במסכת בבא קמא הסבירו, שהאיסור החמור לחלל את השבת עבור המת איננו נובע מכבוד השבת בלבד, אלא גם מכבודו של הנפטר עצמו:

"דמן הדין הוה ליה למישרי לקבור מת בשבת [=על ידי גוי], אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת, שנעשה באיסור שבת אפילו על ידי נכרי". (תוספות בבא קמא פ:, ד"ה אומר)[1]

כלומר, נוח לו למת שהטיפול בו לא ידחה את השבת, אפילו באיסור דרבנן של אמירה לנכרי. אמנם, מצאנו פעולות שונות שהתירו חכמים בשבת לכבוד המת, כגון טלטול המת "על ידי כיכר או תינוק" (עיינו בשבת מג.-־מד.), אך הכלל העקרוני הוא שאין מחללים את השבת לצורך הטיפול בנפטר, ובוודאי לא בפעולות האסורות מן התורה.

 

פסיקת הרב גורן – המקורות ההיסטוריים

במהלך מלחמת ההתשה נדרש הרב גורן לשאלת פינוי חללים ממוצבי התעלה בסיני במהלך השבת. במעוזים על גדת התעלה נפלו חללים רבים, והיות שהיה מדובר במקומות קטנים וצפופים, השארת החלל במקום למשך יממה שלמה פגעה קשות במוראל הלוחמים.

למרות ההלכה הפסוקה בנדון, קבע הרב גורן שהדבר מותר:

"על אף ההלכה התלמודית וההיסטורית הברורה שאין לחלל שבת בפינוי חללים, כפי שמבואר בסוגיות התלמוד ובשלחן ערוך... מאחר ובתנאי הלחימה הקיימים כיום בקו התעלה ובמוצבי הבקעה, השארת החלל שלנו במקום נפילתו בקו למשך יום שלם עלולה לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמוראל שלהם... אנו מתירים (הלוואי שלא נזדקק לכך) לפנות החללים ברכב בשבת למקום הקרוב ביותר לשמירת חללים". (שו"ת משיב מלחמה, ח"ב סי' קי"ז)

כדרכו בתשובות אחרות, גם כאן נדרש הרב גורן לבירור היסטורי של מנהגי צבאות ישראל בימי קדם. כך כתב:

"ראיה לכך יש להביא מהמבואר בילקוט שמעוני (שמות, רכ"ז) על הפסוק 'ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא': 'כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת ויחזרו להם'. משמע שהשארת לוחמים הרוגים בשדות הקרב גורמת להורדת מורל הלוחמים עד כדי כך שבגלל זה הקב"ה לא הוביל את ישראל דרך ארץ פלישתים, שמא יראו את בני אפרים הרוגים ויחזרו למצרים...                         
וכן מוכח מהמכילתא פרשת בשלח פרשה ב' על הפסוק 'המבלי אין קברים במצרים': 'במצרים היינו מצטערים על מיתת אחינו באפילה מתתנו במדבר קשה לנו ממיתת אחינו באפילה שאחינו נספדו ונקברו ואנחנו תהיה נבלתנו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה מיד אמר להם משה אל תיראו'. משמע שהישארות הנופלים בשדות הלחימה היא סיבה לדאגה ולצער גדול ביותר ללוחמים החיים. בגלל דאגה זו אמרו למשה 'כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותרנו במדבר'. הרי שזה פוגע קשות ברוח הלחימה של החיילים". (שו"ת משיב מלחמה שם)[2]

אם בהוכחות מקראיות עסקינן, הרי שיש להוסיף ראיה שהרב גורן לא הזכיר, מן המסופר בספר שמואל על מותו של עשאהל אחי יואב:

"וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּיו וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ". (שמואל ב', ב', כג)

וביאר ב'מצודת ציון':

"ויעמודו – עמדו מתבהלים וחדלו מלרדוף". (מצודת ציון שם)

אכן, המראה הקשה של עשהאל המוטל ללא רוח חיים – היה בו בכדי לעצור את התקדמות הלוחמים.

חשוב להדגיש, שמקורות אלו אינם מחדשים הלכה, אלא בעיקר קובעים הגדרה מציאותית שלפיה פגיעה במוראל הלוחמים נחשבת לפיקוח נפש. כך הסביר זאת הרב הלפרין במאמרו:

"בשתי המלחמות – מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים – קיום ההיתר נבע מהמשך המלחמה וממצב פיקוח הנפש הכרוך במניעת הפינוי. החידוש בפסיקה לא היה חידוש הלכתי, אלא בהערכת המציאות, ובקבלת ההנחה שפגיעה במוראל לוחמים עקב אי פינוי של חבריהם החללים פוגעת בכושרם המבצעי, ומסכנת עקב כך חיי אדם. ההיתר נבע ישירות מהנחה זו". (שם)

במילים אחרות, כל ההוכחות הללו אינן נוגעות ליסוד הדין שמותר לחלל שבת עבור פיקוח נפש, שבו כבר דנּו ארוכות, אלא באו להדגים את העיקרון שנוכחות גופות החללים פוגעת במוראל הלוחמים, וכך מביאה לסיכון שיש בו משום פיקוח נפש.

