פורים | "בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ" – מזמור כב וישועת פורים

השיחה ניתנה בתענית אסתר ה'תשפ"ד, סוכמה על ידי דוד נבון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב.

תענית אסתר היא יום תענית, אך עצם קיומו אינו פשוט – ערפל כבד שורר על מקורו של יום תענית זה, והוא שונה מתעניות אחרות, לדוגמה, בכך שזו התענית היחידה שכשהיא חלה בשבת היא מוקדמת ליום חמישי ולא נדחית ליום ראשון.

טעם התענית

לשאלה מה טיבה של תענית זו יש תשובה כפולה, ואולי יש לה משמעות מיוחדת בשנה זו, שנת המלחמה. יש ראשונים שרואים אותה כתענית שנוצרה ממנהג שהתפתח לאורך השנים. תענית זו לא מוזכרת בגמרא והיא נוצרה מאוחר. חלקם מקשרים אותה לצום של היהודים בשושן "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד, טז), או לצום שהיהודים צמו בשעת המלחמה באויביהם בי"ג אדר.

בהסברים אלו, נקודה שקיימת ביסוד התענית היא שאם בעבר אבותינו זעקו ונושעו, אז גם כיום אם נזעק ניוושע.

ראשונים אחרים, לדוגמה הטור בהלכות פורים, שרומזים שתענית אסתר באה לתת רקע נכון לפורים. הקדמונים בתקנתם ביקשו לתת לנו את היכולת לחוש את התחושות של העם בתוך הצרות: רק אם זוכרים את "שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים" (אסתר ד, ג) ניתן לשמוח ב"לְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (שם ח, טו), רק אם זוכרים את "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (שם ג, טו) יכולים לשמוח ב"וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" (שם ח, טו).

אך יש ראשונים שסוברים שהתענית נעוצה עוד בדברי המגילה עצמה, ו"דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" (שם ט, לא) כרוכים יחד עם תקנת "ימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה" (שם).

אם נדבר על תקנה מהסוג השני, נראה שהיא לא באה לומר 'כשם שהם נושעו מצרותיהם כך אנו ניוושע מצרותינו' אלא להדגיש את גודל הישועה. התענית לא באה לעורר אותנו לתשובה אלא כדי להבליט את עצמת הישועה.

מי שיסתכל בסליחות האשכנזיות והספרדיות לתענית אסתר יראה את שני הכיוונים הללו בבירור. אצל האשכנזים הסליחות הן סליחות רגילות של תענית ציבור, זעקה ותחינה; אך הסליחות הספרדיות מכילות חלקים גדולים מן ההלל, והמגמה שהשיבוץ של קטעים אלו בסליחות חותר אליה ברורה.

הצרה שבימינו

תענית אסתר השנה מיוחדת משנים אחרות בכך שהיא הוקדמה ליום חמישי, אך גם מכיוון שעמ"י שרוי במלחמה. נתבונן בחצי השנה האחרונה ובמציאות המורכבת שאנו נמצאים בה ערב הפורים.

מחד גיסא, חווינו אסונות כבדים. ביום שמחת תורה, היום המר והנמהר, ביום בו הקב"ה אומר לעמ"י לשהות עמו עוד יום במחיצתו אחרי שנגמרים ימי הסוכות (סוכה נה:, במדבר רבה כא, כד) חווינו הסתר פנים איום ונורא. הקב"ה שפך לנו קיתון על פנינו (ע"פ סוכה כח:) וחווינו חורבן של יישובים, חורבן של משפחות, חטופים והרוגים.

יש מעגלי שכול לאומיים, ויש מעגלי שכול קהילתיים. גם קהילת ישיבת הר עציון או למעשה משפחת הר עציון חוותה את השכול הזה – שישה נופלים מאלו שחבשו את ספסלי הישיבה נפלו במלחמה ועוד רבים במעגל הרחב של קהילת הישיבה, אחים ובנים של בוגרים. בכולם יש בחינת בנים "ושננתם לבניך – אלו תלמידיך" (ספרי דברים ו, ז). רבים מהיושבים כאן לא הכירו חלק מהנופלים אך הם בשר מבשרנו, והכאב על לכתם הוא גדול. המלחמה נמשכת, הפצועים נאנקים ומבקשים מזור וכלנו מתפללים על השבויים שנמצאים כבר למעלה מ-150 ימים במנהרות. כולנו מתפללים לשובם "וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו נא, יא).

מאידך גיסא, לאורך כל התקופה צה"ל וכוחות הבטחון נלחמים בכל עוז. גורמים רבים מסייעים לכך ועמ"י כולו נמצא באחדות גדולה. גם אם יש קולות אחרים כרגע הם בשוליים ואנו מתפללים שיישארו בשוליים. עמ"י תומך בכל מי שצריך תמיכה וגם יש סייעתא דשמיא משמעותית בשדה הקרב. בימים האחרונים התבשרנו גם על הצלחות משמעותיות. אם אומרים על אברהם אבינו בעקדה שהיה "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ" אנו בחינת "עין שמחה ולב במר בוכה". מבחוץ אנו שמחים ומקיימים שגרת חיים אך מבפנים אנו בוכים.

