עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בדוגמאות שונות מפסקיו של הרב גורן להיתרים המבוססים על דין "עַד רִדְתָּהּ". כפי שראינו, הגדרתו העקרונית של דין זה כוללת רק פעולות "בגיזרת הקרב ובזמן הקרב", אם כי לעיתים הרב גורן הרחיב הלכה זו גם לפעולות ביטחון אחרות.

אמנם, במאמרו המקיף בעניין "עַד רִדְתָּהּ" מזכיר הרב גורן מקור נוסף מדברי חז"ל – בתלמוד הירושלמי –שלכאורה מרחיב דין זה, ומיישם אותו גם בזירה האזרחית. כלומר, גם פעולה אזרחית פשוטה, שאותה עושה אדם באופן פרטי ולא כחלק מכוח צבאי או ביטחוני במערכה כוללת, עשויה להיות מושפעת מהלכה זו.

בשיעור זה אבקש לעיין בדברי התלמוד הירושלמי בנדון, וכך לברר את ההלכות שנתחדשו לאורם.

 

מקור הסוגיא – איסורי דרבנן לשם מצות ישוב ארץ ישראל

בגמרא במסכת גיטין (ח:) נאמר, שמותר לבקש מנכרי לכתוב שטר בשבת לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל. הגמרא מסבירה, שאף שאמירה לנכרי אסורה מדרבנן, "משום ישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן".

נחלקו ראשונים (ראו למשל תוספות שם ד"ה אע"ג, וחידושי הרשב"א עירובין סח. ד"ה בין) האם ניתן להסיק מסוגיא זו שהתירו לבקש מנכרי לעשות מלאכה שליהודי נאסרה מן התורה[1] לצורך כל מצוה שהיא, או שמא מיוחדת היא מצות יישוב ארץ ישראל, ודווקא למענה התירו לעבור על איסור דרבנן.

כמו כן, נחלקו הראשונים (ראו חידושי הרשב"א הנ"ל; ובמגן אברהם סי' ש"ו סקי"ט, ובמה שהשיג עליו ה'ברכי יוסף' שם) האם לשם מצות ישוב ארץ ישראל התירו כל איסור דרבנן, או שמא הקלו רק באיסור אמירה לנכרי, שהוא 'איסור שאין בו מעשה': היהודי איננו עושה דבר בשבת, אלא אך ורק מדבר אל הנכרי ומצווה עליו לכתוב את השטר.

לדעת הרמב"ן, הסוגיא אכן מחדשת חידוש ייחודי הנוגע רק למצות ישוב ארץ ישראל:

"דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה,[2] ועוד שאין אנו שוקלין מצות זו בזו ואין אנו יודעין מתן שכרה של מצוה כדי שנאמר כמו שהתירו זו נתיר אף זו". (חידושי הרמב"ן שבת קל: ד"ה הא דתניא)

מצות ישוב ארץ ישראל היא מצווה לאומית, המוטלת על הכלל כולו. לפיכך, חידשו חז"ל את ההיתר לבקש מנכרי לכתוב את שטר המכר, על אף שכתיבה נאסרה בשבת מן התורה. אלא שעם כל חשיבותה ומשמעותה של ישיבת ארץ ישראל, כל שהתירו הוא מדרבנן בלבד, ואף בזה כאמור נחלקו הראשונים האם הותרו כל איסורי דרבנן או רק חלקם.

 

שיטת הירושלמי – "עַד רִדְתָּהּ"

ההלכה שבבבלי נזכרת גם בתלמוד הירושלמי, אלא ששם מצאנו תוספת הסבר והנמקה:

"רבי יהושע בן לוי שאל לרשב"ל: מהו ליקח בתים מן העכו"ם? א"ל אימת ר' שאל, בשבת? ותני בשבת מותר. כיצד הוא עושה? מראה לו כיסין של דינרין והעכו"ם חותם ומעלה לארכיים, שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב 'כה תעשה ששת ימים'. וכתיב 'וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים', וכתיב 'עד רדתה' אפילו בשבת". (ירושלמי מועד קטן, ב', ד)[3]

מצד הדין עצמו, דברי הירושלמי שווים לאלה של הבבלי: היהודי רק רומז לסכום המקח, והנכרי הוא שכותב וחותם בשבת. אך ההנמקה מחודשת: גאולת קרקעות ארץ ישראל מן הנכרים נלמדת מן הסוגיא המקראית של כיבוש יריחו, והיא חוסה בצילו של דין "עַד רִדְתָּהּ".