ובכן, הרב גורן מחדש הלכה בהלכות צבא, שיש לה תקדימים בצבאות ישראל בימי קדם, וקובע שהחשש מפני פגיעה במוראל הלוחמים מתיר חילול שבת.

 

הרב גד נבון והרב אבידן – "עַד רִדְתָּהּ"

בהמשך תשובתו דן הרב גורן בשאלה האם צוותי הרבנות שיצאו ברכב לפינוי החללים רשאים לשוב לבסיסם ברכב. שאלה זו, בדבר חזרה מפעילות בשבת, עוד תידון בעזרת ה' בהמשך הסדרה, אך לענייננו, הרב גורן שם מציע להתיר את חזרתם למקומם מדין "עַד רִדְתָּהּ". כלומר, עצם פינוי החללים מבוסס על שיקולי פיקוח נפש מחשש לפגיעה מוראלית, ורק בנוגע לחזרה לבסיס נדרש הרב גורן לעניין "עַד רִדְתָּהּ".

הרב הראשי השלישי לצה"ל, האלוף הרב גד נבון ז"ל, לא הרבה לכתוב בענייני הלכות צבא. אחד המאמרים הבודדים שהשאיר אחריו הוא זה העוסק בפינוי חללים משדה הקרב בשבת, ובמאמר זה הוא מבסס את ההיתר כולו על דין "עַד רִדְתָּהּ". הוא סוקר בקצרה את דברי הראשונים (ובעיקר את תשובת הריב"ש בסי' ק"א) שבהם כבר עסקנו, ומתוך כך כותב:

"ברור הדבר שאין לחלל שבת כדי לפנות חללים, ואם יש ביכולתנו להמנע מלבצע הפינוי עד צאת השבת ודאי שחייבים אנו לעשות כן. ולא עוד אלא שחובה עלינו לידע ולהודיע ששמירת השבת בעת מלחמה סגולה גדולה היא להצלחה, וחילול שבת שלא במקום הצורך הוא גופו סכנה. על כן ודאי שמצווים אנו להסביר דבר זה לחיילים הנמצאים בשדה הקרב, ולהמנע מפינוי החללים בשבת.                 
אבל אם נראה למפקדים בשדה, או לחיילים הלוחמים או העומדים לצאת לקרב, שאי פינוי החללים יגרום לפגיעה במוראל החיילים, אזי נראה לנו שיש מקום להתיר אף מלאכות דאורייתא לפנות החללים, דודאי הדבר שהמוראל הינו מרכיב מרכזי הן בהכרעת הקרב כולו, והן ביכולת החייל הבודד לתפקד כהלכה. ע"כ נראה שפינוי החללים יכנס לגדר "כל צרכי המלחמה" כמו שכתב הריב"ש בתשובותיו. כל זה נאמר בגדר של ההיתר הכללי לעשות את כל הפעולות שרגילים לעשותן בחול שמותר לעשותן גם השבת – מדין – 'עד רדתה'". (הרב גד נבון, "פינוי חללים בשבת", בתוך: תחומין כרך ה')

דברים דומים כתב גם הרב אברהם משה אבידן ז"ל, גם הוא מבכירי פוסקי ההלכה ברבנות הצבאית, במאמרו העוסק בגדרי "עַד רִדְתָּהּ":

"אפשר שגם אם לפינוי החללים תהיה השפעה מסייעת בלבד, גם אם איננה מכרעת, מותר יהיה לפנותם משטחי הקרב במידה והמלחמה עומדת להימשך שם. על כל פנים נראה כי שאלת פינוי החללים מקבלת מימד חדש לאור תפיסה זו, יען כי לפיה כל דבר שיש משום סיוע לנושא המלחמה, גם אם סיוע זה אינו מכריע, כל שהוא סועד ומסייע לנושא המלחמה מותר לחלל שבת עליו" (שבת ומועד בצה"ל עמ' י"ז)

אם כן, ממשיכי דרכו של הרב גורן ברבנות הצבאית ביססו את ההיתר שהוא עצמו חידש – לפנות חללים משדה הקרב בשבת – על דין "עַד רִדְתָּהּ", המרחיב את גדרי ההיתר במלחמה לכל פעולה נחוצה ונצרכת, גם אם איננה מצילה חיים באופן ישיר.

