ערך אביעד ברסטל

***

פתיחה

הלכות "פיקוח נפש ציבורי" שבהן אנו עוסקים בשיעורים האחרונים זכו לדיון נרחב בדורות האחרונים עם חזרתנו לארץ אבותינו, והקמת מדינה יהודית עצמאית, המפעילה מערכות ביטחון ורפואה.

בשיעור זה אבקש לציין שתי דוגמאות ל"פיקוח נפש ציבורי", הקשורות דווקא למציאות 'גלותית', כאשר עם ישראל כפוף לשלטון זר. כידוע, לאורך שנות הגלות הקפיד עם ישראל לשמור על מערכת יחסים תקינה עם השלטון, ברוח המשנה במסכת אבות (ג', ב), "הוי מתפלל בשלומה של מלכות". לעיתים, מאמץ זה לשמור על מערכת יחסים תקינה הוגדר כ"פיקוח נפש", שלא תמיד מתאים לגדרי פיקוח נפש של היחיד, אך בהחלט עשוי להשתלב בעניין "פיקוח נפש ציבורי".

 

זריעה בשביעית משום "ארנונא"

א. הסוגיא ומחלוקת הראשונים

המשנה במסכת סנהדרין (כד:) מונה את הפסולים לעדות, וביניהם "סוחרי שביעית". בגמרא שם נאמר, שקיים מצב אחד שבו התירו את מלאכות הקרקע בשנת השמיטה:

"מכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא". (סנהדרין כו.)

רש"י שם (ד"ה "ארנונא") מבאר ש"ארנונא" היא מס שנדרשה הקהילה היהודית לשלם לשלטונות, ולדעת רבי ינאי הותר לזרוע בשביעית כדי לפרוע את המס. אין ספק שמדובר בהיתר מחודש עד מאוד, ועל כן מדגיש רש"י:

"פוקו זרעו בשביעית – שביעית בזמן הזה דרבנן, דבטלה קדושת הארץ". (רש"י שם)

לדעת רש"י, לא עלה על דעתו של רבי ינאי להתיר איסורי תורה כדי לפרוע את המס, וההיתר הוא אך ורק מתוך תפיסה שאיסורי שביעית בזמן הזה הם מדרבנן (כאשר אין "רוב יושביה עליה" – ראו ערכין לב: וגיטין לו.). כך מפרש גם ה'יד רמ"ה' על אתר (סנהדרין כו. ד"ה "פיסקא"), המדגיש שמדובר בהיתר איסורי דרבנן "במקום פסידא".

התוספות ותוספות הרא"ש ציטטו את הסברו של רש"י, שההיתר כולו הוא באיסורי דרבנן, ואולם הוסיפו הסבר נוסף, שמקורו בתלמוד הירושלמי במסכת שביעית, שם נאמר:

"בראשונה כשהיו המלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה". (ירושלמי שביעית, ד', ב; י.)

על פי סגנון הדברים בירושלמי, ניתן להבין שאי-עמידה בפירעון המס עלולה להגיע לפיקוח נפש של ממש. כך משמע מהמשך הדיון בירושלמי, שם נאמר שאיסורי מלאכה בשביעית אינם בכלל "יהרג ואל יעבור", דהיינו שכאשר קיים חשש פיקוח נפש, ברור שמותר לזרוע בשביעית.

הרא"ש בתוספותיו על אתר (ד"ה "פוקו") מצטט את הירושלמי כלשונו. אך בתוספות שלפנינו נוסחו הדברים באופן שונה:

"אי נמי יש לומר דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו, ומתים בתפיסת המלך. והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש". (תוספות סנהדרין כו. ד"ה "משרבו")

לדעת התוספות, אין מדובר בחשש ישיר וממשי של פיקוח נפש, תוך איום שאם פלוני או אלמוני לא יפרע את חובו ייטלו את נשמתו: היתרו של רבי ינאי מבוסס על חשש רחוק הרבה יותר, חשש מפיקוח נפש עתידי. כאן ועכשיו אין סכנת חיים בזמן הזריעה, ואולם בחלוף הזמן אי-עמידה בפירעון המס תגרור מתח מול השלטונות, ולעיתים גם ינקטו בסנקציות כנגד הקהילה היהודית, כולל מאסר. מאסר זה הוא בגדר סכנה, בין היתר לאור דברי חז"ל (בבא בתרא ח:) כי "שבי קשה מכולם", ושבוי לעולם מצוי בסכנת חיים.