החידוש בדברי הירושלמי כפול. ראשית, לפנינו יישום של דין "עַד רִדְתָּהּ" בהקשר אזרחי, המנותק לחלוטין מ"גיזרת הקרב וזמן הקרב". אדם שרוכש קרקעות בארץ ישראל איננו מצוי במלחמה, וסביר שהוא עושה זאת דווקא בעיתות שלום, או לפחות בעיתות של רגיעה יחסית. יתר על כן, בדרך כלל אותו אדם אינו פועל כחלק ממערכת רחבה יותר, אלא עורך עסקה פרטית לחלוטין של רכישת קרקע בארץ ישראל.

שנית, כפי שכבר למדנו דין "עַד רִדְתָּהּ" מתיר לעשות במלחמה את כל הנדרש, והוא אינו מוגבל כלל ועיקר לאיסורי דרבנן. ומכאן יש לשאול: האם לדעת הירושלמי מותר לגאול קרקעות בארץ ישראל גם באיסורי תורה, מדין "עַד רִדְתָּהּ"? כמה מגדולי הפוסקים הרגישו בכך שניתן היה להציע הבנה כזאת בירושלמי, אלא שהם שללו אותה מכל וכל. כך למשל כותב החיד"א:

"ומאי דמייתי בירושלמי הביאו בספר אליה רבה שכן יריחו לא נכבשה אלא בשבת, הוא אסמכתא בעלמא, דהתם על פי הדיבר. ותו בימי יהושע אכתי לא נתחדשו גזרות דרבנן". (ברכי יוסף אורח חיים סי' ש"ו, שיורי ברכה דין י"א אות א')

החיד"א מבין שבוודאי אין בירושלמי היתר נרחב יותר מזה שבבבלי, ומדובר באיסורי דרבנן בלבד. לדבריו, היות שבאיסורי דרבנן עסקינן, אין מקום להוכיח מיהושע ביריחו, ועל כרחנו שהדברים הוזכרו בירושלמי כאסמכתא בעלמא.

דברים נחרצים אף יותר בנושא כתב מרן הראי"ה קוק. בתשובה לשאלתו של אדם שכנראה ביקש להתיר גם איסורי תורה לשם גאולת קרקעות בארץ ישראל כותב לו הרב קוק:

"מכתבו היקר הגיעני, ונפלאתי מאד איך באו הדברים לידי שגיאה כזאת, לחשוב שמותר לחלל שבת קודש בשביל ארץ ישראל, בלא אותה ההגבלה שלמדנו מפי חז"ל שרק לענין אמירה לנכרי שהיא שבות לא גזרו רבנן על קונה בית בא"י... חלילה לעלות על הדעת שום היתר חס ושלום בחילול שבת של תורה". (שו"ת משפט כהן סי' קמ"ו)

בהמשך דבריו, מסביר הרב קוק מהו הפשט בדברי הירושלמי:

"ואף על גב דמסיים שם בירושלמי בטעם הדבר, שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, ופירש הקרבן העדה שם, כלומר: שמצינו שבשביל ישוב א"י מותר לחלל שבת, אין הכונה שמותר ח"ו לחלל שבת בענינים אחרים משום ישוב ארץ ישראל, אלא מפני שמצינו שמלחמת מצוה דוחה את השבת, וילפינן לה מיריחו בירושלמי פ"ק דשבת הלכה ח', ואין למדין ענין של חילול שבת משום קנין בארץ ישראל כי אם לגבי שבות, שחכמים בכל מקום העמידו דבריהם במקום מצוה. והדרן לדינא שחלילה לחשוב שמותר חילול שבת קודש בשביל ארץ ישראל, וכמו שכתבתי". (שם)

