יום הכיפורים | לקראת נעילה: תמיד אפשר לתקן

פתיחה: תנורו של עכנאי

בין דיני הטומאה והטהרה המפורשים בתורה, נמצא דינו של תנור שנטמא, שלגביו נאמר: "תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם" (ויקרא י"א, לה).

עם זאת, חז"ל מספרים על מחלוקת גדולה שנתגלעה בנוגע לדין זה:

"חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא: רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, וזה הוא תנור של עכנאי.               
מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל, שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו.                                             
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: 'אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח!'; נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מן החרוב'. חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו!'; חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: 'אין מביאין ראיה מאמת המים'. חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו!'; הטו כותלי בית המדרש ליפול, גער בהם רבי יהושע, אמר להם: 'אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?'; לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין". (בבא מציעא נט.־:)

מה היה במחלקת הזאת שהיה כל כך משמעותי עד שבשבילו היו מוכנים כותלי בית המדרש ליפול? המקרה שבו מדובר, הוא "תנורו של עכנאי", כלומר תנור שחתכוהו לחתיכות הקטנות מארבעה טפחים (שהוא שיעור הטומאה הרגיל), וחיברו את החתיכות מחדש באמצעות חול שנמצא ביניהן. המחלוקת היא האם אותו "תנורו של עכנאי" (שנקרא כך כנראה משום שהוא נראה דומה לנחש), נחשב כתנור אחד לאחר הפירוק וההרכבה מחדש באופן זה. כמובן, ברור שיש עיקרון שעומד מאחורי שיטת חכמים, והם לא טימאו אותו 'סתם'; מסתבר, שהבסיס לשיטת חכמים המטמאת, הוא הרעיון שאי אפשר להתחכם ולעקוף את ציווי התורה. התורה אומרת בפשטות ש"תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם" (ויקרא י"א, לה); אפשר לעשותו תנועות עם האגודל ולהתפלפל כדי לנסות ולהציל את התנור, ולעשות 'פטנטים' כמו לשים חול בין החוליות – אבל לדעת חכמים, בפועל אי אפשר לטהר דבר כזה. אי אפשר להתחמק מציוויי התורה. לערכתי, זו גם הסיבה שחכמים שרפו את כל הטהרות שטיהר רבי אליעזר (בבא מציעא נט:).

שיטת ר' אליעזר

אם כך, מה יאמר ר' אליעזר? ברור שגם הוא מתנגד לניסיונות 'להתחכם' כנגד דברי התורה, ואם כן ברור שיש עקרון אחר שעומד מאחורי שיטתו, שגובר על שיקול זה. להבנתי, הבסיס לשיטת ר' אליעזר הוא העיקרון שלא ייתכן שהתורה מטמאת משהו לתמיד, בלי שתהיה לו הזדמנות שנייה כלל; חייב להיות איזשהו פתח, איזושהי הזדמנות שניה.

ר' אליעזר עקבי באימוצו שיטה זו, ואנו מוצאים אותה בשלושה מקומות נוספים שבהם חולקים ר' אליעזר ור' עקיבא בפרק 'חלק':

"דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו' דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח'.   
עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' בעולם הזה 'ויאבדו מתוך הקהל' לעולם הבא דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'.        
עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה' מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן". (משנה סנהדרין י', ג)

פעם אחר פעם דורש ר' עקיבא מן הפסוקים כי קבוצות שונות – דור המדבר, עדת קרח ועשרת השבטים – אבדו מן הקהל ואין להם דרך לחזרה ותיקון. ולעומתו, פעם אחר פעם מציג ר' אליעזר עמדה מנוגדת, שלפיה יש להם תקומה: לדור המדבר יש חלק לעולם הבא, עדת קרח עתידה לעלות מן השאול ועשרת השבטים עתידים לחזור מגלותם. לדעתו, לא ייתכן מצב שבמסגרתו אין הזדמנות שנייה לתקן.

ר' מאיר ורבו

בעקבות ר' אליעזר צעד בהמשך גם ר' מאיר שאחז גם הוא בשיטה זו. אפילו אחרי שרבו, אלישע בן אבויה, רוכב על סוס לפני בית קדשי הקדשים ביום הכיפורים שחל להיות בשבת (!) ושומע "שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה" (ירושלמי חגיגה ב', א), רבי מאיר מכריז בפניו שעדיין לא מאוחר מדי לחזור בתשובה. אם לעשרת השבטים, ולדור המדבר, ולעדת קרח, ולאלישע בן אבויה, ה' נותן הזדמנות שנייה – לנו הוא לא ייתן?

