עריכה: אביעד ברסטל.

פתיחה

בשיעורים הקודמים למדנו שהמונח "פיקוח נפש ציבורי" כולל היתרים נרחבים הקשורים להבטחת שלומו ובטחונו של הציבור, גם בדברים שאין בהם הצלת חיים מיידית באופן של "חולה לפנינו" או "סכנה לפנינו".

בשיעור הנוכחי נעסוק בדוגמאות לעיקרון זה מן התחום הממוני. בהשקפה ראשונה נראה שהשמירה על ממון הציבור היא אכן צורך חשוב וחיוני, ועם זאת, קשה יהיה להגדירה כפיקוח נפש המתיר איסורי תורה.

כמובן, אין חולק על כך שעניות ומחסור כלכלי הם פורענות חמורה. כבר בפרשיות התורה ניכר שהברכה הגדולה על ציות לדבר ה' היא שפע ועושר כלכלי, בעוד הפורענות שבתוכחה קשורה למחסור כלכלי ולרעב. ואמנם, חז"ל קבעו שהעני חשוב כמת (נדרים סד:), ואף הזהירו שהעניות מעבירה את האדם על דעת קונו (עירובין מא:). ועדיין, חרף הגדרות אלה, התפיסה שלפיה מחסור כלכלי יוגדר כ"פיקוח נפש", ברמה שיש בה כדי להתיר איסורי תורה – חידוש יש בה, ובו נעסוק בדברינו להלן.

 

פדיון שבויים יתר על כדי דמיהן

הבסיס לדיון בדבר מעמדו ההלכתי של ממון הציבור בענייננו נמצא בסוגיית הגמרא לגבי פדיון שבויים.

מקור הדין

שנינו במשנה:

"אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". (גיטין מה.)

למרבה הצער, סוגיית פדיון שבויים נידונה הלכה למעשה לאורך הדורות פעמים רבות. גם מדינת ישראל נדרשה לא פעם להציל מן השבי אזרחים וחיילים, ולעיתים גם חללי צה"ל שנפלו על משמרתם וגופותיהם נחטפו על ידי האויב. בהמשך הסידרה נקדיש בעז"ה דיון ייחודי להיבטים הלאומיים, המדיניים והצבאיים שבסוגיא זו. בשיעור הנוכחי, אבקש שנתמקד בעיקרון אחד המשתקף בסוגיית הגמרא.

נחלקו ראשונים האם האיסור לפדות שבויים במחיר מופקע קיים גם כאשר השבויים מצויים בסכנת חיים מיידית. התוספות (גיטין נח. ד"ה כל ממון) הזכירו דעה שלפיה אין בכוחה של תקנת חכמים "מפני תיקון העולם" לדחות פיקוח נפש, ועל כן אם השבוי מצוי בסכנת חיים, חובה לפדותו בעד כל הון שבעולם. עם זאת, הרמב"ן (גיטין מה. ד"ה משום דוחקא) הזכיר אף הוא דעה זו, אך דחה אותה וקבע שאינה מסתברת.

בין האחרונים מצאנו מחלוקת נרחבת בהכרעת ההלכה. המאסף לכל המחנות, ה'פתחי תשובה' (יורה דעה רנ"ב, סק"ד) מצטט את הדעות השונות, אך איננו מכריע ביניהן.

 

ה'כנסת יחזקאל': דוחק הציבור אינו דוחה פיקוח נפש

בין היתר, מצטט ה'פתחי תשובה' משו"ת כנסת יחזקאל,[1] אשר נוקט שמחלוקת זו תלויה בשני טעמי התקנה המופיעים בסוגיית הגמרא שם:

"איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי?". (גיטין מה.)

על פי האפשרות הראשונה, התקנה שלא לפדות שבויים במחיר מופקע נועדה לשמור על החוסן הכלכלי של הקהילה היהודית, ולמנוע דוחק מהציבור. בלשון רש"י שם: "אין לנו לדחוק הציבור ולהביאו לידי עניות".

על פי האפשרות השנייה, התקנה אינה קשורה להיבט הכלכלי, אלא לחשש חמור יותר מפני תופעות חוזרות ונשנות של חטיפה. הגמרא מציינת 'נפקא מינה' בין האפשרויות, כאשר ישנו נדיב שמוכן לשלם את מלוא הסכום: על פי האפשרות הראשונה, הוא רשאי לנהוג כן, משום שאינו פוגע בקופה הציבורית; ואילו על פי האפשרות השנייה הוא אינו רשאי לנהוג כן, משום שבעצם התשלום הוא עלול לעודד חטיפות עתידיות.

