ערך אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשיעור הקודם (מס' 19) עסקנו בשאלה היסודית עד היכן הם פיקוח נפש וספק פיקוח נפש. חתמנו את השיעור בתשובת הציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פרק ז'), שעל יסוד דבריהם של רבנו ירוחם, הנודע ביהודה, החתם סופר והחזון אי"ש שהביא, קבע שיש לחלק בין פיקוח נפש בהווה, שלגביו אפילו ספק רחוק מתיר חילול שבת, ובין פיקוח נפש בעתיד, שלגביו יש להתיר חילול שבת רק אם הסכנה שכיחה ומצויה.

כפי שציינו בסיום השיעור, הגרש"ז אויערבך הסתייג מדבריו של הציץ אליעזר. בתשובה ארוכה בנושא, הוא מפרט את עמדתו, ומציב את הפעילות ביום חול כמדד הקובע בנושאי פיקוח נפש. בעמדתו זו של הגרש"ז, ובמענהו של הציץ אליעזר להשגותיו, נעסוק בשיעור זה.

 

שיטת הגרש"ז אויערבך – דרך העולם ודרך בני אדם

בשיעור שעסק בסמכות אנשי המקצוע להכרעה הלכתית בענייני צבא וביטחון (שיעור מס' 17), התייחסנו לכתביו של הריא"ה הרצוג. הרב הרצוג חיבר את אחד המאמרים הראשונים והיסודיים בענייני "פיקוח נפש ציבורי", המוקדש לפעילות המשטרה ולביטחון הפנים בשבת.[1]

תשובת הרב אויערבך שבה אנו עוסקים כעת, היא תגובה לאותו מאמר של הרב הרצוג, ובה הוא בוחן באופן מעשי את המותר והאסור בהפעלתן של תחנות משטרה במרכזי ערים. בתוך דבריו, מבקש הרב אויערבך לקבוע אימתי פיקוח נפש שאיננו במצב של "חולה לפנינו" ו"סכנה לפנינו" מתיר חילול שבת.

אחת השאלות המרכזיות לגבי אנשי הצלה וביטחון, היא האם לאחר שיצאו למשימה יוכלו לחזור לתחנה בשבת. גם לשאלה זו נקדיש בעזרת ה' דיון נפרד בעתיד, אך לענייננו חשוב לציין כי במסגרת בירור השאלה נוטה הרב הרצוג לומר כי ההיתר מדין "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא",[2] דהיינו שאם לא נתיר את חזרתם למקומם עלולה להיגרם סכנה בעתיד, נובע מתפיסת פיקוח נפש כ"הותרה" שעליה עמדנו בהרחבה בזמנו (שיעורים 5, 6, ו־7). במילים אחרות, הקביעה כי חוששים כבר כעת לסכנה עתידית ומתירים מכוחה פעולה בהווה, קשורה לעובדה שפיקוח נפש הוא בגדר "הותרה".

הרב אויערבך תמה מאוד על קביעה זו של הרב הרצוג. לדבריו, מצאנו שלוש הלכות בסיסיות בדיני פיקוח נפש שלכאורה מבוססות אף הן על חשש עתידי – ללא שום קשר לתפיסת "הותרה":

א. פיקוח נפש נעשה על ידי גדולי ישראל וחכמיהם (רמב"ם שבת ב', ג; הרחבנו בכך בזמנו בשיעור מס' 10), ולדעת ראשונים רבים הדבר נובע מחשש שמא במקרים עתידיים לא יזדרזו די הצורך בפיקוח נפש.

ב. לדעת המגיד משנה (שבת ב', יד; הרחבנו בשיטתו בשיעור מס' 8) מותר לעשות עבור חולה שיש בו סכנה גם פעולות שאינן חיוניות ברגע זה ממש, אך יסייעו לו בעתיד.

ג. במצבים מסוימים התירו חכמים איסורים מחשש ש"נמצאת מכשילן לעתיד לבא" (ראו משנה ראש השנה א', ו; כא:).

אף שכאשר עסקנו בעבר בשתי ההלכות הראשונות ראינו שיש שרצו לתלות אותן בעניין שבת "הותרה", לדעת הרב אויערבך, שלוש ההלכות הללו אינן קשורות כלל ועיקר לסוגיית "הותרה" ו"דחויה":

"ואיך שהוא לא זכיתי להבין כראוי מאי טעמא פשיט ליה למר דהטעם של "מכשילן לעתיד לבוא" שייך רק אם נאמר דהותרה ולא אם רק דחויה...