כאמור, אין לך פיקוח נפש עתידי יותר מזה: השבתת הקרקע תוביל (כנראה) לאיחור בתשלום המס, שיוביל (כנראה) לעימות עם השלטונות, שיוביל (כנראה) למאסר, שיוביל (כנראה) לסכנת נפשות. אף על פי כן, סבורים בעלי התוספות שלשם כך הותרו אפילו איסורי תורה!

 

ב. "חיי נפש" בשיטת התוספות והאחרונים

מסתבר שהיסוד לחידוש זה שבתוספות קשור בעניין פיקוח נפש ציבורי: אילו היה מדובר באדם פרטי, חשש כה עתידי ורחוק לא היה נחשב כפיקוח נפש. אך רבי ינאי עוסק בשלום הציבור כולו, ומבחינה זו, הדבר אכן נחשב כפיקוח נפש.

רמז מעניין לכך ניתן למצוא בביטוי "חיי נפש" שבו השתמשו בתוספות. אף שהתוספות ציינו לירושלמי במסכת שביעית, ביטוי זה כלל אינו נזכר שם. עם זאת, התלמוד הירושלמי משתמש בביטוי "חיי נפש" בסוגיא שונה לחלוטין, והיא – סוגיית מעיין של בני העיר (ירושלמי שביעית ח', ה; כג:), שבה עסקנו בהרחבה בשיעור שעבר (זמין כאן), שם נאמר, שדעת ר' יוסי, המתעדף כביסה של עיר אחת על פני מי שתייה של עיר אחרת, מבוססת על כך שלשיטתו הכביסה היא "חיי נפש". על פי דברינו בשיעור הקודם, יש לומר ש"חיי נפש" הוא ביטוי נרדף לשלום הציבור, בטחונו ובטיחותו, גם בדברים שבהווה אין בהם משום פיקוח נפש, אך עלולים להידרדר לכך בעתיד.

אמנם, רבי ראובן מרגליות[1] בספרו 'מרגליות הים' על מסכת סנהדרין מעיר:

"משום חיי נפש – בספר פני מבין העיר "האי לישנא לא ראיתי בירושלמי"... ועיין בצפנת פענת לרמב"ם (שבת ב' כ"ג) שהביא מר"ן פרק ג' דשבת, דגבי נזק דרבים הוי כל נזק כמו סכנה [וזהו יסוד חשוב בהלכות מדינה]". (מרגליות הים סנהדרין כו. אות ב')

בדברי ה'צפנת פענח' שמזכיר הרב מרגליות נדון בעזרת ה' בשיעורים הבאים, אך המקור שעליו הוא מתבסס – הר"ן בפרק ג' דשבת, כבר מוכר לנו היטב מן השיעורים הקודמים (ראו בעיקר שיעור מס' 22): הכוונה לשיטת רבנו חננאל ובעל הלכות גדולות שמצטטים הרמב"ן ותלמידיו בסוגיית גחלת של מתכת. הווי אומר – הרב מרגליות מותח קו ברור בין דעת הראשונים המתירים איסורי תורה לסילוק גחלת של מתכת מרשות הרבים, ובין שיטת התוספות המתירה איסורי תורה בשביעית משום "חיי נפש". מכאן, מובנת היטב הערת הסוגריים של הרב מרגליות כי לפנינו "יסוד חשוב בהלכות מדינה".