 

דעת הרש"ז אויערבך

פסיקה הלכתית זו, שיסודה בבית מדרשה של הרבנות הצבאית, קיבלה גם את הסכמתו של הרב שלמה זלמן אויערבך.

הרב ד"ר מרדכי הלפרין ערך מאמר סיכום מקיף, ובו סקר בהרחבה את מדיניות הרבנות הצבאית בנוגע לפינוי חללים משדה הקרב בשבת במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל.[3] במאמר, הוא מזכיר שגם הרב גורן (במלחמת יום הכיפורים) וגם הרב גד נבון (במלחמת שלום הגליל) היו זהירים בהיתרים גורפים לפינוי חללים בשבת, למרות המדיניות העקרונית שלהם בנדון. אך אף על פי כן, הלכה למעשה סגלי הרבנות הצבאית בשטח נהגו בדרך כלל לפנות את החללים בשבת כדי למנוע את הפגיעה המוראלית בלוחמים.

הרב הלפרין מספר שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוא הציג את השאלה בפני הרב שלמה זלמן אויערבך, והרב הצטרף אף הוא להיתר זה. דברים מפורשים אף יותר בשמו של הרב הרשז"א כתב הרב אברהם משה אבידן בספרו 'דרכי חסד', העוסק בטיפול בחללים. לאחר שחזר הרב אבידן על משנתו הנ"ל בעניין "עַד רִדְתָּהּ" הוא מוסיף וכותב:

"ושמעתי מהגרשז"א שצידד לומר כלל גדול בענין זה, והוא שכל שענין פינוי החללים מעורר בהלה גם בימות החול וממהרים לפנותם למנוע מורך לב מותר לפנותם בשבת שמידת הבהלה מורה על הדחיפות והחשיבות שיש לפינוי". (דרכי חסד, פרק י' סוף הערה 2)

כך מסר בשמו של הרשז"א גם הרב יהושע בן מאיר, ששימש כרב צבאי במלחמת יום הכיפורים, ולאחר המלחמה התייעץ עם הרשז"א בעניין, וזו היתה תשובתו:

"גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם – הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש".[4]

בדברים אלה מוסיף הרשז"א הסבר לפגיעה המוראלית, ומבהיר כי לא רק המראה הקשה מצד עצמו הוא שיוצר פגיעה, אלא גם החשש של הלוחם שמא הוא ייפגע ויישאר מוטל על פני השדה ללא טיפול.[5]

הרב בן מאיר מוסיף ומציין הסתייגות חשובה שמסר לו הגרשז"א:

"בשיחה אחרת, מספר רב של חודשים לאחר מכן, הזהיר אותי הגרשז"א שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופיקו"נ, ולכן מותר לחלל שבת ולבשל או לחמם אוכל במלחמה. הוא הסביר שצריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים, וברור שאין שום התר לחלל שבת לחמם אוכל וכדומה". (שם)

בשיעורים הקודמים עסקנו בשאלה של מזון ושתייה חמה ללוחמים, כחלק מ"עַד רִדְתָּהּ". ניכר שהרשז"א מסתייג מהיתר זה, ובאופן כללי בתוך דבריו הוא לא נדרש בפירוש לסוגיית "עַד רִדְתָּהּ". עם זאת, עצם העיקרון שלפיו פגיעה מוראלית מהווה פגיעה מבצעית – היה ברור בעיניו, ועל כן גם הוא מצטרף לדעת המתירים לפנות חללים משדה הקרב גם כשהדבר כרוך במלאכות האסורות מן התורה.

 

שיקולים הלכתיים נוספים

חשוב לציין, שגם הרב גורן וגם הרב גד נבון ביססו את ההיתר לפנות חללים על שיקולים הלכתיים נוספים, שאינם קשורים ל"עַד רִדְתָּהּ":[6]

א. חשש מחטיפת גופות. הרב גורן מביע את החשש מפני חטיפה של גופות או חלקי גופות על ידי האויב. אכן, לא פעם חטיפה כזאת עלולה להשפיע על פני המערכה כולה, ולכן כדי למנוע אירועים כאלה, מותר לפנות את החללים בשבת. כאן, ההיתר איננו נזקק לדין "עַד רִדְתָּהּ" המתיר גם פעולות שקשורות ללחימה רק בעקיפין, משום שמדובר בצורך מבצעי מובהק וישיר (בעקבות החשש מהשפעות עתידיות של חטיפת הגופות), שעבורו מותר לחלל את השבת כבכל מקרה של פיקוח נפש.