ואעיקרא דמילתא נלענ"ד דגם הני רבוואתי דסברי שפקוח נפש רק "דוחה" שבת, שפיר מודים להטעם דלכך משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים משום דזימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבוא לידי סכנה, דהיינו נמי משום חששא דלעתיד לבוא.

וכן גם זה שפסקו המגיד משנה והשולחן ערוך דמותר לעשות לחולה שיש בו סכנה כל מה שרגילין לעשות לו בחול, אף אותם הדברים שאין במניעתם שום סכנה, גם כן נלענ"ד דאפי' אי אמרינן שרק דחויה ולא הותרה מ"מ כל שהוא חולה שיב"ס מצוה עלינו לחזקו ולהברותו בכל מאי דאפשר כדי שיוכל מהר להתגבר על רודפו.

אבל אין זה שייך כלל לספיקא דהרשב"א אם רק דחויה או הותרה, ולא כמו שראיתי באחרונים שכתבו אחרת". (שו"ת מנחת שלמה תניינא, סי' ל"ז)

חידושו של הרב אויערבך הוא בחיבור של שלוש הלכות שונות שלדעתו קשורות שלושתן לחשש סכנה עתידית, וכאמור דעתו היא שהדבר מותר גם מבלי להזדקק לתפיסת שבת כ"הותרה".

כאמור, גם הציץ אליעזר לא חלק על כך שלעיתים חוששים גם לפיקוח נפש עתידי. אלא שלדעתו, בפיקוח נפש עתידי איננו חוששים לספקות ולספקי ספיקות רחוקים. על כך בדיוק נשאלת השאלה היכן עובר הגבול, ובזה עיקר חידושו של הרב אויערבך בהמשך דבריו:

"ולענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פקוח נפש ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה, אלא שמצד הסברא נלענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה הרי זה חשיב כספק פקוח נפש וקרינן ביה בכהאי גוונא "וחי בהם" ולא שימות בהם, אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה. (שו"ת מנחת שלמה שם)

הרב אויערבך סבור שההתנהגות המצויה והשכיחה בין בני אדם היא שקובעת מהו פיקוח נפש, והוא נותן לכך שלוש דוגמאות מעשיות:

1. על כמה מגדולי ישראל מסופר, שבזמן מגיפת החולירע התירו לאכול ביום כיפור גם לבריאים, כדי שלא יסתכנו בעתיד.[3] הרב אויערבך מסביר, שאמנם לא היתה סכנה בהווה, אך החשש "פן תדבקהו הרעה" התיר אכילה ביום הכיפורים, משום שהדבר נתפס כסכנה בעיני הציבור.

2. בשיעור שעסק בדחיית טיפול למוצאי שבת, הזכרנו בהרחבה את הדיון אודות חיסונים כנגד מחלות מדבקות בשבת. עמדתו של הרב אויערבך בתשובה שלפנינו, שחלקים ממנה צוטטו באותו שיעור, היא שהדבר תלוי בהתנהלות השגרתית: אם באופן כללי "אין רגילין לעשות כלל בבהילות ובזריזות", הרי שאין לחסן בשבת. אך במצב שבו כתוצאה משיקול זה או אחר "נבהלים ומפחדים לשהות", הרי זה פיקוח נפש ומותר לחסן גם בשבת.

3. לאור כל האמור, קובע הרב אויערבך שעל המשטרה ושאר כוחות ההצלה להתמיד בעבודתם בשבת, בהתאם להתנהלות בימות החול:

"נלענ"ד לענין תחנה לעזרה ראשונה בעיר גדולה שיודעים מתוך הנסיון שבכל יום ויום ישנם מקרים הזקוקים להצלה באופן דחוף, מותר שפיר לחלל שבת במלאכות דאורייתא (כשאי אפשר ע"י עכו"ם) כדי להיות מוכן לכל צרה שלא תבוא הרגילה לבוא...

וכמו כן נלענ"ד דבעיר גדולה שאוכלוסיה מרובים ויודעים ברור מתוך הנסיון שאם המשטרה הניידת תשבות בשבת יש לחשוש טובא לתגרות דמים (אפי' כאלה שלפי הנראה לעינים אין לחשוש שיסתיימו בנפשות, מ"מ אם יש לחשוש להכאות בברזל ע"ג היד והרגל או בחלל הגוף וכדומה, לדינא רואין את כל זה כסכנת נפשות) או גניבות וגזילות שעלולין לסכן נפשות, יש מקום לדון דאפשר שהמשטרה הניידת הו"ל כרפואה ידועה להציל מפני הרודפים". (שו"ת מנחת שלמה שם)

לסיכום, יש מצבים שונים של פיקוח נפש עתידי שמתירים חילול שבת, והכלל לגביהם הוא התנהלות על פי דרך העולם ודרך בני אדם.