תוספת ביאור חשובה לעניין הציע מהרי"ל דיסקין:

"הגם שמצינו דמשום ארנונא התירו חרישה בשביעית (עיין תוס' סנהדרין כו.), נראה לי שלא אמרו זה כי אם בגזירה כללית שיתכן שימצא בהם אנשים חשש שימותו, והוי חשש סכנת נפשות ממש. והתירו אפילו לעשירים דאל"כ מיכספו עניים ולא יחרושו ואתי לידי סכנת נפשות. אבל בפרטות, לפדות איש אחד, ודאי לא חיישינן לסכנה דהאי יחיד שימות בתפיסה". (שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון, אות ס')

מהרי"ל דיסקין שב להבחנה היסודית שבין הוראה פרטית ובין הוראה ציבורית. הוא מניח שהצלת אדם אחד מן השבי אינה נחשבת פיקוח נפש (וגם בסוגיא זו של פדיון שבויים ומעמדו כפיקוח נפש עוד נדון בעתיד בעזרת ה'), אך מבהיר שפסקו של רבי ינאי הוא פסק לציבור, וכאשר פוסקים לציבור – עניים ועשירים כאחד – יש להתייחס גם לחשש עתידי ורחוק כאל פיקוח נפש.[2]

 

ג. שיטת הרמב"ם וה'חזון אי"ש'

לדעת מפרשים רבים, שיטת התוספות כפי שביארנו אותה היא גם שיטתו של הרמב"ם. הרמב"ם מזכיר את ההיתר לזרוע משום "ארנונא" (אם כי מפרש את ה"ארנונא" באופן מעט שונה):

"משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד". (הלכות שמיטה ויובל, א', יא)

אמנם הרמב"ם איננו מפרש ש"ארנונא" היא מס כדעת רש"י, אלא היא אספקה צבאית לחילות המלך. אך לענייננו, משמע מדבריו שהוא מודה לתוספות שצורך זה דוחה גם איסורי תורה. הראב"ד במקום משיג:

"א"א אנו קבלנו האנסים ארנונא שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם בהם התירו לעבוד מפני האונס אבל לא במה שהחזיקו". (השגת הראב"ד שם)

בנוסף לכך שהראב"ד מפרש "ארנונא" באופן דומה יותר לפירוש רש"י, הוא מדגיש – כדעת רש"י וה'יד רמ"ה' – שההיתר כולו הוא אך ורק בשביעית הנוהגת מדרבנן, ולא באיסור תורה. משמע מהשגתו, שהבין שהרמב"ם אינו מחלק בדבר, ולדעת הרמב"ם היתר "ארנונא" נוהג גם כאשר השביעית נוהגת מן התורה. ואכן, הרדב"ז במקום (סוף ד"ה "משרבו") מבהיר שדעת הרמב"ם כדעת התוספות (לדבריו, בעקבות הירושלמי).

בעמדה דומה אחז בדורנו ה'חזון אי"ש':

"ואע״ג דמשום ארנונא התירו הכל כדאמר סנהדרין כ״ו – התם אניסי טפי על ידי המלכות, וקרוב הדבר לפיקוח נפשות על ידי עניות וגביית ארנוניות". ('חזון אי"ש' שביעית, י"ח סק"ד)[3]

ה'חזון אי"ש' אמנם איננו מזכיר את התוספות או את הרמב"ם, אלא רק את סוגיית הגמרא. אך ברור מדבריו שאכן הבין שההיתר כאן הוא משום שהדבר 'קרוב' לפיקוח נפש, דהיינו שאכן אין כאן פיקוח נפש גמור, ואף על פי כן הותרו איסורי תורה, כדעת התוספות והרמב"ם.

 

הקרובים למלכות

חכמה יוונית ל"קרובין למלכות"

המשנה האחרונה במסכת סוטה מספרת, שבפולמוס של אספסיינוס גזרו שלא ילמד את בנו "חכמה יוונית". סוגיא זו, בדבר לימוד חכמות חיצוניות היא סוגיא נרחבת עד מאוד, ואין כאן המקום לעסוק בה (להרחבה, עיינו בשיעורו של הרא"ל זצ"ל בנושא). הגמרא מקשה על דין המשנה מעדות מפורשת של רבן שמעון בן גמליאל על ילדים רבים שלמדו חכמה יוונית תחת חסותו של בית הנשיא, ומיישבת:

"שאני של בית רבן גמליאל, דקרובין למלכות הוו". (סוטה מט:)

כלומר, באופן עקרוני אין ללמוד חכמה יוונית, ואולם ה"קרובין למלכות", אשר נדרשים להבין את שפתו ותרבותו של השלטון המקומי, מוכרחים ללמוד גם חכמה יוונית. מסתבר, ש"הן אמרו והן אמרו" (ראו ערובין סז:): כל האיסור ללמוד חכמה יוונית הוא תקנת חכמים, וחכמים הטילו סייג על תקנתם, והתירוה למקורבים למלכות.

 

תספורת "קומי" ל"קרוב למלכות"

הגמרא ממשיכה ומצטטת ברייתא בנדון:

"דתניא: מספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולוס בן ראובן התירו לספר קומי, שהוא קרוב למלכות". (סוטה מט:)

תספורת "קומי" היא צורת תספורת שהיתה מקובלת בקרב הנכרים. בברייתא נאמר שבתספורת זו יש איסור משום "דרכי האמורי", אלא שנחלקו ראשונים בדבר תוקפו של איסור זה.

התוספות (בסוגיא המקבילה בבבא קמא פג. ד"ה "התירו") פירשו שמדובר באיסור מדרבנן, ואם כך ההיתר למקורבים למלכות מקביל להיתר ללמוד חכמה יוונית, דהיינו היתר איסורי דרבנן במקום צורך גדול.

לעומת התוספות, הרמב"ם פסק:

"אין הולכין בחקות הגויים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר 'ולא תלכו בחקות הגוים', ונאמר 'ובחקותיהם לא תלכו', ונאמר 'השמר לך פן תנקש אחריהם', הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר 'ואבדיל אתכם מן העמים'.

לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן". (רמב"ם עבודה זרה, י"א, א)

בדברי הרמב"ם מפורש שהאיסור לספר "קומי" הוא איסור תורה של הליכה בחוקות הגויים. בהמשך דבריו, הוא מצטט את ההיתר למקורבים למלכות:

"ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן, הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין". (שם, ג)

מרן ב'כסף משנה' על אתר מתקשה בכך:

"ואם תאמר כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו, היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות?!". (כסף משנה שם)

אכן, ככל שמדובר באיסור תורה, ניתן להתירו רק במקום פיקוח נפש. האם ניתן לומר שקרבתו של שתדלן פלוני או אלמוני למלכות היא בגדר פיקוח נפש של ממש? ה'כסף משנה' מיישב שאכן כך:

"ויש לומר משום הצלת ישראל הוא דשרו, וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל". (כסף משנה שם)

כפי שציינו בפתח הדברים, בשנות הגלות היה צורך חיוני בשתדלנים מסוג זה, שיוכלו לסייע לעם ישראל בהמתקת הדינים והגזירות. על אותו אבטולמוס בן ראובן מסופר במסכת מעילה (יז. ושם "ראובן בן איסטרובלי") שפעם הצליח לבטל גזירת שמד קשה הודות לקרבתו למלכות.

לדעת ה'כסף משנה', יש לראות בכך פיקוח נפש, המתיר אפילו איסורי תורה. כמובן, גם כאן מדובר בפיקוח נפש עקיף ועתידי, שכן הסיוע של אותו שתדלן לא נדרש באירוע נקודתי בהווה, כאשר הוא עובר איסור תורה ו'מספר קומי', אלא הסיוע יידרש ביום מן הימים ובזמן מן הזמנים, ואף על פי כן יש בכך משום פיקוח נפש.