מזמור כ"ב – בטחון בה'

בימים האחרונים התחלנו לומר בישיבה את פרק כ"ב בתהילים שבדברי חז"ל נדרש על חג הפורים. את המזמור אופפת אווירה של תחושות קשות ביותר: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי ... כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי ... סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי" (פסוקים ב, טו, יז) ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך האווירה הזאת יש דבר אחד יציב: "בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ" (פסוק ה). בתוך המשבר הקשה של 'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' יש ביטחון ברור בקב"ה. בסוף המזמור אנו אומרים "כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ: מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו" (שם כה-כו). 'בְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ' –  כשאנו משוועים ה' שומע, ככתוב "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת." (תהלים קמה, יח), מתוך החושך והאפילה עולה בטחונו של האדם בקב"ה. ובסופו של דבר גם צומחת הישועה הגדולה: "יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם: כִּי לה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" (שם כב, כח-כט). כשעמ"י זוכה לישועה הוא לא רוצה שהיא תישאר בפן הלאומי אלא שהיא תתפשט ל'כָּל אַפְסֵי אָרֶץ'.

הביטחון בה' הוא מוקד משמעותי בימי הפורים, כפי שאנו אומרים בסוף הפיוט 'אשר הניא': "תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר ... שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ, וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ". כל מי שרואים בך את תקוותם בכל דור ודור, לא יבוש ולא יכלם. אך בין אמירת "תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח" לאמירת "כָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ" נאמרת מילה אחת –"לְהוֹדִיעַ". לא ברור על מה מוסבת המילה – האם עלינו להודיע את נס פורים, או שנס פורים מטרתו היא להודיע את נפלאות ה'? הגרי"ז עמד בכך ואמר רעיון נפלא[1], המתבסס על דברי הרמב"ם בסיום מניין המצוות הקצר:

אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזרה אין זו תוספת שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות ערוב או לקרות המגלה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה: אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה 'כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי"י אלהינו בכל קראנו אליו'. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה בין לא תעשה:

תקנת הנביאים נועדה כדי 'להודיע לדורות הבאים' שהבטחת הקב"ה –"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז) התקיימה. זה תפקידו של עם ישראל והבסיס לקיומו: גם כשהוא נמצא במצב של "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" הוא יודע ש"בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ".

הזעקה שייכת בכל דור

הגמרא במגילה מביאה שצריך לקרוא את המגילה בלילה וביום:

...אריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (תהלים כב, ג) 'אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי' ... איתמר נמי: אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (תהלים ל, יג) 'למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' א-להי לעולם אודך'. (ד.)

ריב"ל ועולא מביאים שני פסוקים שונים משני פרקים שונים, שני פרקים שהאווירה שבהם שונה מן הקצה אל הקצה – בתהילים ל' אנו קוראים "זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו" (שם פסוק ה) ובתהילים כ"ב אנו קוראים ש"סְבָבוּנִי כְּלָבִים" (שם פסוק יז). מזמור אחד מתאר סבל נורא, והמזמור השני כולו הוד והדר. אך נראה שבעצם, שני המזמורים אומרים אותה נקודה בדיוק.

יש תקופות בהיסטוריה שמתאימות לתחושה שמתאר מזמור כ"ב; אך היו גם תקופות, גם אם קצרות יחסית, של ימים שנראים לנו טובים. לפני 180 יום אנו חיינו בסך הכל טוב. היום אומרים שהיינו בקונספציה, ואותה קונספציה היתה תחושה של מציאות חיים טובה. אמנם ברמה הלאומית היינו במשבר, אך ברמה האישית היינו באווירה של "אֲנִי אָמַ֣רְתִּי בְשַׁלְוִ֑י בּל אֶמּ֥וֹט לְעוֹלָֽם" (תהלים ל, ז). ואז יש רגע שבו הכל מתהפך – "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל" (שם ח); ואז אנחנו חוזרים לתקופה של מזמור כ"ב.

מה שחכמי ישראל מלמדים אותנו באותה דרשה, בקישור בין שני פסוקים ממזמורים שונים, הוא הארעיות של הקיום האנושי ובפרט של עמ"י. לעמ"י לאורך כל ההיסטוריה אין רגע דל. אומה זו תמיד נמצאת בעין הסערה והעראיות הזו, הכאוטיות הזו נמצאת במוקד של הלימודים הללו מן הפסוקים. בין אם אנו במצב של 'אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה' ובין אם אנו במצב של 'לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם', תמיד יש לנו בטחון בקב"ה.