עכשיו, ממש באותה שעה שאלישע בן אבויה רכב על סוס לפני בית קדשי הקדשים ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, עם ישראל מקיים את מצוות הקהל, כבכל מוצאי שמיטה. כן, עכשיו שבוע מוקדם מדי למועד המצווה, שהוא "בְּחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים ל"א, י), וכן, לא מתקבצים בבית המקדש אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות; ועם זאת, בבתי הכנסת ובבתי המדרש, ואף ברחובה של עיר, בארץ ובעולם, מתקבץ חלק גדול מאד מכלל ישראל ועומד לפני ה', מתפלל ומקבל עליו עול מלכות שמיים, ומקיים לא פחות מאשר מצוות הקהל.

במלחמת יום הכיפורים – לפני קרוב לחמישים שנה – ראיתי איך חייל חילוני שאיתו לחמתי, שם את נפשו בכפו והיה מוכן למסור את נפשו בשביל להציל את עם ישראל. עשרות שנים לאחר מכן שמעתי ממנו דברי אפיקורסות גמורים. רבותיי, אני יכול להגיד לכם בדיוק באיזה בית כנסת הוא מתפלל בשעה הזאת, מי הרב וליד איזה דלת הוא עומד; ויש עוד אלפים ורבבות כמוהו! אנשים שכל השנה חילונים גמורים ובאים לבית הכנסת בשעת נעילה ביום הכיפורים כדי לקבל עליהם את עול מלכות שמיים יחד עם כל בית ישראל. וה' לא ייתן לנו הזדמנות שנייה?

המסר מהקיקיון

קראנו במנחה את ספר יונה ואנחנו יכולים ללמוד משם איך תשובה אמורה להיראות; "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱ-לֹהִים" (יונה ג', ט). כמה אנחנו יכולים ללמוד מחתימת הספר:

"וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה". (יונה ד', י־יא)

מה משמעות ההשוואה שה' עושה בין הקיקיון לנינוה? ה' לא אמר ליונה מה יינבא על נינוה, אלא רק "וּקְרָא עָלֶיהָ" (יונה א', ב). להבנתי, כאשר יונה קורא "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג', ד), הוא עושה כן מיוזמתו־שלו.

בקביעה שיונה לא חס על נינוה אך כן על הקיקיון, ה' אומר ליונה שאם הוא בא רק כדי להיות נביא של חורבן, בעצם לא התולעת הרגה את הקיקיון אלא הוא, משום שכל דבר שהוא נוגע בו – נחרב! אין כזה דבר נביא שהוא רק של חורבן, רק של מידת הדין.

באופן דומה, אליהו מקטרג על בני ישראל במידת הדין וגורם לבצורת בת שלוש שנים. הוא הולך לצרפת, וכאשר מת בנה של האישה המארחת, היא מאשימה אותו: "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי" (מלכים א י"ז, יח). כמובן, לא אליהו גרם לכך שלאשה היו עוונות – אך הוא זה שעורר עליה את מידת הדין. בהמשך, אליהו מחיה את בנה, או אז "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת" (מלכים א י"ז, כד). ההכרזה ש"עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים אָתָּה", מורה על כך שעד כה היא פקפקה בכך, מדוע – משום שאם כל פעולתו כנביא היא רק הבאת חורבן לעולם, אין הוא נביא ה'! לכן, רק כאשר הוא השיב את בנה לחיים, התגלה שאין הוא נביא של חורבן בלבד, וממילא הרי שהוא יכול להיות נביא אמת.

איננו יודעים מה ה' יגזור על העולם שלו מכאן ועד יום הכיפורים הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה – במלחמת רוסיה־אוקראינה; בסכסוך המתפתח בין המזרח לארצות הברית סביב טאיוואן; במשבר האנרגיה שבאירופה לקראת החורף; במפלס העולה של האוקיינוס; ובגרעין האיראני. ה' נותן לנו הזדמנות עכשיו להתפלל – ועלינו לנצל אותה בכל הכוח.

חודשיים עברו ממבצע עלות השחר, ובחודשיים האלה, בשקט – המדיה לא מדווחת על כך, וטוב שכך – מתנהלת מלחמה של ממש, בעיקר בתוך הקו הירוק אבל גם באזור שלנו. אנחנו חייבים להודות לה' על הניסים שהוא עושה איתנו מדי יום כאשר הוא מפר את עצת אויבינו, וגם לזכור את כל מי שלא יכול לבוא לבית הכנסת היום משום שהוא נמצא בחוץ ושומר על ביטחוננו. בתקופה האחרונה, חיילים, אנשי משטרה, אנשי מג"ב, עובדים לא 24/7, אלא 25/8 כדי לשמור על עם ישראל. אנחנו חייבים לייצג אותם כאן בתפילתנו, ולהזכיר את זכותם לפני בורא עולם שירחם עלינו. יש לעם ישראל זכויות רבות. ויהי רצון שהמאזין לתרועת עמו ישראל ברחמים ישמע את תפילותינו ויקבל אותן ברצון.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר־עציון ולרב יעקב מדן

עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"ג