ראש השנה | עבדי אתה

השיחה ניתנה בליל ראש השנה ה'תשע"ז, סוכמה על ידי יאיר אוסטר ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

נפתח בשאלה, האם יש קשר בין ראש השנה לבין יציאת מצרים? הרי אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בתפילה: "ותתן לנו ה' אלהינו את יום הזכרון הזה יום תרועה מקרא קודש, זכר ליציאת מצרים." אם כן, נראה שכן יש קשר בין השניים. מה טיבו של אותו קשר? בגמרא במסכת ר"ה מובאת מחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע לגבי בריאת העולם:

תניא, רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל. (י:)

ניתן לראות שאחד הדברים עליהם שניהם מסכימים זה שבר"ה בטלה העבודה במצרים, כפי שמדגישים תוספות (שם):

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים – רבי יהושע מודה בהא.

"בריה קטנה" או "לעבדה ולשמרה"?

כדי להבין את משמעות קשר זה, ננסה להבין יותר טוב את מהות היום של ר"ה. אנחנו יודעים שמרכזו של ר"ה הוא "מלכויות", כלומר הכרה בכך שהקב"ה הוא מלך העולם ורצון להיות נתינו. נבחן איך הרמב"ם מבין מושג זה:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. (הלכות יסודי התורה ב, ב) 

הרמב"ם מדבר על שני שלבים. בהתחלה, האדם המתבונן על מעשי ה' עומד נפעם מולם. הוא מתרגש, שואף להיות חלק, "אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול". לאחר מכן, אחרי מחשבה נוספת, האדם נרתע לאחריו. הוא נזכר בקטנותו אל מול מפעלו הגדול של ה'. אינסופיותו של ה' מאיימת להטביע אותו, לרוקן ממנו כל משמעות. האדם פוחד מהמחשבה על כמה הוא חסר חשיבות, "בריה קטנה שפלה אפלה...".

מי שעוד מתאר תחושת קטנות כזו של האדם מול הבריאה הוא ישעיהו:

הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם: מִי תִּכֵּן אֶת רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ: הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ: (ישעיהו מ, י-יז)

ישעיהו מתאר את גדלות ה' לעומת אפסות האדם. לעומת ה', השוקל בפלס הרים, כל הגוים נחשב ללא יותר ממר מדלי, "כאין נגדו". זוהי צורה אחת להסתכל על בריאת העולם, והיא שונה מהותית מהתיאור בבראשית:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: (בראשית א, כח-כט)

וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: ... וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: (שם ב, טו-יט)

בבראשית מתואר האדם שלא מתבטל מול הבורא, אלא האדם שיש לו תפקידים משלו. האדם מצֻווה לפרות ולרבות בארץ, לעבוד ולשמור על גן עדן, לקרוא לחיות בשמות, וכן הלאה. כאן האדם לוקח חלק במעשה הבריאה. הוא עבד ה', אבל יש לו תפקידים משלו – הוא פועל ויוצר, ובכך נעשה שותף כביכול לקב"ה במעשה בראשית.

למעשה, גם ישעיהו עצמו, בפרק הבא, מתאר מצב זה של "עבדות ה' " בדומה לתיאור של "לעבדה ולשמרה".

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ: אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי: הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ: (ישעיהו מא, ח-יג)

אמנם האדם הוא עבד ה' ובטל לפניו, אבל בגלל זה ה' דואג לו ומגן עליו –  הוא נהפך ל"חייל" של ה', הפועל בשליחותו. כאן האדם חלק עצמאי, גם אם קטן, מבריאת ה'. לכן, הוא איננו עוד אותו אדם המתגמד אל מול הבריאה, אינו חש יותר "בריה קטנה שפלה אפלה". הוא יודע שהקב"ה בוטח בו, שהוא מונה על ידו לצורך תפקיד מסוים.

השופר – כפיפות והתקדמות

נראה, ששתי תפיסות אלה קיימות בתוך מושג השופר. מצד אחד, הגמרא מדברת על "כמה דכייף איניש דעתיה", כלומר, השופר מסמל קול הקורא להתבטלות ולכניעה מול גדלות ה'. מצד שני, הגמרא משווה בין שופר ר"ה לשופר שונה לגמרי:

והאי תנא מייתי לה בגזירה שוה ממדבר, דתניא: ותקעתם תרועה. (ראש השנה לד.)

הפסוק הוא מפרק י' בספר במדבר, ודבריו המלאים הם: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה". כאן תקיעת השופר מעוררת את האדם "לנסוע קדמה", כלומר להתקדם, להתפתח, להיות חלק, לא לבטל את עצמו.

הפיכה ל"עבד ה'", לחלק מהצבא שלו, מותנית בכך שהאדם כבר לא עבד של אף בשר ודם. מכאן נפתרת השאלה איתה התחלנו. בר"ה אפשר להפוך להיות עבדי ה' באמת כי בו, לכולי עלמא, "בטלה עבודה מאבותינו במצרים". מרגע זה, אותה שנייה בה הפסקנו להיות עבדי עבדים, האפשרות להיות עבדי ה' מתחילה.

חז"ל מספרים במדרש שבר"ה גם עם ישראל וגם אומות העולם נכנסים לדין, אלא שעם ישראל לבושים לבנים ואילו אומות העולם לבושים שחורים. זה מובן היטב לפי מה שהסברנו. כל אדם מישראל מרגיש בטוח בזכייתו העתידית, כיוון שהוא יודע שהוא חלק מצבא ה', בדיוק כמו שר שהולך למשפט אצל המלך. הוא יודע שגם אם הוא עשה מעשה רע, המלך עדיין אוהב אותו, עדיין רואה בו חלק מ"כוחותיו".

על הפס' בתהלים: "לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה' לְדָוִד" (לו, א) אומר המדרש:

למנצח לעבד ה' לדוד נאם פשע לרשע וגו'. זהו שאמר הכתוב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וגו' (דברים לג כט), הקדוש ברוך הוא עושה מלחמתן של ישראל, והנצחון שלהן, וכן הוא אומר לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה (שם לד יא יב), אשר עשה ה' אין כתיב כאן, אלא אשר עשה משה, הקדוש ברוך הוא שלחו לעשות, והנצחון של משה, וכן דבורה אמרה קום ברק ושבה שביך בן אבינועם. (מדרש תהילים שם)

ה' קורא את הנצחון על שמו של האדם מאותה סיבה בדיוק. כיוון שהאדם הוא חייל שלו, הוא חלק מהכוחות שלו בעולם, ממילא חלק מהנצחון אכן שייך לו. יהי רצון שנזכה להיות חיילים בצבאו של ה', ושנהיה ראוים לקריאה "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי".

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד