עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בשאלת הגורם המוסמך בהגדרת פיקוח נפש. כפי שראינו, בכל הנוגע לענייני צבא וביטחון הסמכות להגדיר את הצורך המבצעי המתיר חילול שבת, נתונה בידי המפקד הממונה. הגדרה נחרצת זו עשויה לעורר שאלה בדבר מקומו ותפקידו של הרב בכלל, והרב הצבאי בפרט: אם אמנם המפקד הוא הקובע מה מבצעי ומה איננו מבצעי, הרי שאין מקום לפסיקה או להתייעצות הלכתית בנושא, ועל פיו של המפקד יישק דבר!

כדי להשיב על שאלה זו, אבקש לעיין בשיעור זה בשלוש תשובות של אחד מגדולי הדורות האחרונים – הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרב הרצוג נכנס לנעליו הגדולות של הראי"ה קוק, ושימש למעלה מעשרים שנה כראש רבני ארץ ישראל, ולאחר מכן כרב הראשי למדינת ישראל בשנותיה הראשונות. מעבר לגדלותו האדירה בתורה, ידוע היה הרב הרצוג גם כאיש חכמה ומדע, וכמנהיג הבלתי מעורער של עולם התורה בארץ ובעולם, בהיותו מקובל על הרוב הגדול של החוגים והעדות בארץ ובתפוצות. תשובותיו ומאמריו בתחומים רבים ומגוונים, בדגש על התרת עגונות השואה מצד אחד, וניהול מדינה יהודית לאור ההלכה מצד שני, הפכו לנכסי צאן ברזל בעולם התורה.

 

ייסוד הרבנות הצבאית

כאשר עוסקים ברבנות הצבאית, עולה וזוהרת דמותו של הרב הראשי הראשון לצה"ל, האלוף הרב שלמה גורן. אכן, הרב גורן עיצב את דמותה ואופייה של הרבנות הצבאית, ומפירות פסיקותיו והכרעותיו אנו נהנים עד עצם היום הזה. אך יש לדעת שגם לרב הרצוג היה חלק חשוב ביותר בייסודה של הרבנות הצבאית, שכן הוא היה זה שפנה מלכתחילה (יחד עם הרב עוזיאל, ששימש כראשון לציון) לדוד בן גוריון בדרישה להקים רבנות צבאית, ולהעמיד בראשה את הרב גורן.

ביום כ"ג בסיון ה'תש"ח, פחות מחודשיים מקום המדינה, שיגרו הרב הרצוג והרב עוזיאל מכתב לדוד בן גוריון, ובו בקשתם להקים רבנות צבאית. מפליא לראות באותו מכתב את ההגדרה המדויקת של תפקידי הרבנות הצבאית, שכמעט ולא השתנו אף שחלפו יותר משבעים שנה:

"מאכל כשר, שמירת שבת, תפלות ובתי כנסת... כן יש להבטיח... סידורים מתאימים בלויה וקבורה... ו...שלא תוצר שאלת עגונות". (מכתב הרבנים הראשיים לישראל לדוד בן גוריון, כ"ג בסיון תש"ח, נמצא בגנזך המדינה, בתוך: התכתבות עם דוד בן-גוריון, עמ' 8)

וכן:

"יש במיוחד לדאג כבר מעתה לרמתו המוסרית של החייל, לחנוך ולתרבות, ולהכניס תוכן בחיי הקסרקטין [=המחנה; א"ש] ...וטפוח יחסים חברותיים תקינים בין החיילים במחנות". (שם)

לענייננו, הרב הרצוג והרב עוזיאל מסבירים מדוע יש צורך דווקא ברבנות צבאית, ולא רק בגורם מקצועי שיסדיר את הנהלים והפקודות בנושאי הדת (דוגמת "השירות הדתי" בראשותו של סא"ל נתן גרדי, שפעל במסגרת ארגון ה"הגנה", ובראשית ימיו של צה"ל):

"מתוך הניסיון של התקופה הקצרה למדנו לדעת שהתפקידים אינם רק טכניים היכולים להיעשות ע"י אנשים דתיים מוכשרים כי אם מוכרחים להוציא אותם לפועל רבנים מובהקים יודעי תורה ועומקה של הלכה ומוסמכים להוראה. עמדנו ונעמוד[1] יום יום בפני שאלות של הלכה למעשה שיצטרך להכריע עליהם הרב הממונה בצבא או אם גם תובא בפני הרבנות הראשית לא"י, חשוב שמכל הבחינות שתובא ע"י רב מוסמך שידע להרצות בפניה את הדברים". (שם)

הצורך ברב צבאי הוא צורך כפול: הן בהכרעת הלכה למעשה בשאלות שיובאו בפניו, הן ביכולת להציג ולתווך שאלות מורכבות ומערכתיות בפני גדולי הדור. יתרונו של הרב הצבאי נעוץ ביכולתו להבין את המציאות המבצעית שעליה נסובה השאלה, ומתוך כך להגיע לפסיקת הלכה מדויקת. אכן, המפקד הממונה הוא המוסמך לקבוע את הצורך המבצעי, אך לדעת הרב הרצוג קיימת חשיבות רבה בניתוח הדברים גם על ידי תלמיד חכם המצוי בעניין, ושותף להבנת הצורך ולהגדרת דרכי הפעולה.

דברים אלה של הרב הרצוג נכתבו כעיקרון כללי ומופשט. עיון בתשובותיו בענייני צבא וביטחון יסייע להבינם לאשורם.

 

ביצורי העיר טבריה

בקביעת מצב מסוים כפיקוח נפש יש לתת את הדעת על שתי שאלות מרכזיות, והן: מהי מידת הסכנה המוגדרת כפיקוח נפש, ומי מוסמך להגדיר מהי סכנה. השאלה הראשונה היא שאלה נרחבת, וגם ביחס אליה היה הרב הרצוג ממניחי יסודות ההלכה בענייני פיקוח נפש ליחיד ולציבור, ובעזרת ה' עוד נעסוק בכך בשיעורים הבאים. אך כאמור, נבקש להתמקד כעת בשאלה השנייה – שאלת הגורם המוסמך להכרעה ההלכתית.

במהלך מלחמת הקוממיות, פנה אל הרב הרצוג רבה הראשי של טבריה, הרב אשר זאב ורנר, בשאלה הלכתית אודות עבודות הביצורים להגנת העיר:

"שאלה: בימי מלחמת השחרור, בשנת תש"ח, בקשו להקים גדר בטחון מסביב לשכונת קרית שמואל בעיר טבריא, מחשש התנפלות הערבים על שכונה זו, אם מותר במקרה זה, להמשיך בעבודה גם בשבת". (שו"ת היכל יצחק, אורח חיים | סי' ל"א)

מתשובתו של הרב הרצוג, אנו למדים שהרב ורנר ביקש להכריע בשאלה זו על פי מקורות ההלכה: סכנה מרובה, סכנה מועטת וכן הלאה. הרב ורנר מדמה מילתא למילתא, ומברר את הסוגיה התלמודית בדבר "התרעה" מפני דבר בשבת ובחול (מסכת תענית, דפים י"ח-י"ט), ואת השלכותיה אודות המותר והאסור במסגרת התגוננות מפני מגפה.