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, ח', יב) והמאירי (גטין מה. ד"ה כבר ביארנו שאין) הכריעו מפורשות כאפשרות השנייה בסוגיא, שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני חשש עתידי לחטיפה. לעומתם, הרא"ש בפסקיו (גטין ד', מד) והר"ן (על הרי"ף גטין כג. וכתובות יט. דיון נרחב בשיטתו נמצא בשו"ת חיים שאל, ח"א סי' ל"ה) קבעו שאין הכרעה חד משמעית בנושא. ואכן, בהתאם ל'נפקא מינה' שבגמרא, היו מגדולי הפוסקים כמו המהרש"ל (ים של שלמה גיטין ד', סו) והש"ך (יורה דעה רנ"ב סק"ד ועוד) שהתירו הלכה למעשה לעשירים ולבעלי אמצעים לשלם לחוטפים את מלוא הסכום הנדרש, כל עוד הנטל איננו נופל על הקופה הציבורית.

כאמור, בעל 'כנסת יחזקאל' סבור, שהמחלוקת בעניין פדיון שבויים במחיר מופקע במקום פיקוח נפש, תלויה בשתי האפשרויות שבגמרא:

"דהנה האי תירוצא דסכנת נפשות שייך אם טעמא דדוחקא דציבורא, ונגד סכנת נפשות כל ישראל מחוייבים ליתן כל אשר להם לקיים "לא תעמוד על דם רעך". מה שאין כן לטעמא דלא ליגרבו טפי, הסברא איפכא: אם בסכנות נפשות פודין, ירצו להרוג השבויים כדי שיפדו יותר". (שו"ת כנסת יחזקאל יורה דעה סי' ל"ח)

כלומר, ההימנעות מפדיון שבויים במחיר מופקע אכן מעמידה את השבויים בסכנת חיים מיידית, ואולם על פי האפשרות השנייה בסוגיא, מותר לנהוג כך משום שמבחינה ציבורית ומערכתית, אנו מסכנים את היחידים כדי להציל את הכלל כולו מסכנה עתידית. אם חלילה תופעת החטיפה תתרחב, אנשים רבים יותר יעמדו בסכנת חיים.

אך אם נקבל את האפשרות הראשונה בסוגיא, שהתקנה באה לשמור על הקופה הציבורית מפני עניות, לא יעלה על הדעת שתקנה כזאת תידחה פיקוח נפש, ועל כן אין מנוס מהצלת השבוי בכל מחיר. לשון אחרת, נטל כלכלי על הציבור – כבד ככל שיהיה – לא יכול להיות שווה ערך לפיקוח נפש. בשו"ת יביע אומר ציטט דעות נוספות המצדדות במסקנה זו:

"וכן פסק הגאון רבי יהושע צונצין בשו"ת נחלה ליהושע (סי' ה)... דלא חיישינן לטעמא דדוחקא דצבורא במקום אבוד נפשות. ואין ספק שעל זה סמכו כל הראשונים להיות פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן". (שו"ת יביע אומר חושן משפט ח"י סי' ו')

 

ה'צמח צדק' וה'חתם סופר': דוחק הציבור כפיקוח נפש

ואולם, שניים מגדולי הדורות האחרונים לא קיבלו את דברי ה'כנסת יחזקאל'.

בשו"ת צמח צדק הקדמון^[2] נידונה השאלה הבאה: שלומי אמוני ישראל הקפידו מאוד לענג את השבת בדגים. עקב מחסור בדגים, ניצלו מוכרים נכרים את הדביקות במצות עונג שבת, והפקיעו את מחירי הדגים. ה'צמח צדק' נשאל האם ניתן לתקן תקנה שלא יאכלו דגים בשבת, כדי למנוע את הפקעת השערים. הוא משיב בחיוב, ומבהיר שעם כל חשיבותו של עונג שבת, ניתן להקל בו כדי להילחם בהפקעת שערים בלתי מוצדקת.[3] בנו של המחבר הוסיף הערה בשולי התשובה:

"ויש לדמות נמי להא דאיתא בגמרא גיטין דף מ"ה דאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם ומסיק משום דוחקא דצבורא, ולחד תירוץ בתוספות גיטין נ"ח אפילו היכא דאיכא סכנות נפשות". (שו"ת צמח צדק [קדמון] סי' כ"ח)

מפורש בדבריו שהשיקול של "דוחקא דציבורא" בהחלט רלוונטי גם לאותן דעות שסבורות שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן אף במקום פיקוח נפש, כלומר שממון הציבור דוחה שיקולי פיקוח נפש.

