השיחה ניתנה בליל פורים, אור לי"ד באדר ה'תש"פ. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

מגילת אסתר מציגה בפנינו דרמה כפולה. האחת, הדרמה הפוליטית: האם נינצל ממוות לחיים או חס ושלום לא? האם המן יצליח להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, או שעם ישראל יגבר על אויביו?

השנייה, היא דרמת הזהות: דרמה של אסתר ברמה אחת, ושל עם ישראל כולו ברמה שנייה. התייחסות למישור זה, נמצאת בדברי חז"ל מדוע התחייבו כליה באותו הדור – "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב.): לא כי האוכל לא היה כשר ואכלו מאכלות אסורות, אלא עצם ההנאה מסעודתו של אחשורוש, כשרה למהדרין ככל שתהיה, היא מעשה חמור בגלל האווירה שהייתה בסעודה.

אם כן, הדרמה השנייה, נובעת מהאווירה שבה היה נתון עם ישראל באותה העת. אווירה שקשורה לשתי בעיות – לנהנתנות בשושן, ולזהות היהודית, ומביניהן נרחיב אודות הבעיה השנייה.

 

יהודי שושן

יהודי שושן נמצאים בגלות. אלא שבניגוד לדניאל וחבריו בבבל, יהודי שושן תחת השלטון הפרסי פוגשים חברה פתוחה ומקבלת, אחשוורוש ממש 'ליברל': "עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ" (אסתר א', כב), הוא מקבל את כל הלשונות; את כל הקבוצות האתניות. לאורך ההיסטוריה לא מעט פעמים היו מי שניסו בכוח להכחיד זהות לשונית; לעומת זאת, אחשורוש משאיר 'דלת פתוחה' לאנשים מכל המדינות והלשונות.

זה נכון גם כלפי עם ישראל: מוכן אחשורוש שנערה יהודייה תתמנה למלכה – מרדכי מעדיף להסתיר את זהותה אבל אסתר היהודייה הופכת להיות מלכה בשושן הבירה; באופן דומה, מרדכי מזוהה ופעיל בצורה פוליטית; ולבסוף, יש קבוצה שלמה של "יְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן" (אסתר ט', יג), הם קבוצה מוכרת ומתייחסים אליהם בצורה נפרדת.

זה בדיוק מה שמטריד את חז"ל: היהודים מרגישים בנוח כי הם הגיעו לחברה פתוחה ומקבלת. הם משתלבים בחברה, בתעשייה, בפוליטיקה, בתרבות, בעיתונות. פתאום הם מתחילים 'להרגיש בנוח'.

זה נכון לא רק ליהודי שושן, אלא גם לאסתר עצמה שעליה נאמר "הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר" (אסתר ב', ז). לאסתר זהות כפולה, היא גם "הֲדַסָּה" וגם "אֶסְתֵּר"; יש לה זהות חצויה. זהות פרסית וזהות יהודית. כבר חז"ל עמדו על כך:

"'ויהי אמן את הדסה'. קרי לה הדסה וקרי לה אסתר!      
תניא רבי מאיר אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר והוא עמד בין ההדסים.          
רבי יהודה אומר הדסה שמה ולמה נקראת שמה אסתר על שם שהיתה מסתרת דבריה שנאמר אין אסתר מגדת את עמה וגו'.          
רבי נחמיה אומר הדסה שמה ולמה נקראת אסתר שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר". (מגילה יג.)

רבי נחמיה מסביר ששמה היהודי היה הדסה, והשם אסתר ניתן לה על ידי הגויים. יוצא אם כן, שלאסתר יש שני שמות: אחד עבור הכתובה וכשעושים 'מי שברך', ושני בשביל מקום העבודה; השם הכפול מבטא עולם פנימי חצוי.

בחזרה ליהודי שושן, הבעיה אינה בעצם התחושה הטובה שלהם מההנאה בסעודה, אלא כל מה שמסביב: השאיפות שלהם, והאווירה שבה הם מוכנים להיות. זה נכון גם לגבי אסתר, אשר "אֵין לָהּ אָב וָאֵם" (אסתר ב', ז): היא חסרת שורשים, ויתומה גם במובן הספרותי; אין לה זהות. היא התנתקה.