הרב הרצוג משיב לרב ורנר שהמהלך כולו שגוי מן היסוד, וזאת משום שהמותר והאסור בנושאים אלה לא נקבע על פי ההלכה, אלא על פי חוות דעת מקצועית. בתחילה מבהיר הרב הרצוג את עמדתו ביחס להתגוננות מפני מגפה:

"ואני אומר שזה תלוי ברופאים המומחים, שאם הם אומרים שעלול להתפשט וצריך לחסן את האוכלוסיא ע"י זריקות, אפילו אם יש בהן מלאכה דאורייתא, אם לא נעשה מערב שבת, מותר בשבת". (שו"ת היכל יצחק שם)

ובהמשך עובר לנושא עבודות הביצורים וההיערכות הביטחונית:

"כבוד תורתו דן שאם אין עדיין סכנת התנפלות ואין היום ענין של פיקוח נפש אף שיכול להיות שיהיה בעוד כמה ימים, אסור. ועל כן בטבריא אסור, שהמצב לא הגיע עדיין לידי כך, שלא היתה עוד שום התנפלות מצד הגוים...

כלפי זה אני אומר שהרצון של הגוים זהו דבר שאי אפשר באופן ישיר להתברר על ידינו, שהם לא יגלו לנו מגמתם והחלטתם, כמובן, ואין זה אלא ענין של אומדנא והדין הוא כמו אצל חולה שיש סכנה, שתלוי הדבר באומדן דעת המומחים, ואם המומחים במקומכם מקבלים ידיעות מפי אלה המיוחדים לכך, להיוודע על דבר מצב הרוחות אצל הגוים, אומדים בדעתם שקרוב הדבר שיתנפלו, מי יוכל לקבל עליו האחריות ולהתנגד להם, ואיתם דבר המשפט הלזה". (שם)

הביטוי "ואיתם דבר המשפט" הוא ביטוי המשמש בספרות ההלכתית לדורותיה כמאפיין את כוחם וסמכותם של החכמים בהכרעת הלכה. והנה כאן מסביר הרב הרצוג, ש"דבר המשפט" בסוגיה מעין זו נמסר למפקדים ולגורמים האמונים על הערכות המודיעין. הם – ורק הם – יגדירו את רמת הסכנה, ומכוח דבריהם ניתן יהיה להגיע למסקנה שמותר לעסוק בפעולות הביצור גם בשבת.

הרב הרצוג מוסיף ומציין "מעשה רב" שלו עצמו:

"ואנחנו כאן, התרנו לעשות בשבת מכוניות משוריינות, על סמך דעת המפקדה, שאמדה בדעתה על יסוד ידיעות שקיבלה שמוכנים לעשות התקפה על ירושלים בשבת או במוצש"ק ולא הספיקו לעשות בערב שבת... ועל כן, במקום שלפי דעת המומחים, קרוב הדבר עפ"י השערה שיתנפלו גוים על עיר מערי ישראל, מותר לבנות מקומות התגוננות בשבת, כשמשערים שהזמן דוחק ויש חשש סכנה לדחות למוצש"ק, והכל תלוי בשיקול דעתם ובשיפוטם". (שם)

אם כן, הרב הרצוג מקבל ללא סייג את העמדה המקצועית, ועל פיה פוסק את פסקו בענייני פיקוח נפש. בסיום התשובה שב ומבהיר, שבנושאים מקצועיים אנו – הרבנים – כלל לא מבינים:

"ובנוגע לעצם התועלת שבגדרי תייל, והטעם שעלולים להתנפל תחילה על העיר העתיקה, בזה אין אנו הרבנים מומחים להחליט, כי זהו ענין של איסטרטגיה". (שם)

בהמשך דבריו שם מבהיר הרב הרצוג הן את החובה לעשות כל שניתן כדי להיערך מבעוד מועד ולחסוך פעילות בשבת, הן את השקפתו העקרונית בדבר הגדרת מלחמת השחרור, והמלחמות שבאו בעקבותיה, כ"מלחמת מצוה" שלגביה גדרי פיקוח נפש שונים וייחודיים.[2] אך לענייננו, למדנו מדבריו כי הוא סבור שההגדרה העקרונית שקבעו חז"ל, ולפיה חולה שיש בו סכנה – מאכילין אותו על פי בקיאין, תקפה גם בכל הנוגע לפעילות צבאית וביטחונית, ועל כן רק הגורמים המוסמכים הם שיקבעו איזו משימה מוגדרת כפיקוח נפש.

