ערך אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשיעורים הקודמים עסקנו בשתי סוגיות עקרוניות בפיקוח נפש ציבורי בשבת: סוגיית גחלת, וסוגיית צידת מזיקים והריגתם. בשיעור זה נפנה לסוגיא נוספת בענייני פיקוח נפש ציבורי, המבקשת לברר את מעמדם של מפגעי תברואה, ולקבוע האם קיימים מצבים שבהם שמירה על היגיינה נחשבת כפיקוח נפש.

ב'אנציקלופדיה ההלכתית רפואית', בערך "בריאות" נאמר כך:

"המושג היגיינה, שמקובל בין הבריות כמושג של שמירה על הניקיון בלבד, הוא למעשה מושג של תורת הבריאות ושמירת הבריאות. בניגוד לרפואה הפעילה, המתייחסת לאדם החולה, הרי ההיגיינה והרפואה המונעת מתייחסת לאדם הבריא, ומטרתו של ענף ההיגיינה היא שמירת הבריאות וסילוק הסכנות המאיימות עליה". (אנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ב', ערך "בריאות")[1]

את דברינו בשיעור זה אבקש למקד במובן העממי של המונח "היגיינה", דהיינו נושאים הקשורים לשמירה על תברואה נאותה וניקיון בסיסי. נושאים אלה באים לידי ביטוי בהמשך אותו ערך באנציקלופדיה שם, בדוגמאות שונות כגון הדעה שנטילת ידיים לסעודה נחוצה משום נקיות (ראו תוספות חולין קו. ד"ה מצוה וכן משנה ברורה סי' קנ"ח סק"א), או באיסור שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סי' ק"ע, טז) להעביר כוס "מפה לפה", מה שעלול להעביר מחלות.

אך אנו נבקש להתמקד במשמעותה של תברואה ונקיות כאשר השאלה היא שאלה ציבורית, הנוגעת לרבים, ועשויה להגיע עד כדי פיקוח נפש ציבורי.

 

השאלה ההלכתית

להבהרת הנושא, אפתח בשאלה שהתעוררה הלכה למעשה: בשכונת מגורים אירע פיצוץ בצינור מים ביום שישי בבוקר. הטיפול בתקלה היה מורכב, וחייב המשך פעילות גם בשבת. זרימת המים בשכונה כולה הופסקה, ועל כן העירייה הסיעה למקום עוד לפני כניסת השבת מכלית ובה מי שתייה. עם זאת, הבתים היו מנותקים ממים, ובכלל זה גם חדרי השירותים, מה שהוביל לכך שאנשים נאלצו להתפנות בחדרי שירותים מלוכלכים ומצחינים, או לחילופין להתפנות ברחוב. נשאלה השאלה האם מותר להמשיך ולטפל בתקלה גם תוך כדי חילול שבת.

אילו היה צורך במי שתייה, ואי אפשר היה לפתור אותו בניוד מכלית או בקבוקי מים מערב שבת, מסתבר שהיה מקום להתיר את המשך הטיפול בתקלה. זאת, משום שמחסור במי שתייה במשך שעות ארוכות לציבור גדול שבוודאי יש בו גם ילדים, קשישים או חולים, מוגדר פיקוח נפש. כמו כן, לו היה ניתן לתקן את התקלה על ידי גויים, היה מקום להתיר, משום שאמירה לנכרי אסורה מדרבנן, והרי התירו איסורי דרבנן משום "כבוד הבריות".[2]

אך במקרה המדובר העובדים ששקדו על תיקון התקלה היו יהודים, ולא היתה אפשרות מעשית לגייס במקומם עובדים שאינם יהודים. על כן, כאמור, נשאלה השאלה האם ניתן להתיר במצב כזה איסורי תורה, עד שהתקלה תבוא על פתרונה, והמים ישובו לזרום בברזים ובחדרי השירותים.

 

מעיין של בני העיר

המשנה בתחילת פרק י"א במסכת נדרים עוסקת בהגדרת הנדרים שיש בהם "עינוי נפש", שאותם יכולים להפר האב או הבעל. במשנה שם נחלקו תנאים האם ניתן להפר נדר הקשור לרחיצת הגוף. הגמרא מבררת את מחלוקתם לאור מעמדה של רחיצת הגוף בשני תחומים הלכתיים אחרים.

התחום האחד הוא יום הכיפורים: אף שהרחיצה אסורה ביום הכיפורים, חייבים כרת רק על אכילה ושתייה, ומכאן שרחיצה מהווה "הפרת עינוי" ברמה נמוכה יותר.

התחום השני קשור להתנהלות ציבורית במצב של מחסור במים, והוא הנוגע לענייננו, כדלהלן.

כלל גדול למדנו בגמרא במסכת בבא מציעא (סב.): "חייך קודמין לחיי חברך". לכן, שניים שהלכו במדבר, ורק לאחד מהם יש מים – חייו קודמים. התוספתא (בבא מציעא, י"א ל"ג-ל"ז) מיישמת כלל זה גם בנוגע להתנהלות ציבורית במצב של מחסור במים, וקובעת שאם ישנו מעיין הסמוך לעיר אחת, היא רשאית לשתות את מימיו, ואינה חייבת לחלוק אותם עם עיר סמוכה הסובלת אף היא ממחסור במים.[3]

ההכרעה לטובת עיר אחת על פני עיר אחרת, כאשר שתיהן סובלות ממחסור במי שתייה, מבוססת על הכלל "חייך קודמין". לכאורה, פשוט וברור שהדברים אמורים רק מפאת היבטי פיקוח נפש שבדבר. לפיכך, כאשר בעיר אחת יש מספיק מי שתייה לאדם אך קיים מחסור במי שתייה לצרכים אחרים, העיר הסמוכה הזקוקה למי שתייה – קודמת.

אלא שאותה הסוגיא בנדרים מצטטת את המשך התוספתא שם מצאנו עמדה מפתיעה מפיו של ר' יוסי:

"מעיין של בני העיר... חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים". (נדרים פ:)

ר' יוסי קובע, שבני העיר רשאים להשתמש במים לכביסה, אף שבעיר סמוכה קיים מחסור במי שתייה. לשון אחר, הכביסה נחשבת צורך חיוני לא פחות משתייה, וגם ביחס אליה יש לומר "חייך קודמין".

הגמרא עומדת על כך שדברי ר' יוסי מחודשים עד כדי כך שאיסי בר יהודה, מגדולי החכמים, נמנע מהשתתפות בשיעוריו של ר' יוסי, משום שלא ירד לסוף דעתו בעניין זה. בנו של ר' יוסי הסביר שעמדת אביו רמוזה בפסוקי התורה אודות המִגרשים שסביב ערי הלויים (ראו במדבר ל"ה, א'-ה'), ומהם יש להסיק שהכביסה היא "חיותא", כלומר צורך חיוני לתושבי העיר.[4]

בעניין הפרת נדרים, קבע ר' יוסי שנדר על רחיצה לא נחשב כנדר של "עינוי נפש". ומקשה הגמרא: אם רחיצה, שהיא צורך היגייני בסיסי, אינה נחשבת "עינוי נפש" לדעת ר' יוסי, מדוע הוא רואה בכביסה, שגם היא צורך היגייני, פיקוח נפש של ממש המאפשר לבני עיר אחת להעדיף את כביסתם על פני מי שתייה לעיר אחרת?! על כך משיבה הגמרא:

"כביסה אלימא לר' יוסי, דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי". (נדרים פא.)

ומסביר המפרש על אתר:

"ערבוביתא דרישא – עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ...[5] ערבוביתא דמאני – שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה... ערבוביתא דגופא – זוהמא הבאה על בשרו של אדם מחמת זיעה שאינו רוחץ". (נדרים פא.)

ב"ערבוביתא" לסוגיה הכוונה לתוצאה של חוסר היגיינה, במקרה של חוסר הקפדה על רחיצה או על כיבוס בגדים. הפורענות הנובעת מ"ערבוביתא" בבגדים היא החמורה מבין כל הפורענויות, ובלשון רש"י: "וזו שעמומיתא – קשה מכולן", ועל כן ר' יוסי מעדיף את "כביסתן" אפילו על פני "חיי אחרים".

 

ביאור שיטת ר' יוסי

המסקנה העולה מן הסוגיא היא שלדעת ר' יוסי, אי-הקפדה על היגיינה באופן כללי, ובייחוד ביחס לכיבוס בגדים, חמורה מאוד, ובכוחה לדחות אפילו צורך חיוני של אחרים – כמו מי שתייה לבני עיר סמוכה.