דומה שתפיסה זו באה לידי ביטוי בדברי השאילתות על תענית אסתר. דעת השאילתות (פרשת ויקהל שאילתא סז) היא שהתענית נובעת מ"נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, ב) – מלחמתם באויב בי"ג אדר,  וכך הוא מסביר את הביטוי בתחילת מסכת מגילה (ב.) "י"ג זמן קהילה לכל היא". בימי מרדכי ואסתר, ביום י"ג זעקו לקב"ה לישועה ורחמים; וכך גם בימינו.

באותם ימים היהודים התחננו כי הם היו בצרה, אז מדוע צריך להמשיך להתחנן כשהצרה איננה? נראה שהשאילתות אומר לנו כאן שהקיום של עמ"י הוא תמיד בסימן שאלה, בכל רגע ורגע יש לזעוק כדי להיוושע. הגמרא (מגילה יד.) שואלת למה לא אומרים הלל בפורים, ומציעה מספר הסברים:

רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם (תהלים קיג, א) 'הללו עבדי ה'' – ולא עבדי פרעה; אלא הכא, 'הללו עבדי ה'' – ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן!

אחרי המגילה חרב החורבן לא הוסרה כליל מעל עמ"י. אנו אמורים תמיד לזעוק "אכתי עבדי אחשורוש".

האמירה של 'קריאתה זוהי הללה', להבנתי, אין משמעותה  שקריאת המגילה היא רק במקום ההלל. נראה לי שחז"ל ביקשו לומר שנס פורים אינו ראוי להלל רגיל, הוא עדיין משאיר אותנו במצב משברי; ההלל הראוי לו הוא קריאת הסיפור והבנה מעמיקה של מצבי המשבר, שבקצה המנהרה שלהם טמונה ישועת ה' – רווח והצלה שעומדים לנו לדורות.

רב עמרם גאון כותב בסידורו שאומרים תחנון בפורים:

ואין אומרים הלל בפורים. מ"ט, לפי שאין אומרים הלל על נס שבח"ל, לפיכך נופל אדם על פניו בפורים. וכך אמר רב עמרם בר ששנא ריש מתיבתא, כך מנהג במתיבתא שיורדין תנאין לפני גאון ואב ב"ד ואלופים וכל ישיבה כלה ומבקשים רחמים הרבה ונופלין על פניהם, שאין דומה פורים לכל המועדות ולחנוכה, שבכולן אנו אומרין את ההלל ואומרים זה היום עשה ה' נגילה, ואלו בפורים אין אומרים אותו. מ"ט, שנגאלו ישראל ממיתה לחיים, ואנו צריכים לרחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה.

הבטחון בה'

כל זמן שעמ"י קיים תמיד הוא נמצא בסכנה קיומית. אך בצד הסכנה הקיומית המתמדת, ברור ש"רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (אסתר ד, יד), "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".

המשמעות של "ימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם." קשורה לאותו קיום שברירי ומתמיד, ובתוך כל אותם קשיים ורגעי "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ" יש "בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ".

תמיד יש תקווה, "וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר". זו מהות הנצח של פורים וזו מהות הברית שבינינו לבין הקב"ה – "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים..." (ויקרא כו, מד-מה)..

אנו חיים באווירה ציבורית מסוימת וחז"ל לימדו אותנו "לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא". (ברכות ל.) חברינו שישבו על ספסל הלימודים יחד איתנו כבר אינם יושבים כאן ביחד איתנו – הם בגדר "הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד" (מל"א י, ח), כמו שכתוב בכניסה לבית המקדש.

הישיבה קמה על קברי קדושי גוש עציון וממשיכה להתקיים מהקרבנות שמקריבים תלמידיה, ממלחמת יוה"כ ועד היום "הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד". דמותם של הנופלים היא לנגד עינינו בבואנו לימי הפורים האלה.

עם אותו כאב בלב נתפלל ונקווה לישועת עולמים. לא עוד ישועה זמנית אלא "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בה', תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים" (ישעיהו מה, טז).

ההארה המיוחדת של ימי הפורים עומדת על הבחירה שלנו בברית עם הקב"ה והבחירה שלו בנו. מכוחה של ברית נצח זו אנו דבקים בו יתברך גם בשעות צרה, אנו עמלים כדי לראות את אותם אורות של גילוי פנים שראינו רבים מאלה בחודשים האחרונים. אנו נושאים תפילה שידו הגדולה תיגלה עלינו מהרה ו"יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ".

נקודה זו היא סוד תעצומות הנפש של עמ"י לדורותיו. יכול להיות שהשמחה החיצונית השנה תהיה פחות שלמה אך השמחה הפנימית, מלאה הביטחון והאמונה מלווה אותנו בימים אלו – "יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה" (תהלים כב, לב).

[1] מובא ב'פניני הגרי"ז', עמ' פג-פד.