כלומר הירושלמי מבקש לדמות דמיון רחוק בין שתי הלכות: כדרך שלמדנו מדין "עַד רִדְתָּהּ" שבמלחמה מותר לחלל את השבת בכל הדרוש כדי לנצח בקרב, כך יש להניח שבעיתות שלום מותר לעבור על איסורי דרבנן כדי לגאול את קרקעותיה של ארץ ישראל. אך גאולת קרקעות מסוג זה איננה מלחמה של ממש, ועל כן לא יעלה על הדעת להתיר בשמה איסורי תורה.

ואכן, פוסקי הזמן (ראו למשל שו"ת באהלה של תורה ח"ב סי' ל', וכן שו"ת בנין אב ח"ג סי' מ"א) קבעו שגם כאשר יש צורך דחוף להחזיק או להשתלט על שטחים בארץ ישראל, כגון כאשר נדרש לנצל חלון הזדמנויות בינלאומי להקמת יישובים חדשים ביהודה ושומרון, אין להתיר איסורי תורה, אלא לכל היותר איסורי דרבנן.[4]

 

מלאכות קרקע בשנת השמיטה לצורך יישוב הארץ

כפי שכבר הזכרנו בשיעור בעניין עיר הסמוכה לספר (שיעור מס' 33), לשם מצות ישוב הארץ מצאנו שהתירו איסורי דרבנן לא רק בהלכות שבת, אלא גם בהלכות שמיטה.

בכיוון דומה, הרב אליהו בקשי דורון התיר בתשובה לטעת אילנות בשמיטה על ידי נכרי, כדי להיאחז בקרקע:

"אמנם ברור שאף על פי שיש חשיבות מירבית למצות ישוב ארץ ישראל, לא התירו איסור מן התורה כדי לגאול את הקרקע... ועל כן יש להתיר נטיעה על ידי נכרים בלבד, ואין לבצע הנטיעות בט"ו בשבט אלא בזמן אחר, שלא יראה כנוטע לעבודת הארץ". (שו"ת בנין אב ח"ג סי' מ"א)

גם הרב גורן התיר למתיישבי יהודה ושומרון לעשות בשנת השמיטה פעולות שנועדו להבטיח שמירה על הקרקע. הוא אמנם מתנה את ההיתר בכך שיערכו תחילה היתר מכירה על ידי המושל הצבאי, אך מוסיף ומסביר:

"כל פעולה התיישבותית, בנין או חקלאות, יש בה משום חיזוק הבעלות היהודית ביהודה ושומרון... יש חשיבות רבה לעבודת האדמה לכל מטרה שהיא כדי לחזק את הישוב היהודי באזורים אלו, שלפי התלמוד ירושלמי במועד קטן, יש בזה משום כיבוש הארץ וחיזוק קדושתה. לכן, מותר לכם לגנן את השטחים הנועדים לכך כדי לחזק את הקשר שלכם למקום". (הרב שלמה גורן, תורת הארץ ח"א סי' ט')

והניף ידו בשנית:

"דרך שניה להיתר השמיטה בהתנחלויות אפשר למצוא, מאחר שהן עומדות במאבק קשה להבטיח את הבעלות היהודית על האדמות, ולפי ההלכה הפגנת הבעלות היהודית והעיבוד של הקרקע נחשב לכיבוש של השטח, כמו שמבואר בירושלמי מסכת מועד קטן... וכתיב 'עד רדתה ואפילו בשבת'. הרי שהשגת בעלות על קרקע בארץ ישראל נידונה ככיבוש. ובוודאי שכל הכרוך בעיבוד האדמות בהתנחלויות נחשב לכיבוש, ושיחרור האדמות מידי הנכרים דוחה שמיטה בזמן הזה שהיא דרבנן, כמו שהתירו שבות מדרבנן לצורך השגת בעלות על אדמה בארץ ישראל, כמובא במסכת גיטין ובירושלמי הנ"ל". (שם ח"א סי' א')