אלא, שעדיין יש מקום להתלבט האם לדעת ר' יוסי אי-הקפדה על כביסה נחשבת ממש פיקוח נפש. בכך נחלקו ראשונים ואחרונים, כדלהלן.

 

א. צער גדול

בהמשך דבריו שם, כתב המפרש:

"דאי לא מכבסי בגדיהן איכא צערא דחיותם, היינו נמי ערבוביתא דאמר לעיל". (נדרים פא. ד"ה אלא)

כלומר, עם כל חומרתה של "ערבוביתא" היא אינה אלא "צער", אך אין לראות בה פיקוח נפש של ממש. בסגנון שונה מעט כתב המאירי שם:

"שיש לכבוסה צורך גדול לבריאות הגוף". (בית הבחירה נדרים פ: ד"ה שתי עיירות)

דרך זו היא המקובלת בין האחרונים לפירוש דברי ר' יוסי. כך, במסגרת דיון אודות חובתו של אדם להכניס עצמו בסכנה או בספק סכנה למען זולתו, כתב ה'מנחת חינוך':

"ובנדרים מבואר פלוגתא דר' יוסי סובר אפילו כביסתו וחיי חבירו כביסתו קודמת מחמת צערא דגופא טובא, וחכמים פליגי דחיי חבירו עדיף מצערו אבל להכניס עצמו בספק סכנה נראה דאינו צריך". (מנחת חינוך מצווה רצ"ו, אות ל"ב)

מדברי ה'מנחת חינוך' משמע, שחכמים אכן דוחים את דעת ר' יוסי משום שהם מבינים שההימנעות מכביסה לשיטתו אינה אלא "צער גדול",[6] ואין להכניס את חיי חברו לסכנה משום צער בלבד.

אם אמנם נפרש כך את דעת ר' יוסי, נמצא שהוא מחדש חידוש גדול, שלפיו צער או דוחק של אדם קודם לחיי חברו. חידוש זה משתמע גם מגוף דברי התוספתא, שם נאמר:

"בהמתן חיי אחרים הן קודמין לבהמתן, ר' יוסי אומר בהמתן קודמת לחיי אחרים". (תוספתא בבא מציעא י"א, לג)

הצורך במי שתייה לבעלי חיים בוודאי לא נחשב כפיקוח נפש, ואף על פי כן ר' יוסי מקדימו לחיי אחרים.

אלא, שבשו"ת אחיעזר כתב שפרשנות זו בדברי ר' יוסי 'אינה עולה על הדעת': הייתכן שאדם ידאג לבהמתו או לכביסתו גם במחיר של פגיעה של ממש בחיי אדם?! האחיעזר מבהיר, שעל כורחנו להסביר שר' יוסי מדבר על מקרה שבו המחסור במי שתייה איננו בכלל פיקוח נפש:

"על כרחך מיירי ביש אפשרות להביא לחם ומים ממקום אחר, אבל בחשש סכנה גמורה אינו עולה על הדעת". (שו"ת אחיעזר ח"ב, יורה דעה סי' כ"ג)[7]

מבט זה מאיר את הסוגיא כולה באור שונה: איננו עוסקים כלל ועיקר במצב שבעיר הסמוכה אנשים ימותו בצמא. המדובר הוא בטורח ומאמץ לאספקת מי שתייה לאותה העיר, ובזה סבור ר' יוסי שבהמתן או כביסתן של בני העיר הראשונה קודמים.

כך פירש את הדברים גם רבי יחזקאל אברמסקי:

"אבל לא היו גוועים בצמא מבלעדי המים האלה בהיות להם מעט מים כדי לשבור צמאונם. ובאופן כזה פליג רבי יוסי, וסובר בהמתן קודמת לחיי אחרים". (חזון יחזקאל על התוספתא, בבא מציעא שם)

דומני שזה הפירוש הרווח בין הפוסקים, ובו אחזו בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"א סי' קמ"ה) ובשו"ת יביע אומר (חושן משפט ח"ט, סי' י"ב אות ו'; חושן משפט ח"י, סי' ו' אות י'). התשובה הראשונה בשו"ת יביע אומר עוסקת בעניין תרומת כליה (ספק סכנה למען הצלת הזולת), והתשובה השנייה עוסקת ב"מבצע אנטבה לאור ההלכה". בשתי התשובות הגרע"י מצטט כדרכו בקודש מקורות רבים מאוד מדברי האחרונים (ואף מקור יחסית נדיר מדברי הראשונים, מספר "יחוסי תנאים ואמוראים"), שכולם פירשו את הסוגיא כך שאינה עוסקת בפיקוח נפש של ממש בעיר הסמוכה, אלא רק בטרחה ובמאמץ לאספקת מים, שלגביהם קודמות כביסתם ובהמתם של בני העיר.