 

השגת הרב וולדינברג – "נתת דבריך לשיעורין?!"

הרב אויערבך סבור היה שתפיסתו את הגדרת פיקוח נפש עתידי שונה מזו של הציץ אליעזר בתשובתו שבה עסקנו בשיעור שעבר. ואכן, הרב אויערבך כתב סדרה ארוכה של השגות על קונטרס "משיבת נפש" שחיבר הרב וולדינברג, ובכללן השיג גם על עניין זה. מכתבו המלא של הרב אויערבך איננו בידי, אך הציץ אליעזר מצטט ממנו את הנוגע לעניינו, וכותב כך:

"להאמור בדברי בפ"ז בקשר להגדרה אימתי אין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב, כותב כתר"ה שלדעתו הגדר הוא כל שאנשים מפחדים או נבהלים מזה גם בימות החול מחשש סכנה... ומסיים בלשון: ולענ"ד הגדרה זו נכונה מאד והוא כעין מה שאמרו בכמה מקומות בש"ס והאידנא שומר פתאים ד' והיינו משום דכיון דדשו ביה רבים אין זה חשיב בגדר סכנה". (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט סי' י"ז, "קונטרס רפואה בשבת",^[4] פרק ב' סעיף ט')

אכן, ניכר שהרב אויערבך "לשיטתו" בתפיסה העקרונית בדבר אמת המידה הקובעת לגבי חשש לפיקוח נפש עתידי. הרב וודלינברג מצטט בשמו של הרב אויערבך שלוש דוגמאות נוספות להלכות הנובעות מעיקרון זה:

1. קיר או מבנה שקיים חשש שיתמוטט, מותר לטפל בהריסתו המבוקרת בשבת, משום שגם בימות חול במקרה של סכנה מזדרזים לנהוג כך, וזאת אף שמדובר בסכנה עתידית.

2. הצטננות או חום, שבימות חול לא היו מתעלמים מהם אלא ניגשים לרופא כדי לבודקם – מותר לנהוג כן גם בשבת.

3. לעומת שתי הדוגמאות הקודמות, אין היתר לפתוח את בתי הספר לרפואה בשבת, שכן אף שלימוד רפואה הוא צורך פיקוח נפש, הרי שהיות ובתי הספר אינם לומדים "בבהילות", ויש בהם חופשים והפוגות גם בימות החול, אין הצדקה לחלל שבת.

הרב וולדינברג מסתייג בתוקף מדבריו של הרב אויערבך:

"ולענ"ד לא כן עמדי, ולדעתי ברור הדבר שבכל בכאמור הולכין אחר הרוב, וכפי שביארתי זאת באר היטב בספרי שם וביססתי הדברים עפי"ד גדולי הפוסקים. אם נלך לפי ההגדרה של כת"ר לא נדע עד היכן שההיתר בזה עלול להתרחב ולהתפשט, ונגיע למצב מוזר כזה עד שיאמרו התירו פרושים את הדבר, כי אין דיעותיהם של בני אדם שוות בזה [ויודע אנכי על גדול מפורסם אחד שעל כל מיחוש קטן שיש לו הוא נבהל ומזמין מיד אליו פרופיסור, האם נתיר לו גם לחלל שבת עבור כך?].

וכפי שעיננו הרואות ישנם הרבה בני אדם, ובפרט הנשים, שנבהלים מכל דבר קטן של חשש מנפילה, ובפרט של איזה הצטננות או חום, וחוששים לכל חשש רחוק של סכנה, ויבואו איפוא ללמוד להתיר לחלל עבור כן, ויוצר מצב של עירבוביא ואנדרלמוסיא לתת תורת כל אחד ואחד בידו, ולתת הדברים לשיעורין?". (שו"ת ציץ אליעזר שם)

החשש המרכזי של הרב וולדינברג הוא מן המדרון החלקלק ומכך שכל אדם יחליט מהי סכנה המתירה חילול שבת בהתאם למקדם הזהירות האישי שלו (ולעיתים אף מקדם ההיסטריה). לדעת הרב וולדינברג הדבר עשוי לבוא לידי אבסורד, ועל כן נדרשת הגדרה ברורה שלפיה בחשש סכנה עתידית – הולכים אחר הרוב, וחוששים רק לסכנה המוגדרת שכיחה ומצויה.