דברים מפורשים אף יותר כתב כמה דורות אחר כך ה'חתם סופר', שהיה צעיר בכמה עשרות שנים מבעל ה'כנסת יחזקאל'. הוא דן בהרחבה בשאלה האם יש מצבים שבהם התירו לשלם לחוטפים מחיר מופקע, ובסיום תשובתו העלה את השאלה שהטרידה את בעל כנסת יחזקאל: כאשר השבוי מצוי בסכנת חיים של ממש, כיצד ייתכן לעבור על איסור תורה של "לא תעמוד על דם רעך", ולהימנע משחרורו רק מפני "דוחק הציבור" והפגיעה הכלכלית?! כזכור, מכוח קושיא זו סבור ה'כנסת יחזקאל' שאכן הדיון כולו מתנהל רק לפי האפשרות של "ליגרבו טפי". אך ה'חתם סופר', לעומתו, מחדש שגם דוחק הציבור הוא שיקול שיכול להיחשב בעצמו כפיקוח נפש:

"אבל ציבור הנדחק, ובפרט בזמן שאומות העולם תקיפים על שונאי ישראל, הוי דוחקא דציבורא בכלל פיקוח נפש, כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב וכמ"ש בש"ע י"ד סי' רנ"א בסופו; כנלע"ד, על כן חשו לדוחקא". (שו"ת חתם סופר, ה' קע"ז)

האמירה ש"דוחק הציבור" שקול כפיקוח נפש היא אמירה מחודשת ומרחיקת לכת. ה'חתם סופר' מבקש לבסס אותה על הרא"ש במסכת בבא בתרא (א' כב), שעוסק באופן חלוקת נטל המיסים בין תושבי העיר, אם כי בדבריו לא נאמר בפירוש שהדוחק הממוני הוא פיקוח נפש. ה'חתם סופר' מוסיף ומצטט הלכה ב'שולחן ערוך' בהלכות בצדקה:

"יכולים לשנות, אפי' מתלמוד תורה, לצורך שלשים פשיטים להגמון בכל שנה, לפי שהוא הצלת נפשות, שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן, ויכום ויפשיטום ערומים". (שולחן ערוך יורה דעה רנ"א, יד)

הלכה זו קרובה לדברי התוספות בסנהדרין שבהם עסקנו בשיעור שעבר: כאשר קיים חשש שאי-פירעון מס המלך יוביל להתעמרות ולפגיעה, בדגש על השכבות החלשות, יש להחשיב זאת כפיקוח נפש. לכן, אף שבדרך כלל אסור בשום אופן להשתמש בכספי צדקה שיועדו לתלמוד תורה לצרכים אחרים, הרי שבמקרה הזה מותר להשתמש באותם כספים לפירעון חובות המלך, ולהחשיב זאת כהצלת נפשות.

אם כן, ה'חתם סופר' כותב מפורשות שדוחק הציבור הוא בכלל פיקוח נפש, ואולם אם נפרש את דבריו לאור ההלכה בשולחן ערוך שאותה הוא מצטט, הרי שיש להגיע למסקנה שלא הפגיעה הכלכלית בקופת הקהילה היא המוגדרת כפיקוח נפש, אלא הפגיעה הפיזית באוכלוסיות החלשות, שעלולה להגיע עד כדי פיקוח נפש.

אמנם, בשו"ת שבט הלוי ציטט תשובה זו של ה'חתם סופר', וטען שהדברים נאמרו במציאות ימיו, כאשר חוסנה הכלכלי של הקהילה היהודית היה חיוני, ובהיעדרו בהחלט עלולים היו להגיע עד כדי פיקוח נפש, אך בזמננו המציאות שונה:

"ומתירוצו עוד למדנו דבמציאות של זמן הזה, לא שייך הענין שדוחקא דצבורא יביא אותם לידי סכנה ופקוח נפש". (שו"ת שבט הלוי, ח"ה סי' קע"ד)[4]

לדעת הרב ואזנר, במציאות ימינו, עם כל חשיבותו של החוסן הכלכלי, אין לראות בו פיקוח נפש.