בהמשך דבריו, מציע ה'כסף משנה' גם הסבר אחר, ולפיו "נמסר הדבר לחכמים"[4] לקבוע מהן חוקות הגויים, ואם כך, בסמכותם של חכמים לקבוע שתספורת למקורבי המלכות איננה בגדר "חוקות הגויים": היא לא באה לחקות את מעשיהם ולהידמות להם, אלא באה לשרת אינטרסים לאומיים של עם ישראל. על פי תירוץ זה, אין צורך בהיתר משום פיקוח נפש, שכן תספורת זו אינה אסורה כלל.[5]

מרן חזר על שני הסבריו בשיטת הרמב"ם גם ב'בית יוסף', אך ב'שולחן ערוך' (יורה דעה קע"ח, ב) הביא את ההיתר למקורבים למלכות "לספר קומי" בסתמא, מבלי להכריע בין שני ההסברים. הט"ז (שם, סק"ה) הכריע כהסבר השני, דהיינו שלא הותרו איסורי תורה באופן גורף, אלא רק איסורים מסוג זה שניתנה לחכמים הרשות לפרש מה נכלל בחוקות הגויים. כך משמע גם מדברי ה'דרכי תשובה' (שם, סק"כ), שציין דוגמאות שונות להיתרים שהתחדשו לאורך הדורות עבור המקורבים למלכות, והדגיש שהתירו באיסורי דרבנן משום "הן אמרו והן אמרו", אך לא איסורי תורה (ומציין כדוגמא שהתירו למקורבים למלכות להתגלח בספירת העומר, אך לא התירו להתגלח בתער).

לסיכום, נראה שפירושו הראשון של ה'כסף משנה' בהחלט עונה להגדרת "שרידים ממשפטי המלוכה", ומצאנו בו הרחבה ניכרת של גדרי פיקוח נפש, ואולם האחרונים סבורים שתירוץ זה איננו עיקר להלכה.

 

חתימה: "אימת המלכות"

כפי שכתבנו בפתח הדברים, שתי הדוגמאות שבהן עסקנו בשיעור זה קשורות לחיי גלות, ולמחויבות לשמור על מערכת יחסים תקינה עם שלטון זר.

אכן, ה"מלכות", הכוללת מצד אחד "שלום מלכות" ומצד שני "אימת מלכות", מלווה את ההלכה גם בהקשרים אחרים. כך, למשל, אחת מאגדות החורבן הידועות היא אגדת קמצא ובר קמצא (גיטין נה:-נו.). במהלך אותה פרשייה עגומה החליט רבי זכריה בן אבקולס להימנע מהקרבת קורבן בעל מום ששיגרו השלטונות, על אף שידע היטב שהדבר יפגע ב"שלום מלכות". דומה, שחז"ל מתחו ביקורת על החלטתו זו. באופן דומה, ה'מגן אברהם', אגב דיון בנושא שונה לחלוטין, פסק:

"משמע קצת בגיטין במעשה דבר קמצא שמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות, עיין שם". (מגן אברהם תרנ"ו, סק"ח)

ה'מגן אברהם' סבור, שאין לחזור על טעותו של רבי זכריה בן אבקולס, שענוותנותו "החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו" (גטין נו.),[6] ובכל מקום שבו אכן יש לחוש לאימת המלכות, מותר לעבור על איסור, כולל גם איסור תורה.[7]

ה'משנה ברורה' מצטט הערה זו של המגן אברהם, ומוסיף (בעקבות ה'פרי מגדים'):

"והאחרונים מפקפקים על זה, דהתם פיקוח נפש היה". (משנה ברורה שם, סק"ט)

הווי אומר – לעיתים החשש מפני המלכות אכן נתפס כפיקוח נפש לכל דבר ועניין, ובזה בוודאי מותר לעבור על כל איסור שהוא למעט ג' עבירות חמורות (ולצערנו לאורך הדורות נדרש עם ישראל לניסיונות גם בתחום זה של מסירות נפש ו"יהרג ואל יעבור", חרף אימת המלכות). אך נדרשת מחשבה רבה ובחינה מעמיקה האם כל 'פרשייה' מול השלטונות מגיעה עד כדי פיקוח נפש. בהחלט ייתכן, שזו גם כוונת ה'מגן אברהם': לא כל "אימת מלכות" תתיר איסור תורה, אך הגדרות פיקוח נפש בתחום זה הן הגדרות מרחיבות, כפי שהסברנו בעניין ארנונא ובעניין תספורת "קומי".