בהמשך דבריו מוסיף הרב וולדינברג ומבקש לשאול: האם הרב אויערבך מוכן היה "ללכת עד הסוף" עם הגדרותיו. למשל, באשר לדוגמא הנוגעת לבתי הספר לרפואה: אילו היה בית ספר לרפואה הפתוח יומם ולילה והיו לומדים בלא הרף, האם אז מותר היה להמשיך וללמוד גם בשבת? הרב וולדינברג כנראה משוכנע שלא, משום שסוף כל סוף לימודי רפואה הם צורך פיקוח נפש עתידי.

נקודה מעניינת היא שהרב וולדינברג נותן דוגמה מעשית לדיון זה, לגבי מעבדה המפתחת בשקידה גדולה תרופה חדשה למחלה – האם יותר לה לעבוד בשבת? מדבריו ניכר כי לדעתו אכן אין כל היתר בדבר, ואולם הדבר כלל איננו פשוט: שאלתי פעם את הרב אביגדור נבנצל שליט"א, מתלמידיו המובהקים של הרב אויערבך, שאלה זו עצמה, והוא השיב בפשטות שלו יצויר שתהיה מעבדה שתפעל במשמרות ללא הפסקה כלל (24/7) כדי למצוא תרופה למחלה חמורה, אכן מותר יהיה לה לפעול גם בשבת.

שאלה זו התעוררה הלכה למעשה כאשר מפתחי החיסון כנגד נגיף הקורונה שאלו האם מותר להם להתמיד במלאכתם גם בשבת. הרב אשר וייס (מנחת אשר קורונה סי' נ"ו) התחבט בכך הרבה, ולאחר שעסק בהרחבה בדברי הנודע ביהודה, החתם סופר והחזון אי"ש אודות לימודי האנטומיה ושיכלול מדע הרפואה, מסקנתו היתה לאסור. לאור דברי הרב נבנצל הנ"ל דומה שדווקא היה מקום להתיר זאת, ויש לעיין.

בחזרה לענייננו, הרב וולדינברג מבקש לתקוף את הנושא גם "לאידך גיסא", דהיינו – כאשר בדעת בני אדם פעולה זו או אחרת אינה מסוכנת, האם בהכרח יש לאסור אותה בשבת?

"אם מי שהוא או איזו חבורה שהיא, תהא זו דרכם כסל למו שלא למהר להציל ולהגיש עזרה בימות החול לנתונים בסכנה האם נורה להם על כן שגם בשבת אסור להם לחלל בכדי למהר להציל?

...ואשאלה למר, האם בכהיום הזה שלא מחשיבים הרופאים את המציצה [=בברית המילה, א.ש.] לסכנה, או שלא מחשיבים יולדת תוך ג' ימים בגדר של מסוכנת, האם לא נתיר על כך משום כך את המציצה בשבת?!". (שו"ת ציץ אליעזר שם)

לסיכום, הרב וולדינברג משוכנע שנדרשת הגדרה ברורה יותר לפיקוח נפש עתידי ולספק פיקוח נפש, אך התבססות כללית על מנהג העולם או ההתנהגות ביום חול אינה מספקת.

 

רשלנות, זלזול ואילוצים בימות חול

אחד הספרים החשובים שנכתבו בהלכות צבא וביטחון הוא הספר הצבא כהלכה שחיבר הרב יצחק קופמן. הרב קופמן הרבה להתייעץ עם הרב אויערבך ועם תלמידיו, ועל כן גם בנידון דידן נקט באופן ברור את עמדת הרב אויערבך, שההחלטה מה מתיר חילול שבת נקבעת בעיקר על פי ההתנהלות בימות החול (שם פרק ט"ז, הערה 8; עמ' ק"נ).

בנוסף לדברי הרב אויערבך שכבר ציטטנו, מוסיף הרב קופמן ומביא (בהערה שם) את דברי הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן בספרו שבט מיהודה (מהדורת מוסד הרב קוק ה'תשמ"ד; שער ראשון, פרק ראשון י"ט, ב וכן פרק שני ז', ב), שנקט אף הוא ש"דבר שהעולם נוהגים לעשות כן" הוא הקובע לעניין פיקוח נפש.[5]

בהמשך דבריו, מבהיר הרב קופמן את הדברים בעזרת דוגמא מעשית:

"במרכזיה של גדר גבול אלקטרונית נדלקת נורה המודיעה על נגיעה בגדר. רובן הגדול של הנגיעות בגיזרה זו הן חיות בר ולא מחבלים. האם מותר לחלל שבת על מנת לבדוק את מקום האירוע? – התשובה תלויה בהתייחסות מפקד הגיזרה לאירועים כאלו במשך ימות השבוע. אם בימות החול הוא דואג מיידית לשלוח כוח למקום האירוע, גם אם הדבר כרוך בהפרעה לחיי השיגרה שלו או של חייליו, סימן שהתייחסותו לאירוע היא כאל מצב סכנה ומותר לחלל שבת במקרה זה. ואולם אם בימות השבוע הוא דוחה את בדיקת העניין משום סיבות של נוחיות, כגון שהחיילים ישנים או נמצאים במופע – אין בדיקת מקום האירוע דוחה שבת". (הצבא כהלכה פרק ט"ז, סעיף ח'; עמ' קנ"א)[6]

אלא, שהיות שהרב קופמן מכיר היטב את המציאות הצבאית, הוא הטיל סייג ברור על תפיסה זו, שנוגע מאוד הלכה למעשה:

"אם מפקד הגיזרה משתדל שהחיילים יצאו מיד למקום האירוע, אך החיילים מתוך עצלות או זילזול דוחים את היציאה, הרי שדעתו של מפקד הגזירה היא הקובעת, כיון שהוא ה"מומחה" בענין זה". (הצבא כהלכה שם)

אכן, גם אני יכול להעיד מניסיוני, ששאלות רבות מחיילים ומפקדים שומרי מצוות באשר למותר ולאסור בשבת, נובעות מנקודה זו של הימנעות מעשיית אותן פעולות עצמן בימות החול. לעניות דעתי, דבריו של הרב קופמן מדויקים, ונדרשת בחינה האם בימות החול הפעולה לא נעשתה משום שהיא אינה חיונית, או כתוצאה מזלזול או רשלנות. כך, למשל, קיימות תרגולות שונות, או הנחיות בטיחות, שלא פעם 'מעגלים פינות' ונמנעים מלבצע אותן בימות החול. אך היות שמדובר בהנחייה צבאית מחייבת, הזלזול בימות החול איננו מהווה שיקול לאסור פעולות אלה בשבת.

הרב קופמן ממשיך ומסביר:

"ישנם מצבים בהם פעולות מסוימות נדחו במשך השבוע, אך אין בכך הוכחה שאין פעולות אלו מותרות בשבת. אם הפעולה נדחתה מסיבות מבצעיות או מחוסר כוח אדם, וברגע שנסתלקו סיבות אלו משתדל מפקד הגיזרה שהפעולה תבוצע בזמן – מותר לבצען בשבת...

ישנם מצבים שפעולה נדחתה במשך השבוע, אך קיימות הוכחות אחרות שפעולה זו מותרת בשבת. לדוגמה: אם הובאו חיילים מרחוק במיוחד לשם ביצוע משימה זו, או אם ביטלו חופשות כדי לבצע פעולה זו, סימן שפעולה זו מותרת בשבת אף שאפשר היה לבצעה קודם לכן". (הצבא כהלכה פרק ט"ז סעיפים י"ד-ט"ו; עמ' קנ"ו-קנ"ז)

כאמור, לעניות דעתי הגדרתו של הרב קופמן מדויקת, ועל כן אבקש לסיים את דברינו בשלוש דוגמאות מתחום זה שעליהן נשאלתי במשך השנים:

1. לוחמים בגדוד האיסוף הקרבי בגבול הלבנון שאלו האם מותר לצאת לפעילות תצפית מבצעית בשבת, כאשר במהלך השבוע התקיים יום ספורט. החיילים טענו, שהמשימה נדחתה לשבת רק בגלל אותו יום ספורט.

לכאורה, המשימה אכן אינה דחופה, והראיה שיום ספורט דחה אותה. עם זאת, השבתי לחיילים שהדבר מותר, משום שכך דרכו של צבא – שיש בו גם אחת לכמה חודשים יום ספורט. משימות התצפית בעצם אמורות היו להתבצע סביב השעון, אך אין כוח אדם מספיק לכך. לכן, חיילים נדרשים מדי פעם לצאת הביתה, לנוח וגם לקיים יום ספורט. אין בכך בכדי לבטל את חיוניות הפעולה ואת ההיתר לבצע אותה בשבת.