מצד אחד, הרב גורן אכן מתיר איסורי דרבנן בלבד, כפי שעולה מפשטות הסוגיות, וכפי שהדגישו החיד"א והראי"ה קוק. מצד שני, דומה שהרב גורן ראה קשר הדוק יותר בין דין "עַד רִדְתָּהּ" כפשוטו ובין ההיתרים המיוחדים לשמיטה. לשיטתו, אין זו 'אסמכתא' או דמיון רחוק, אלא אותה הלכה עצמה, הנוגעת להיתרים מיוחדים במסגרת הלחימה, אלא שההיתרים שנובעים ממנה אינם זהים בכל מקרה – ופעמים שהיא מתירה כל איסור באופן גורף, ופעמים שהיא מתירה איסורי דרבנן בלבד.

אכן, כך ביאר הרב גורן עצמו את הדברים בתשובתו היסודית בעניין "עַד רִדְתָּהּ":

"למדים אנו מכאן שההיתר עד רדתה אינו מוסב רק על כיבוש הארץ בדרכי לחימה, וכי הגורם להיתר זה אינו מצוות הלחימה או פיקוח נפש כלשהו במלחמה, אלא מצות כיבוש ארץ והתנחלותנו בה היא הדוחה שבת... מצות כיבוש הארץ והתנחלותנו בה היא הדוחה שבת ולכן לא רק כיבוש בדרכי לחימה דוחה שבת אלא גם גאולת הארץ בדרכים אזרחיות והתנחלות על הקרקע שמטרתה מניעת אפשרות להשתלטות הגויים עליה גם היא דוחה שבת מטעם עד רדתה אפילו בשבת.    
אמנם אין הירושלמי מתיר שם לעבור על איסור תורה בשבת... מכל מקום מאחר שהירושלמי מביא על כך ראיה מכיבוש יריחו ומעד רדתה כמו במס' שבת פ"א ה"ח לענין מצור על עיירות של גויים, שמע מינה שגם גאולת הארץ בצורה אזרחית דינה כדין מלחמת מצוה הדוחה שבת מבחינה עקרונית ולמעשה התירו לעבור למטרה זו על שבות מדרבנן". (שו"ת משיב מלחמה ח"א סי' ב')

בהמשך דבריו נוקט הרב גורן ניסוח מחודש שלפיו "לא התירו חכמים לעבור על איסורי תורה" לצורך ישוב הארץ. וצריך עיון – שכן ההיתר לחלל את השבת ולעבור על איסורים אחרים מדין "עַד רִדְתָּהּ" איננו היתר מדרבנן, אלא דין דאורייתא. עם זאת, לענייננו, כוונת הרב גורן ברורה: דין "עַד רִדְתָּהּ" עצמו – לא רק כאסמכתא או כדמיון רחוק – כולל גם התיישבות אזרחית בארץ ישראל, אלא שלשם התיישבות זו התירו איסורי דרבנן בלבד.

 

עלייה להר הבית

כאן המקום להזכיר פסק נוסף של הרב גורן, שהרחיב את המושג "עַד רִדְתָּהּ" בהקשרו האזרחי אף יותר.

ספר השו"ת 'משיב מלחמה', שבו ליקט הרב גורן מתשובותיו בהלכות צבא, כולל שלושה כרכים. לצד שלושת הכרכים, הדפיס הרב גורן כרך רביעי, שאיננו עוסק בשאלות בהלכות צבא, אלא מוקדש כל כולו להר הבית. כבר אחרי מלחמת ששת הימים הקדיש הרב גורן זמן רב כדי לברר וללבן את הסוגיות ההלכתיות הקשורות להר הבית, בדגש על מדידות רבות שבוצעו על ההר בניסיון לקבוע במדויק היכן עמד המקדש, ומתוך כך מה הם המקומות שאליהם מותר או אסור להיכנס.