 

ב. ספק פיקוח נפש

אף שפירושם של ה'אחיעזר' וה'חזון יחזקאל' מתאים מאוד לגרסת התוספתא, שם ר' יוסי מבכר את בהמתן וכביסתן של בני העיר על פני חיי אחרים, הרי שמפשט סוגיית הגמרא, שמתמקדת בחשיבותה ובמשמעותה של הכביסה שהיא "אלימא", נראה יותר שלדעתו כביסה אכן נתפסת לעיתים כשוות ערך לפיקוח נפש של ממש. מסקנה כזו מפורשת בדבריו של הנצי"ב.

ברמב"ם ובשולחן ערוך אין התייחסות או הכרעה במחלוקת בין ר' יוסי וחכמים.[8] כללי הפסיקה בדבר "יחיד ורבים" מכריעים, לכאורה, כדעת חכמים, וכך מפורש במאירי בנדרים שם, שההלכה כחכמים שחיי אחרים קודמים לכביסתם.

עם זאת, בשאילתות דרב אחאי לפרשת ראה, אגב מצות הצדקה והאחריות של אדם לזולתו, הכריע מפורשות כדעת ר' יוסי:

"ואילו בני מתא דכרו נהרא ואית מתא אחריתי דלית להון מיא, מיתבעי להון למיתן להון מיא למישתי דכת' 'וחי אחיך עמך'... ואי ליכא בההוא למישתי אינון ובני מתא אחריתי חייהון קודמין לחיי אחרים... והילכתא כביסה שלהן קודם לחיי אחרים... והילכתא כביסה הוויא חיותא וחייהן וחיי אחרי' חייהן קודמת לחיי אחרים וכן הילכתא". (שאילתות, קמ"ז)

הנצי"ב, בפירושו 'העמק שאלה' על אתר, דן בשאלה מדוע הכריע השאילתות כר' יוסי נגד חכמים, ובהמשך דבריו מבהיר את יסוד המחלוקת:

"ועל כרחך טעמא דר' יוסי... דהשווה בהמתם לגופן, ובהמתו של אדם הוא חייו של אדם המהלך בדרך, אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. והכי נמי אי אפשר שלא ילכו בדרך לצורך פרנסתם ואם כן הוא חייהם...

ונראה דודאי אינו דומה סכנת צמא לסכנת בהמתן וכביסתן, דסכנת צמא ברור שימותו בצמא מה שאין כן בהמתן וכביסתן אפשר שיבואו לידי סכנה, אבל כמה בני אדם הולכין בדרך בלא בהמה ואינו מסתגף, וכמה בני אדם אינם באים לידי שיעמום בהעדר הכביסה. אלא דמכל מקום ספק סכנת נפשות הוא, וסבירא ליה לתנא קמא דחייב להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חבירו... הלכה כר' יוסי דאין להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חבירו. ('העמק שאלה', שאילתא קמ"ז, סק"ד)

לדעת הנצי"ב, מחסור במים לכביסה איננו פיקוח נפש גמור, ואולם הוא לא יצא מכלל ספק פיקוח נפש. לדבריו, זו בדיוק מחלוקת התנאים: חכמים סבורים שבני העיר נדרשים להיכנס לספק פיקוח נפש כדי להציל את בני העיר הסמוכה מסכנה ודאית. ר' יוסי, שהלכה כמותו, סבור שאדם אינו נדרש להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית.