2. באחד היישובים ביהודה ושומרון ביקש מפקד הגזרה להתקין "מוקשי-תאורה" במקומות שבהם היישוב איננו מגודר. מוקש תאורה הוא אמצעי הנטוע בקרקע, והוא מפעיל אור חזק כאשר מישהו מתקרב. צוות מיוחד של חיל ההנדסה נדרש להתקין מוקשים כאלה, אך הצוות היה פנוי רק בסוף השבוע, ונשאלה שאלה האם הדבר מותר.

גם כאן השבתי שהדבר מותר, משום שאותם צוותי הנדסה מיוחדים עסוקים במגוון רחב של משימות. העובדה שמשימה זו נדחתה בימים הקודמים אינה מלמדת בהכרח שהיא אינה חשובה, משום שהצוותים עמוסים ונתונים לאילוצים רבים, ועל כן מותר לבצע את המשימה בשבת.

3. לאחר מבצע צוק איתן, ועוד לפני שנחנך המכשול החדש בגבול רצועת עזה, פעל צה"ל לאיתור פתחי מנהרות בשטח ישראל. המשימה הזו היתה משימה ארוכה וסיזיפית. עסקו בה בעיקר לוחמים בתקופת הכשרתם, ונוצר מצב שבו האימונים וההכשרה נפגעו. נשאלה השאלה האם מותר להתאמן כל השבוע, ולהקדיש את סופי השבוע לפעילות איתור מנהרות.

שאלה זו מורכבת יותר מקודמותיה, משום שכאן יש 'ניצול' של העובדה שלא מתאמנים בשבת כדי לבצע פעילות ביטחונית שניתן היה לבצע במהלך ימות השבוע. אף על פי כן, סברתי שיש מקום להקל גם בזה, משום שמצד אחד הצורך להמשיך ולחשוף מנהרות הוא בוודאי צורך שיש בו פיקוח נפש, ומצד שני ביטול או דילול מוחלט של אימוני היחידות הלוחמות – אף הוא כרוך בפיקוח נפש.

 

סיום

החשש שמביע הרב וולדינברג מפני מציאות שבה "נתת תורת כל אחד בידו" הוא חשש משמעותי. אמנם אין לכך פתרון מלא, אך פתרון חלקי חשוב הוא הטלת מלוא האחריות על ה'מומחה', כלומר על הרופא המטפל או על המפקד הממונה בגזרה: ביחס אליו, פעילותו ומעשיו ביום חול בהחלט מהווים אמת מידה חשובה ומהותית.

כמובן, כמו בכל סוגיא הלכתית אחרת, גם כאן ייתכנו מקרים חריגים היוצאים מן הכלל, ובסופו של חשבון אין מנוס מבחינת כל מקרה לגופו.

בחיתום דברינו יש להעיר, שקיימת סוגיא מקבילה לדיון שערכנו, והיא: עד היכן מותר לאדם להסתכן כדי לבצע פעולה זו או אחרת. למשל, יש הסבורים שפעילויות אתגריות מסוימות הן בגדר סכנה, ואילו אחרים רואים בהן התנהגות יומיומית ודבר שבשגרה.

הרב קופמן מבהיר בספרו שהסוגיות מקבילות, וגם בשאלה עד היכן מותר לאדם להסתכן (שלא במסגרת מלחמה או הצלת הזולת, שם הגדרים בוודאי שונים) תלויה ב"דרך העולם" ובהתנהלות השגרתית בימות החול. סוגיא זו מחייבת דיון נרחב, שראשיתו כבר בסוגיות הש"ס בעניין "שומר פתאים ה'" (ראו למשל יבמות עב.), והמשכו בדברי ראשונים ואחרונים, ואין כאן המקום להרחיב בכך. לסיכום הדברים יעויין בספר הצבא כהלכה פרק י"ב העוסק ב"שמירת הגוף והנפש", בחלק "מכשולים" החל מסעיף י"ב עד לסוף הפרק (עמ' קי"ח-קכ"ט), ובשפע העצום של המקורות בהערות השוליים שם.

בשיעור הבא נמשיך בעז"ה את לימודנו בהלכות פיקוח נפש, ונעסוק בסוגיית פיקוח נפש ציבורי.