סוגיית העלייה להר הבית רגישה ומורכבת, ומעוררת לא פעם דיונים קשים ונוקבים. כידוע, רבנים רבים, ובכללם הרבנות הראשית לישראל לדורותיה, אסרו בתוקף את העלייה להר הבית. אך עמדתו של הרב גורן היתה שמותר, ואף חובה, לעלות לאותם מקומות שטמאי מתים מותרים להיכנס אליהם. כאשר ביקש הרב גורן להסביר מדוע לדעתו יש לעלות אל ההר, הוא שב לעסוק בדברי הירושלמי בעניין "עַד רִדְתָּהּ" – בזירה האזרחית. וכך כתב:

"אין ספק שבמקרה כזה, כאשר קיימת סכנה להשתלטות נכרים על הר המוריה, מותר אפילו להכנס לשטח העזרה כדי לא לתת להם חניה בהר ה' כי העליה של היהודים על ההר במצב זה נחשבת ככיבוש וחזקה ומניעת השתלטות זרים עליו, שלדברי הירושלמי דוחה שבת כמו שמצינו בירושלמי במס' מועד קטן... משתמע מזה שקנית אדמה בארץ ישראל מיד גויים נחשבת ככיבוש של יריחו בשבת. ואע"פ שגם מהירושלמי משמע שלא התירו בשבת אלא איסור דרבנן ולא מלאכות דאורייתא בידי ישראל, כמו שפירשו כן בבבלי במסכת גיטין ... מכל מקום ההשואה של הירושלמי בין קנין קרקעות מנכרי בא"י לכיבוש יריחו בשבת מוכיחה כי יש לגאולת הקרקע בא"י מרשות הנכרים דין כיבוש של א"י שהוא מצוה מן התורה גם בזמן הזה לדעת הרמב"ן ויתכן שגם הרמב"ם מודה לו כמו שמשתמע מהירושלמי". (שו"ת משיב מלחמה כרך ד', מבוא)

בתחילת דברי הרב גורן משמע שניתן היה להתיר גם איסורי תורה חמורים, ככניסת טמאים לעזרה, בשם מצות הכיבוש המתקיימת מדין "עַד רִדְתָּהּ". אמנם בהמשך דבריו הוא מסתייג מכך, שכן בדברי חז"ל מפורש שהתירו רק איסורי דרבנן. אך גם כאן, בולטת מאוד גישתו של הרב גורן, שלפיה דברי הירושלמי אכן מהווים יסוד מוסד לכך שלדין "עַד רִדְתָּהּ" יש משמעות רבה גם כאשר מדובר על פעולה אזרחית שנעשית באופן פרטי, ולאו דווקא כחלק ממאמץ מלחמתי כולל.

 

"מלחמה" בהקשר אזרחי

לסיום שיעור זה, אבקש לצטט שני היגדים מעניינים של שניים מפוסקי הזמן, שבעיניי יש בהם כדי להשלים את הדיון אודות "עַד רִדְתָּהּ" בזירה האזרחית.

א. הרש"ז אויערבך נשאל האם – ומתי – מותר להשתמש בתרופה ניסיונית. השימוש בתרופה מקדם את המדע ועשוי להציל אחרים, אך כמובן עלול גם לסכן במידה מסוימת את המשתתף בניסוי. שאלה זו נידונה במקורות שונים, אך הרשז"א מבקש לבחון אותה בהקשר נרחב של "מלחמה" במחלות:

"ואם כנים אנו בזה אפשר דגם מלחמה נגד מחלות האורבות לחיי האדם הוי נמי כעין מלחמת מצוה. ואם היינו זוכים שהכל יעשה עפ"י דעת תורה, אפשר שהבי"ד היה רואה בצורך של נסיון תרופות כמלחמת מצוה של הצלת נפשות". (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פ"ב)

כלומר, ההיתרים המבוססים על "מלחמה" עשויים להיות משמעותיים גם ב'שדות קרב' שבמהותם שייכים לזירה האזרחית. עם זאת, בניגוד לנושא המרכזי שבו עסקנו, בדבר אדם פרטי הרוכש קרקע עבור עצמו, כאן מדובר במאבק ציבורי ולאומי של ממש – אלא שכאמור הוא מתנהל ב'שדה קרב' אזרחי, ולא בשדה הקרב הצבאי.

ב. לאורך סדרת שיעורינו, התמקדנו בעיקר בכך שדין "עַד רִדְתָּהּ" מתיר לחלל את השבת ולעבור על איסורים נוספים (מדאורייתא או מדרבנן) כדי להכריע את המערכה.

אך כמובן, כחלק מעצם תופעת המלחמה, קיים גם היתר מסוג שונה, והוא – ההיתר להסתכן. פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ואף על פי כן כאשר נדרש חייל לצאת לקרב, הוא מכניס עצמו לסכנה למען עמו וארצו, ונלחם "עַד רִדְתָּהּ".

במהלך מאורעות 'האנתפאדה השנייה' ('תשס"א־תשס"ג), נשאל הרב אליהו בקשי דורון האם מותר למתיישבים ביהודה ושומרון להסתכן בנסיעה שגרתית בכבישים, או שמא הם מחויבים לנסוע רק ברכבים ממוגנים, בשיירות ובשאר אמצעי התגוננות מחמירים. הרב הסביר את צדדי הספק: מצד אחד, חייב אדם להישמר ולהיזהר, ואסור לו להכניס עצמו למצב של סכנה. מצד שני, נהלי התגוננות מחמירים פוגעים במוראל התושבים, וקיים חשש משמעותי שהקפדה על נהלים כאלה, שאינם מאפשרים שגרת חיים תקינה, תוביל לעזיבת היישובים בקו העימות.

הרב דן בנושא בהרחבה, כאשר במוקד הדיון עומדת השאלה האם ניתן להגדיר את תושבי יהודה ושומרון כמצויים במצב של מלחמה. אם אכן במלחמה עסקינן, הרי שכאמור מותר גם להסתכן כדי לשמור על שלימות הארץ. אך אם אין מדובר במלחמה, שמירת הגוף והנפש דוחה שיקולים של היאחזות בקרקע.

לאחר שדן בנושא בהרחבה, מבהיר הרב ששאלה מסוג זה מוכרחת להיות שאלה לאומית וציבורית. לדבריו, ממשלת ישראל היא זו שמחליטה האם המצב מוגדר כמלחמה. כל עוד הממשלה לא החליטה על כך, אין רשות לאדם פרטי להחליט על דעת עצמו כי מדובר במלחמה, וממילא אין לו היתר לסכן את חייו מדין "עַד רִדְתָּהּ":

"הקביעה שמצות ישוב ארץ ישראל על ידי כיבוש ומלחמה לא נאמר בה הכלל שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ועצם מצות הכיבוש והמלחמה יש בה היתר ואף חיוב להסתכן, אמורה על כלל ישראל שמצותו לכבוש ולישב הארץ, ולא על היחיד שמצווה ליישב הארץ ואינו יכול לנהל מלחמה וכיבוש...
על כן, כל עוד הממשלה לא מתנהלת בהחזקת השטחים ובשמירתם כבעת מלחמה עם כל המשתמע מכך... אין על המתיישבים כיחידים החובה להסתכן לשמור על המקומות מטעם שיש להסתכן במלחמה, משום שאין זו חובת היחיד". (הרב אליהו בקשי דורון, "שאלות הלכתיות עקב המצב הבטחוני", בתוך: תורה שבעל פה כרך מ"ג)

למדנו אפוא שלדעתו אדם פרטי אינו רשאי ליישם לעצמו את דיני "עַד רִדְתָּהּ". דינים אלה נוהגים אך ורק כאשר אכן מדובר במערכה ציבורית מקיפה, שכל פרט וכל יחיד הינו חלק ממנה. הדברים אמורים ביחס להיתר להסתכן, אך בהחלט ניתן להסיק מהם שגם ביחס לחילול שבת או לפעולות אסורות אחרות, דין "עַד רִדְתָּהּ" יתקיים דווקא כאשר מדובר על פעולה ציבורית ולאומית, ולא במעשיהם של יחידים.