אלא שבתוך דבריו הנחרצים והברורים, מבליע הרב הרצוג בהערת סוגריים וברמיזה בלבד, גם דרישה נוספת:

"ואולם צריך שיהיו בתוך הועד המחליט על ענינים הללו גם יהודים שומרי שבת כהלכתו, שמרגישים בחומר של איסור חילול שבת, כי להוראה אינם מוסמכים אלא רבני המקום, וד"ל". (שם)

הרב הרצוג מגלה טפח ומכסה טפחיים, ולמרות כל דבריו לעיל, מסמיך להוראה דווקא את "רבני המקום". הרב הרצוג מדגיש שזהו רמז בלבד, ודומני שפירושו הוא כך: כדי להגיע להכרעה הלכתית מדויקת בשאלות אלה, שיש בהן משום פיקוח נפש, נדרש גורם רבני מוסמך, המעורה בפרטים ומכיר את המציאות.

אכן, המומחים והבקיאים הם שייקבעו מהו פיקוח נפש, והרב הרצוג מסתייג בתוקף מוויכוחים "מבצעיים" האם גדר תיל זו או אחרת חשובה או לא. יחד עם זאת, נראה שאת הפסיקה המדויקת ביותר יקבל דווקא מי שמצד אחד בקיא בפרטים והינו חלק מ"הועד המחליט", אך מצד שני אכן רגיש וער גם לשמירת השבת ולקדושתה. כפי שכבר הזכרנו בשיעור שעבר ביחס לצום יום הכיפורים, כאשר המומחה הבקיא כלל איננו מביא בחשבון את חשיבותו של הצום, או בנידון שלנו את קדושת השבת, לא תמיד ניתן לקבל את הכרעתו. בדיוק לשם כך נדרש אותו גורם רבני-צבאי, שמסוגל לבחון את התמונה המבצעית וההלכתית באופן הרחב, וממילא גם המדויק ביותר.

 

ביצורי העיר ירושלים

דברים דומים כתב הרב הרצוג בתשובה עקרונית נוספת שעסקה במשימות ההגנה על ירושלים. תשובה זו ממוענת לטוביה ביר מארגון עזרא, מי שהקים בעיצומה של מלחמת השחרור את "גדוד טוביה" – הגדוד הראשון שהורכב מבני ישיבות ולוחמים דתיים וחרדים, ועסק במשימות ביצור והגנה על ירושלים. רוב חיילי הגדוד עסקו במהלך היום בלימוד תורה, ובלילות עסקו במשימות הביטחון בירושלים. רבים רואים ב"גדוד טוביה" את מסגרת ה"הסדר" הראשונה – מסגרת המשלבת לימוד תורה עם משימות הגנה וביטחון.

השאלה המרכזית שהטרידה את מפקד גדוד טוביה היא מה גבול פעולות ההגנה המותרות בשבת, והאם מותר להתנדב מלכתחילה לפעולות שייתכן שיעשו אותן אחרים. לשאלה האחרונה תשובתו של הרב הרצוג קצרה וחד משמעית, והיא זו שמנחה את הרבנות הצבאית עד עצם היום הזה: המשימות המותרות – מותרות לכולם; והאסורות – אסורות לכולם. הרב הרצוג אף מבהיר, שבשנות הגלות כאשר גויסו יהודים בכפייה לצבאות זרים, הפתרון המועדף היה להשתמט מן המשימה ולהטיל אותה על חייל אחר, שאינו יהודי. אך בצבא ההגנה לישראל, לא ייתכן מצב שבו 'חילוני של שבת' יבצע פעילות כלשהי במקום חברו שומר השבת, ואדרבה כל שיש בו צורך של פיקוח נפש נעשה על ידי "גדולי ישראל וחכמיהם", כפי שכבר למדנו בשיעורים הקודמים.[3]