ב. זיהוי החלל והתרת עגונה. הרב גד נבון שילב בדיון את החשש שמא עיכוב בפינוי החללים יוביל לקושי בזיהוי ובהתרת עגונות. גם כאן, הלכה פסוקה היא שאין מחללים את השבת להתרת עגונה, ולכל היותר התירו איסורים מדרבנן.[7] אך הרב גד נבון מביע את החשש שמא העגונה לא תעמוד בניסיון ותחיה באיסור עם אדם אחר, ולדעתו יש לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע מצב כזה.[8]

הרב בן מאיר (שדבריו הובאו לעיל) התייחס אף הוא לעניין זה, והציע לבסס אותו על העיקרון שכבר הזכרנו: אם חייל בשדה הקרב יחשוש שהוא לא יטופל כהלכה ורעייתו תיוותר עגונה, ייפגע כושרו להילחם, והדבר עלול לגרור תקלה מבצעית.

בנוסף לשני השיקולים הללו, ביקש הרב גד נבון לבסס את ההיתר על סוגיא הלכתית אחרת, והיא סוגיית "יתובי דעתא" – המתירה לחלל את השבת לצרכיה של יולדת, גם בדברים שאינם נחוצים לה באופן מובהק מבחינה רפואית. את השיעור הבא נקדיש, בעזרת ה', לבירור סוגיא זו.

 

הסתכנות לצורך פינוי חללים

ההגדרה הנחרצת של פינוי חללים משדה הקרב כצורך חיוני למוראל הלוחמים ולניצחון במערכה, משפיעה כמובן גם על ההיתר להסתכן לצורך משימה זו. הרב בן מאיר מספר, שמלכתחילה אמר לו הרשז"א ששאלותיו בנושא הן "שאלות של עם־הארץ", משום שאם אכן הכניס את עצמו ואת חייליו למקום סכנה כדי לפנות חללים, פשוט וברור שהדבר נחשב בעיניו כצורך מלחמתי, וממילא ברור שהדבר מותר בשבת.

הרב יהודה זולדן עסק בהרחבה בנושא זה (בספרו שבות יהודה וישראל, פרק כ"א; זמין באתר ישיבה, כאן), וביקש אף הוא לנהוג כמנהג הרב גורן ולהוכיח מן המקרא כי במצבים מסוימים אכן מותר לסכן חיי אדם לחילוץ גופות משבי האויב. הרב זולדן דן בהרחבה במבצע החילוץ של גופות שאול ובניו על ידי אנשי יבש גלעד (שמואל א' פרק ל"א), ומוכיח מן המקראות ומדברי חז"ל שמבצע זה היה כרוך בסיכון חיי אדם – ובכל זאת יצא לפועל משום שהשארת הגופות בידי פלשתים גררה פגיעה בכבוד האומה ובמוראל הלאומי.

במהלך דבריו, דן הרב זולדן בפסקיהם של הרבנים שהתירו פינוי חללים משדה הקרב, כמפורט בדברינו לעיל, והוא מבקש לברר מה בין שיקול מוראלי של חייל פרטי, ובין המוראל הלאומי כשיקול מדיני ומערכתי. לנושא זה, בדבר 'החוסן הלאומי' ומשמעותו ההלכתית, נידרש בעזרת ה' בהמשך סידרת השיעורים.

 

סיום

סקירת המקורות שמביא הרב הלפרין במאמרו (הנ"ל) מסתיימת במלחמת שלום הגליל. לצערנו הרב, גם בעשרות השנים שחלפו מאז, נדרשה הרבנות הצבאית לשאלה הלכתית זו של פינוי חללים משדה הקרב ומגזרות לחימה שונות בשבת.

עד עצם היום הזה, מדיניות הרבנות הצבאית היא כי הדבר אכן מותר הן במלחמה הן במסגרת פעילות הביטחון השוטף – אם אמנם מדובר בגזרה מבצעית, כגון המוצבים ביהודה ושומרון. בשנים האחרונות קרה לצערנו לא פעם, שחייל צה"ל נפל בפיגוע או בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון. המציאות מוכיחה היטב, כי יכולתם של חבריו לנהל מרדף אחר המפגעים, ולהתמיד בפעילות המבצעית המוטלת עליהם, נפגעת באופן משמעותי כאשר לצידם – במוצב קדמי קטן – מוטלת גופתו של חברם לנשק. לפיכך, כאמור, התרנו ברבנות הצבאית במצבים אלה את פינוי החללים בשבת לבסיס עורפי או לבית החולים.

מי יתן ושאלות אלה תהיינה להלכה ולא למעשה, וכדבריו של הרב גורן: "הלוואי ולא נזדקק לכך".