כאמור לעיל, לא באנו בשיעור זה למצות את הדיון בעניין פדיון שבויים. אך לענייננו, למדנו שלפחות לדעת בנו של ה'צמח צדק' וה'חתם סופר', מסוגיית פדיון שבויים ניתן להסיק שלעיתים גם דוחק כלכלי משמעותי עשוי להגיע עד כדי פיקוח נפש.

 

פסק הרמ"א: ממון הקהל כפיקוח נפש

דברים מפורשים אף יותר מצאנו בפסיקה של הרמ"א בהלכות ריבית. ה'שולחן ערוך' פוסק שאיסור ריבית, כמו כל איסור אחר שבתורה, נדחה מפני פיקוח נפש. לכן, אם אדם נדרש לממון כדי להציל נפשות מותר לו לקחת הלוואה בריבית. הרמ"א מעיר, שיש שביקשו להרחיב היתר זה לכל ממון ציבורי:

"אסור ללוות ברבית לצורך קהל, ואפילו אינו רבית קצוצה, כל שכן ברבית קצוצה דאסור. ולא כמו אלו שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה ואין להם על מה שיסמוכו, אם לא שנאמר שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש או לצורך מצוה... אבל אין לסמוך על זה, כי אם לצורך גדול". (הגהת הרמ"א יורה דעה ק"ס, כב)

רוב פסקי הרמ"א על השולחן ערוך מבוססים על ספרי המנהגים של גדולי אשכנז. עם זאת, בסיומה של הגהה זו נכתב "רוב הג"ה הם דברי עצמו", כלומר מדובר על חידוש מתורתו של הרמ"א עצמו. הרמ"א מכריע שאין היתר להלוות בריבית כדי להעשיר את קופת הקהילה, ואולם מציין שיש מקומות שנהגו כך מתוך הבנה שממון הקהל הוא "פיקוח נפש" – חוסנה הכלכלי של הקהילה עשוי להגיע עד כדי פיקוח נפש, המתיר לעבור איסורי תורה. מצד אחד, ניכר שהרמ"א מסתייג מאוד מן ההיתר, ואולם מצד שני מסקנתו היא שניתן לסמוך עליו "לצורך גדול". הווי אומר – חוסן כלכלי עשוי להגיע עד כדי פיקוח נפש (אם כי במקרי קיצון בלבד).

חשוב לציין, שכאשר מדובר בקהל המלווה בריבית ייתכנו גם שיקולי היתר אחרים, כגון צורך מצוה או העובדה שאין לווה ספציפי שעובר על האיסור.[5] אף על פי כן, השיקול המרכזי שמתחדש ברמ"א הוא זה שרואה את החוסן הכלכלי כפיקוח נפש של ממש, וזאת אף על פי שאין "חולה לפנינו" או "סכנה לפנינו". שלום הציבור, ורווחתו הכלכלית, מרחיבים עד מאוד את גדרי פיקוח נפש.

 

רבי יוסף ענגיל: ממון הציבור וגחלת של מתכת

רבי יוסף ענגיל האריך בנקודה זו בספר תשובותיו "בן פורת". הוא דן בהרחבה רבה בסכסוך שהתגלע אודות חלוקת צדקה בין שני "כוללים" שגבו צדקה לעניים. בתוך דבריו הוא מציין, שלכאורה היה מקום להציע פשרה בין הצדדים, ואולם הוא מסרב לעשות זאת בטענה שאם הדין עם ה"כולל" הראשון שגבה את הצדקה דווקא עבור עניי קהילתו, הרי שכל פשרה בנושא נחשבת לגזל העניים. לדעת רבי יוסף ענגיל, גזל כזה חמור במיוחד:

"ומה שבאמת אין בכוחו ליכנס בפשרה כלל, כי לא עלתה על דעת הנותנים לתת מהמעות לעניי כולל אחר, וכל פרוטה שנוטלים מהעניים שלא כדין הוא גזל גמור, דאפילו בעשיר אמרו בב"ק קי"ט 'כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל את נשמתו', וכל שכן גזל רבים.      
שמעתי זה שנים רבות בשם צדיק אחד ז"ל, דממון רבים כנפשות ממש חשוב. ועל כן לא נאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' 'ובכל מאודכם', דעל 'ובכל מאודך' אמרו חז"ל בפרק הרואה 'בכל ממונך, ועל כן רק בפרשת 'ואהבת' דנאמר בלשון יחיד הוצרך להיאמר 'ובכל מאודך', מה שאין כן בפרשת 'והיה אם שמוע', דנאמר בלשון רבים, לא הוצרך להיאמר, דממון רבים כנפשות, וכבר נכלל באומרו "ובכל נפשכם". כך שמעתי'". (שו"ת בן פורת ח"ב סי' י')

הדיוק בפרשיות קריאת שמע הוא דיוק מעניין, אך קשה לקבוע הלכה פסוקה לאור דיוק מסוג זה. רבי יוסף ענגיל ממשיך לבסס את שיטתו, ואף שהוא איננו מצטט את פסק הרמ"א הנ"ל, הוא מציע שני מקורות הלכתיים אחרים.

המקור האחד הוא פסק ה'שולחן ערוך' (חו"מ שפ"ח, יב) בדיני "מוֹסר", שם קובע ה'שולחן ערוך' שמי שמוסר לשלטונות את ממון הרבים, ובכך גורם להם פגיעה וצער – יש להחמיר לגביו יותר ממי שמצער את היחיד. אמנם, לא נאמר שם שמדובר בפיקוח נפש, אך בהחלט ניכרת שם החמרה רבה בנוגע לממון הציבור.

המקור השני שמצטט רבי יוסף ענגיל כבר מוכר לנו היטב:

"ועיין ר"ן שבת פרק כירה אהך דמכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, מה שכתב שם על הבה"ג... דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן. ואף דאיירי שם בנזק גוף, שיוזק גופם בגחלת, מכל מקום כיון דאין בו סכנה, הוה ליה ערכו ערך ממון... הרי דדבר שאין בו סכנה ממון קרינן ביה". (שו"ת בן פורת שם)

לפנינו פרשנות מחודשת בעניין גחלת: אין מדובר בסכנת נפשות, אלא בפגיעה ממונית, שתחייב ריפוי ושיקום למי שייפצע מחמת הגחלת. לדעת רבי יוסף ענגיל, דוחק הציבור הממוני שבדבר הוא שמוביל את הבה"ג להגדיר גם מציאות כזאת כפיקוח נפש.

הנה לפנינו דוגמא נוספת לכך שסוגיית גחלת מאפשרת להרחיב עד מאוד את גדרי פיקוח נפש, ולהגדיר גם את הדוחק או הפגיעה הכלכלית בממון הציבור – כפיקוח נפש של ממש.

 

הקצאת משאבים לאומיים

לקראת סיום, יש להזכיר שהדיונים שבהם עסקנו בשיעור זה נוגעים לאחת השאלות המורכבות והנרחבות בהלכות מדינה, והיא: כיצד יש לכלכל באופן נכון את חלוקת משאבי המדינה בנוגע לדיני פיקוח נפש. שאלה זו מתעוררת בשני מישורים. המישור האחד הוא בדיני פיקוח נפש עצמם: האם נכון להקצות משאבים למחקר רפואי או לרפואה מונעת, בה בעת שאותם כספים עצמם יכולים היו להרחיב את סל התרופות ולהציל את חייהם של חולים שיש בהם סכנה. בשאלה זו האריך הרב שבתי רפפורט בצמד מאמריו "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה" (בתוך: ספר אסיא כרך ז'), והדברים אף נידונו בהרחבה רבה באנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ד', בערך "משאבים מוגבלים".

המישור השני והנרחב אף יותר הוא האם נכון להקצות משאבים לצרכים שאינם צורכי הצלת חיים, כגון תקציבי כלכלה, חינוך ותרבות, כאשר תקציבים אלה יכולים היו לשפר את מערכות הביטחון, בטחון הפנים או הרפואה.