 

ג. פיקוח נפש ציבורי

הרב פרופ' משה דוד טנדלר, חתנו של הגר"מ פיינשטיין, ותלמיד חכם מובהק ואיש תורה ומדע בפני עצמו, מצטט את פירושו של הנצי"ב אך מעיר שגם לשיטתו 'נשארת התמיהה': האם החשש מפני סכנה בהעדר מי כביסה אכן מוגדר ספק פיקוח נפש, עד כדי דחיית פיקוח נפש של מחסור במי שתייה? לדעת הרב טנדלר, התשובה על כך חיובית, אלא שהיא מבוססת על יסוד פיקוח נפש ציבורי שבו עסקינן:

"ישנם שני מקורות בש"ס משם יש להסיק שאין לפסוק לחברה כמו שפוסקים ליחיד... והנה הלכה זו תמוהה מאוד איך אפשר לפטור עצמו מחיוב הצלה ולראות במות חבירו בצמא בטענה דאם יתן לחבירו מים לשתיה לא יהיה לעצמו מים לכיבוס בגדיו, ובמשך של חודשיים יבוא לידי צער של שיעמום?!

...אבל בסוגיא דידן דמעיין של בני העיר זהו אחריות של חברה או מלכות או ממשלה לדאוג על העתיד הרחוק. בהגדרת חברה ומדינה שיש אחריות לדורות שעדיין לא נולדו, העתיד והווה חד הוא. ואם כן אי-כיבוס בגדים יביא במשך הזמן לודאי פיקוח נפש לא רק לספק פיקוח נפש, ואם כן הסכנה לפי חשבון החברה היא מיידית ולא פוטנציאלית".[9]

לפנינו ניסוח קולע ומעמיק לתפיסת פיקוח נפש ציבורי, בדגש על חששות עתידיים. מפגע היגייני של הימנעות מכביסה בוודאי אינו מוגדר כפיקוח נפש מצד "חולה לפנינו" או "סכנה לפנינו", והחשש במהותו הוא חשש עתידי.[10] על כן, ברור שמי שתייה קודמים למי כביסה. אך ר' יוסי אינו עוסק בשאלה של יחידים, אלא ב"מעיין של בני העיר". כפי שמסביר הרב טנדלר, פיקוח נפש לרבים מחייב בחינה מחודשת של גבולות העתיד וההווה, וגם סכנה עתידית נתפסת כסכנה גמורה כאשר היא נוגעת לרבים.

בשו"ת דברי יציב העלה אף הוא אפשרות להבנה זו בדעת ר' יוסי, ואף קישר אותה לשיטות שנדונו בשיעורים הקודמים:

"וגם לפי פשטות משמעות ש"ס דילן דמשום צער קאמר, אפשר דשאני צערא דרבים, עיין שבת מ"ב ע"א מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים. וברמב"ן שם דשמא כל היזק של רבים כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל וכו'... ויש לומר דהכא נמי בצער של רבים שייך עכ"פ לומר דחייהם קודמין ודו"ק היטב". (שו"ת דברי יציב חושן משפט סי' ע"ט, אות כ"ו)

לדעת ה'דברי יציב', ניתן למתוח קו ברור בין שיטת בה"ג ורבנו חננאל בסוגיית גחלת לשיטת השאילתות בסוגיית מעין של בני העיר. נמצא אפוא, שעל פי דרכם של ה'דברי יציב' והרב טנדלר, דעת ר' יוסי בסוגיית מעיין של בני העיר, שלפי השאילתות היא הדעה שהתקבלה להלכה, היא שריד נוסף ל"משפטי המלוכה שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד".

 

תיקון מפגע תברואתי בשבת

פתחנו בשאלה הלכתית אודות תיקון תקלת ביוב או הפסקת מים בשבת. לפני כארבע עשרה שנה נשאל על כך הרב דב ליאור, ולהלן תשובתו מתאריך ט"ו באייר ה'תשס"ח, הנמצאת באתר 'ישיבה':

"זו באמת בעיה. במקרה כזה היה מותר על ידי נכרי. בדברים כאלה צריך להיעזר לפעמים על ידי מי שאינו בן ברית, שלא מחוייב בשמירת שבת, היות ואלו צרכי רבים. זה לא יותר גרוע מחולה שאין בו סכנה, אם יש שירותים עם ריחות קשים וזהו איזור עם ילדים ומותר בשביל ילדים לעשות דבר כזה. אבל על ידי ישראלים זו בעיה... לכאורה נראה שזה לא פיקוח נפש על ידי ישראל להתיר איסור דאורייתא. אני לא רוצה לקבוע סופית כיון שאני לא יודע את כל הנתונים".[11]

אין ספק שהפתרון של עשיית המלאכה על ידי נכרי הוא הפתרון המועדף. גם בספר פסקי תשובות (שי"ד, הערה 58) כתב שבתקלת ביוב "במוסד ציבורי" – ניתן להקל דווקא באמירה לנכרי.

אולם לעניות דעתי, על יסוד דעת השאילתות כפי שפירשוה ה'דברי יציב' והרב טנדלר, אפשר שיהיה מקום להקל בדלית ברירה גם באיסורי תורה. כמובן, ניתן לחשוב על חילוקים והבחנות בין המפגע התברואתי של מניעת כיבוס לדעת ר' יוסי, ובין המפגע כאשר השירותים אינם פעילים. אך למרות החילוקים, דומה שהעיקרון אחד: כאשר מדובר על מפגע תברואתי ציבורי, הנוגע לרבים – ועל אחת כמה וכמה כשהוא מצוי ברשות הרבים, כגון ביוב שעלה על גדותיו וזורם ברחובות – יש מקום לראותו מבחינה מסוימת כפיקוח נפש המתיר חילול שבת.

 

התברואה במחנה הצבאי

לסיום, חשוב לציין שכאשר מדובר על מחנה צבאי, החובה לשמור על ניקיון והיגיינה הופכת משמעותית אף יותר. מצות עשה מן התורה להתקין יד ויתד, ולוודא שהלוחמים עושים את צרכיהם במקום מוגדר מחוץ למחנה. בספר החינוך מבואר טעם המצווה:

"וראוי להם לעמוד בנקיות כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מדה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקדש... וגם יש בזה שבח לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף". (ספר החינוך, תקס"ו)

מחנה נקי ממפגעים תברואתיים הוא מחנה קדוש יותר, ואף מרשים יותר בעיני העמים. זאת, בנוסף לשיקול המעשי, שהתפרצות תחלואה זו או אחרת כתוצאה מחוסר היגיינה במחנה הצבאי עלולה לפגוע פגיעה משמעותית בכשירות המבצעית. מזווית אחרת: חיילים הנדרשים לפעילות מבצעית עלולים להתאפק שעות ארוכות כאשר ישנה תקלת מים או ביוב, וגם לכך עשויה להיות השפעה מבצעית.

דומני ששיקולים אלה בוודאי מצטרפים ליסוד העקרוני שקבענו לעיל, אשר מתיר בדלית ברירה תיקון תקלת מים או ביוב בבסיס מבצעי, כאשר אין אף פתרון חלופי ואין אפשרות לתקן על ידי גוי.

ואמנם, כאשר במהלך מבצע 'צוק איתן' התעוררה שאלה של שינוע שירותים ניידים ללוחמים בשטחי הכינוס, נועצנו בדבר עם כמה פוסקי הלכה חשובים, והם הסכימו שאם לא הספיקו לשנע אותם מבעוד מועד, יש מקום להתיר זאת גם בעיצומה של השבת.

היות שעסקנו במשמעות של כביסה ובגדים נקיים כחלק מן ההיגיינה, נסיים בעדותו של הרב רא"ם הכהן על פסק מעניין שפסק לו הגרש"ז אויערבך:

"סיפרתי לרב שבשבת שהיתה אחרי הפסקת האש הביאו לנו בגדים נקיים. שאלתי את הרב מהו דין השימוש בבגדים? כאשר התחלתי להציג בפני הרב את מכלול השיטות בעניין איסור הנאה מחילול שבת, הפסיק אותי הרב ואמר לי בתקיפות רבה: בוודאי שצריך לחלל שבת בשביל להביא בגדים נקיים לחיילים שנלחמים!

הרב החזיק בצווארון מעילו ואמר לי: אתה בעצמך תיסע להביא בגדים נקיים בשבת! חייל שהוא מלוכלך ובגדיו מלוכלכים לא ילחם טוב בגלל הלכלוך שהוא שרוי בו". ('ועלהו לא יבול – מהנהגותיו והדרכותיו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל' כרך שני, עמוד רי"ב)

הגרש"ז אמנם לא חשש מן המפגע התברואתי בבגדים מלוכלכים, אלא ביקש לחזק את רוחם ועמידתם של הלוחמים, כאשר יהיו להם בגדים נקיים. אף על פי כן, דבריו הנחרצים מצטרפים אף הם להבהרת חשיבותה של ההיגיינה והנקיות במחנה הצבאי.