לענייננו, בכל הנוגע להגדרה העקרונית בדבר הצורך המבצעי, שב הרב הרצוג על עמדתו דלעיל:

"ההנחה שמוכרחים לסמוך בכגון זה על המפקד, שהרי אם לא כן אין לדבר סוף, ולא יהא קיום לפעולות ההגנה כלל... אעפ"י שפעולות התקפה לשם הגנה אינו באופן ישיר ענין של פקו"נ, ואם ההיתר מתבסס על העיקרון של פקו"נ בלבד, אינו לכאורה כ"כ ברור, מכ"מ כיון שהמומחה חישב ומצא שע"י התקפה זו ינצל ישוב יהודי סמוך, הרי זה מסוג של פקו"נ או הצלת ישראל מיד צר הבא עליו (שסוף סוף אנו לא התחלנו במלחמה אלא הם באו עלינו, וכל פעולותינו היא בעצם לשם הגנה)". (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סי' ל"ז)

אם כן, הרב הרצוג שב וקובע שהמפקד הוא המכריע, וכל חישוב עתידי או הערכת מצב יתבצעו דווקא על ידו. אמנם, הרב הרצוג חוזר ומציין שחובה לקחת בחשבון גם את השבת:

"ברם, על היהודים הדתיים לדרוש מהמפקדה, שבכל מקרה שמחליטה לעשות התקפה לשם החלשת האויב, וגם לשם הגנה, תיעשה חשבון קפדני מראש, אם ההתקפה הזאת יכולה היא שתבוצע מלפני השבת, או שיכולים לדחותה עד מוצש"ק, אסור להם לקובעה דוקא ליום שבת קדש, והוא הדין אפילו לפעולת ביצור וכדומה לשם הגנה". (שם)

אך להלן שם מדגיש, שעם כל חשיבותה של הרגישות לקדושת השבת, וביצוע רק מה שאיננו סובל דיחוי, הרי שבסופו של חשבון הכרעת המפקד מחייבת, וישנה חובת ציות חד משמעית:

"אבל אם תצא הפקודה בשבת, ויש להניח שהזמן דוחק, ואי אפשר שלא לציית, שאם כך תתערער המשמעת הצבאית ויתקלקל כל המאבק, צריכים לציית. מובן שהדרישה אין לה לדבר ממה שיהיה בדיעבד אלא לעמוד בכל תוקף על זה, שכל שאפשר מלפני השבת או שאפשר לדחות עד מוצש"ק, אסור למפקדה לקבוע בשבת". (שם)

על חובת ציות זו כותב הרב הרצוג גם בתשובה נוספת שם, בה הוא מתכתב באריכות עם רבי משולם ראטה, בעל שו"ת קול מבשר וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל בעת קום המדינה, שהסתייג מחידושיו של הרב הרצוג ביחס להגדרת מצבים שונים כמצבי פיקוח נפש:

"אכן מובן שהדבר תלוי בדעת המפקדים, ואם ההתקפה אינה אלא סתמית להחליש כחו של האויב בכלל, יש להתישב בדבר, אם לא נדון את המאבק הזה שלנו בדין מלחמת מצוה הואיל ולא הוכרזה ע"י מלך, ועיקרון זה יש להסביר למפקדים שיקחו אותו בחשבון. ומיהו ברוב המקרים, אינם מבזבזים כחות על התקפה, אלא אם כן מטרת ההתקפה היא, למנוע התקפה מצד האויב על נקודה יהודית סמוכה, שהסכנה אורבת לו.

ובכל אופן יש להתבונן, אם כבר הוחלט לעשות התקפה בשבת, אפילו אם כוונת המפקד לא ברורה, ואפשר שהיא רק לשם החלשת כח האויב בכלל, מכיון שבודאי רוב הפלוגה יצייתו מבלי להרהר אחרי הפקודה, אז הרי י"ל שמצוה להצטרף אליהם כדי להגביר כחם שלא יפלו לפני האויב או בידו, שאז סופם ודאי לההרג ...