הרב שלמה דיכובסקי ערך דיון נרחב בשאלה זו, ובמסגרתו נדרש לסוגיות שבהן עסקנו בשיעורים האחרונים – גחלת של מתכת, מעיין של בני העיר, פדיון שבויים יתר על כדי דמיהן ועוד. כולן יחד הובילו אותו למסקנה הבאה:

"מהמקורות שיובאו להלן, יתבאר שצרכי רבים – לאו דוקא של פקו"נ ממש, נחשבים לפקו"נ ויש להתיחס אליהם באמת מידה כזו. על כן יש לראות בצרכי רבים כגון סלילת כבישים מתאימים למניעת תאונות, מעין פקו"נ השוה בערכו להצלתם של יחידים. באותה מידה יש לראות את ה"דוחקא דציבורא" – דוחק אמיתי לצרכי ציבור – כגורם הלכתי בהקצבת משאבים לצרכי רפואה". (לב שומע לשלמה כרך ב' [זמין כאן], סי' ל"ט, אות י'; עמ' קכ"ד)

הדוגמא שבה נוקט הרב דיכובסקי היא של סלילת כבישים, שברור שיש בה משום פיקוח נפש עתידי במניעת תאונות דרכים. לאור דברינו בשיעור זה, היה מקום להרחיב את היריעה אף יותר. הרב אריה כץ, מרבני מכון פוע"ה, ציטט את פסק הרמ"א הנ"ל בדבר ממון הציבור כפיקוח נפש, וכן את דברי התוספות בסנהדרין (כו.) בדבר זריעה בשביעית משום "ארנונא", וסיכם:

"ניתן להפנות כספים גם לאפיקים אחרים על מנת לפתח את כלכלתה של מדינת ישראל, אולם צריך לשקול את הדברים בזהירות יתירה על מנת שלא יווצר מצב שבו יוקצה כסף למטרות שאינן הכרחיות כאשר עדיין חסרים תקציבים להצלת נפשות. אינני בטוח שניתן לתת תשובה חד משמעית איך בדיוק לאזן בין הדברים, אך השאלות צריכות לעמוד בפני גדולי הפוסקים כאשר באים לדון בתכנון התקציב לאור ההלכה". ("שיקולי פיקוח נפש מול שיקולים חברתיים בתכנון תקציב", צהר כ"ה, תמוז ה'תש"פ [זמין כאן])

אכן, השאלה נרחבת עד מאוד, ומחייבת דיון נרחב הרבה יותר, ועוד חזון למועד.

 

סיום

שיעור זה הוא השיעור השביעי שעוסק בענייני "פיקוח נפש ציבורי". הדוגמאות שבהן עסקנו עד כה קשורות לעולם האזרחי: מפגעים, מזיקים ומכשולים ברשות הרבים, מעיין של בני העיר, אימת מלכות וצרכים כספיים. טרם נכנסנו בעובי הקורה לתחום המרכזי בהלכות "פיקוח נפש ציבורי", והוא – ענייני ביטחון, צבא ומלחמה. את זאת נעשה, בעזרת ה', בהמשך הסדרה, שיוצאת כעת לחופשת "בין הזמנים" של חודש ניסן. הסדרה תתחדש אי"ה בחודש תשרי, אחרי החגים.

עם סיומו של זמן החורף, אבקש להודות לאביעד ברסטל, העורך המסור של סידרה זו, ולצוות בית המדרש הווירטואלי בראשות הרב עזרא ביק שליט"א. תודה מיוחדת שמורה לכם – הקוראים, הן אלה שכתבו, התייחסו, העירו והאירו, הן אלה שלקחו חלק בשמחה של תורה ובשעשוע של תורה. כה יתן ה' וכה יוסיף להגדיל תורה ולהאדירה.

חג כשר ושמח לכם ולבני משפחותיכם.

****

 

מנויים יקרים,

במהלך זמן החורף האחרון, עסקנו במקורות לפיקוח נפש הדוחה שבת, לסוגיית הותרה ודחויה על כלל השלכותיה, וכן למושג פיקוח נפש ציבורי.

בעזרת ה' במהלך זמן חורף של השנה הבאה (ה'תשפ"ג), נעבור לחלקה השני של הסידרה, שיתמקד בהלכות פיקוח נפש בעולמות צבא וביטחון: דיני מלחמה בשבת, תפיסות הנוגעות ליחסי חוץ ולביטחון לאומי; וכן לשאלות מעשיות המתעוררות תדיר בתחומים אלה, כגון: חזרה מפעילות מבצעית ומהצלה בשבת, הצטרפות לנסיעת היתר, שימוש ב"התקני גרמא" ובהתקנים הלכ-טכנולוגיים ועוד.