ומה שנוגע לכיבוש כפרים ערביים באיזור הערבי, הנה, אם המטרה בזה היא לא לשם כיבוש גמור, אלא שעי"כ מחלישים כחות האויב זה עצמו בכלל כיבוש ירושלים, כדי שנוכל להחזיק עכ"פ החלק שסוף סוף יהי' לנו ב"ה. ובזה מוכרחים אנו לסמוך על המומחים מביני המלחמה בכללותה". (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סי' ל"ט)

ובכן, הרב הרצוג מדגיש שוב ושוב את החובה המוחלטת לציות ולקבלת את חוות הדעת של המפקדה הממונה, ומתייחס אליה כאל דעת מומחה ובקיא, אשר היא הקובעת להלכה בענייני פיקוח נפש.

כאשר למדתי את שתי התשובות הללו, העוסקות במשימות ההגנה בירושלים, חסרה לי ההערה שמצאנו לעיל בתשובה לרב ורנר, אודות חשיבות השילוב של גורמים דתיים מוסמכים במפקדה הממונה ובקבלת ההחלטות. תהיתי מדוע הרב הרצוג השמיט כאן דרישה חשובה זו, שרמז לה בתשובתו לרב ורנר. אלא שאז מצאתי, שתשובה זו לטוביה ביר צוטטה בשו"ת היכל יצחק תוך השמטת כמה משפטים. התשובה המלאה מופיעה במלואה בקובץ "פסקים וכתבים" של הרב הרצוג, ובה נכתב:

"אני עומד על זה בכל תוקף שיתמנו לשם הפיקוח על ענייני הדת וחיזוק ערכינו הרוחניים הנצחיים וחיזוק המוסר וכו' רבנים ממש מוסמכים להורות ויראי שמים מרבים, והואילו נא לעשות מאמצים להפעיל את הדבר וזכות הרבים תהא מסייעתכם. לעת עתה ניתן להגאון הצעיר ר' שלמה גורונצ'יק שליט"א, אחד מאנשי המגן בעיר, לבדוק את כל העמדות לשם סידור הכשרות בכלל ולחג הפסח הבא עלינו לטובה בפרט, ואני רואה בזה התחלה טובה, ובידכם לחזק את ההתחלה הטובה בעזרת ה'". (פסקים וכתבים לריא"ה הרצוג א' מ"ח)

הנה כי כן, הרב הרצוג שב על עמדתו העקרונית, ואף מפגיש אותנו לראשונה עם "הגאון הצעיר ר' שלמה גורונצ'יק", שאודותיו ימליץ חצי שנה לאחר מכן, בחודש מנחם אב תש"ח, לתפקיד הרב הראשי לצה"ל. ובכן, הרב הרצוג אכן עקבי בעמדתו, שנדרש גורם רבני מוסמך שיהיה משולב ומחובר בקבלת ההחלטות בנושאים אלה.

 

סיום

מעניין לציין שכאשר מעיינים בפסקי הלכותיו של הרב גורן בספרו משיב מלחמה, לא מוצאים את אותה נימה של התבטלות כלפי חוות הדעת של המפקדה הממונה. הרב גורן, בהיותו קצין בכיר בצה"ל, סבור היה שהוא אכן מכיר את המציאות המבצעית לאשורה, לא פחות טוב מכל מפקד אחר, ועל כן התשובות מתמקדות במשא ומתן של הלכה, כאשר ההסבר המבצעי מונח ברקע הדברים.

אמנם, אין ספק שגם הרב גורן ידע היטב שישנם מצבים פרטניים שבהם אין תחליף למפקד הממונה בשטח, ובאותם מצבים אכן מותיר בידיו את ההחלטה. כך, למשל, כאשר נשאל הרב גורן (שו"ת משיב מלחמה, ב' צ"א) אימתי מותר לבצע מטווח או ניסוי כלים בשבת לקראת פעילות מבצעית, הוא קובע עקרונות כלליים שלפיהם יש להיערך ככל הניתן מערב שבת, ואולם הלכה למעשה משיב שהדבר תלוי בדעת המפקדים ובעיקר בתנאים בשטח ובשאלת כשירותם של הכלים לקראת הפעילות המבצעית (הנובעת מתנאי מזג האוויר, איכות הכלים ועוד). בנושא זה לעולם לא יוכל להחליף גורם כלשהו – פיקודי או רבני – את המפקד הממונה בגזרתו.

במהלך שנים התגלעו פה ושם מחלוקות בין הרב הרצוג והרבנות הראשית ובין הרב גורן כרב הראשי לצה"ל. הרב גורן עצמו מספר על כך בספרו האוטוביוגרפי "בעוז ותעצומות",[4] אך ניכר שלא היה בהן בכדי לגרוע מהערצתו כלפי הרב הרצוג. ואכן, כאשר הרב הרצוג הלך לעולמו בשנת תשי"ט כתב עליו הרב גורן את הדברים הבאים:

"נתגלגלה לידי הזכות לעמוד לימינו ולהסתופף בצלו באותם הימים הנוראים, כאשר נפתחה על העם היושב בציון חמת זעמם של שבעת העמים האויבים הסובבים את ארץ ישראל. הארץ כולה הועמדה בסכנת המלחמה והעיר ירושלים באה במצור ובמצוקה כאשר חייהם של כמאה אלף אנשים היו נתונים בסכנת חיים חמורה ביותר. ברגעים הקריטיים האלה בתולדות מלחמת השחרור והמצור על ירושלים, כאשר נראה היה כאילו אפסה כל תקווה להחזיק מעמד עקב המחסור במזון ובנשק, התייצב הרב הרצוג בראש מורם מלא תקווה וביטחון בה' ובתורתו, עבר בעצמו תחת מטר הפגזים שניתכו על העיר משכונה לשכונה ומעמדה לעמדה, והביא את בשורת הגאולה הממשמשת ללוחמים ולנצורים בהכרזתו כי חורבן שלישי היה לא יהיה". (משנת הגורן עמ' 251)

הרב גורן ידע היטב שמעבר לכל הישגיו ומעשיו של הרב הרצוג, הרי שמקום מיוחדת תופסת העובדה שגם הוא עצמו נכון היה 'לצאת לשטח' בעיצומם של הקרבות, להסתובב בין הלוחמים בעמדות, ולחזק את רוחם.

נחתום אפוא את דברינו בברכה שפרסם הרב הרצוג לחיילי צה"ל לקראת ראש השנה ה'תש"ט. לאחר שבירך אותם מעומק הלב ואף כתב להם "אשריכם שזכיתם לכך, שראשית צמיחת גאולתנו תבוא על ידכם", ואף "ליבנו רוחש אהבת אמת וכבוד ויקר כלפיכם", הוא מסיים וכותב:

'זכרו את תורתנו הקדושה בכל עת ובכל שעה, ושמרו את מצוותיה וחוקיה ככל אשר יורוכם תופסי התורה, ויקויים בכם "והיה מחניך קדוש". והקים ה' את דברו הטוב אשר דיבר ביד משה עבדו: "כי ה' א-להיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויבים להושיע אתכם'". ("ברכה לחיילי צה"ל בשלהי שנת תש"ח", נדפסה בתוך: משואה ליצחק כרך ב' עמ' 286)

הנה גם כאן, בברכה מרגשת היוצאת מעומק הלב, הוא מבקש לבסס את מעמדם של "תופסי התורה", העוסקים בהלכות צבא, ומתוך כך שותפים בהצלחתו של צבא ההגנה לישראל, ובהצלחתה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.