לעומתה, מרדכי מתואר בתור "בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב', ה ): מרדכי זוכר את העולם המסורתי הישן – אבל הוא חריג. בזמננו היינו אומרים שהוא נתפש כאדם עם שטריימל וקפוטה; הוא נתפש כמוזר ויוצא דופן. הוא אמנם נושא את יהדותו בגאון, אבל לדור הצעיר כבר אין אב ואם.

בני הדור הצעיר בשושן מרגישים שהעולם הפרסי הוא העולם שלהם, הקרב האמיתי במגילה הוא על הזהות הדתית שלהם. אפשר לעשות הכל ביחד, אפשר לאכול אוכל כשר בסעודתו של אותו רשע. הבעיה אינה הכשרות של האוכל, אינה בכך שמדובר בבד"ץ או ברבנות. הבעיה היא ברמת השאיפות: לאיזה עולם אתה שייך? על מה אתה חולם בלילות?

ניסיון דומה היה ליוסף במצרים. יעקב לא ראה את יוסף מגיל שבע־עשרה, והם לא נפגשו במשך שנים. כשהוא שומע כי "עוֹד יוֹסֵף חַי" (בראשית מ"ה, כו) הוא איננו מאמין לבניו, עד שהוא רואה את העגלות ששלח עבורו יוסף, וכשהוא משתכנע בכך, אזי "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מ"ה, כז). במדרש מבואר שיעקב השתכנע כשראה את העגלות, משום שכשיוסף נמכר הם היו עסוקים בפרשת עגלה ערופה (בראשית רבה ויגש צ"ד, ג). כשיוסף שולח את העגלות הוא בעצם מראה ליעקב שהוא עדיין נמצא בעולם שלו.

אבל מה קרה בפועל, באותו בוקר גורלי שיוסף פגש בו את יעקב? הרמב"ן טוען שיעקב לא זיהה בהתחלה את יוסף, משום שיוסף היה לבוש כמו מלכי מצרים (רמב"ן בראשית מ"ו, כט). במילים אחרות, יוסף הלך לפגוש את יעקב לא עם הטלית ולא עם השטריימל, אלא עם בגדי השרד המצריים שלו: 'אבא, תראה כמה התקדמתי; יהודי עכשיו רץ לנשיאות ארה"ב, יהודי מרגיש בנוח'; "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"ה, ח).

גם היהודים אשר בשושן מוברגים היטב בשלטון, במכוני המחקר, בעיתונות, בצמתי התרבות. אפשר להיות יהודי טוב בגלות ולעשות "מי שברך" למלכה. זו הדילמה. כל עוד זה לא בא על חשבון זהותך הבסיסית, כל עוד מדובר בזהות משנית, במשהו נלווה, ניחא: אכן, לאדם הנטוע בחברה הכללית יש אחריות מוסרית כלפיה; יש לו אחריות להיות שותף בעול החברה הכללית. אבל החברה הכללית צריכה להיות לא יותר הזהות המשנית של האדם – הזהות הראשית שלו כיהודי צריכה להישמר: יהודי הוא קודם כל בן לעם ישראל שעובד את הקב"ה. יהודי בצאתו ויהודי בבואו. אך בשושן, אנו רואים שהעולם הפרסי מחלחל: אסתר היא גם הדסה וגם אסתר. היא כמעט הופכת לחלק מהחברה הסובבת, כשרק מרדכי נותר יציב כסלע איתן.

אך בהמשך, אסתר צריכה להכריע בין שתי הזהויות: מהו רגע האמת? כשמרדכי אומר לאסתר להציל את היהודים, היא עונה: "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (אסתר ד', יא). אסתר טוענת שלא ניתן לפעול נגד הנורמות הפרסיות, 'אנחנו משולבים בחברה, וזה חלק מזהותי התרבותית הפרסית; ברגע האמת, אתה כפוף לתרבות המקומית ולנורמות שלה – ישראל של חו"ל הם עובדי עבודה זרה בטהרה, החופש ביום ראשון והחופשה השנתית היא בחגים הדתיים של הלוח הלועזי'.

אך מרדכי מסרב לקבל תשובה זו. הוא אומר לאסתר שהגיע רגע האמת היהודי שלה: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד', יג־יד). "אַתְּ וּבֵית אָבִיךְ": יש לך בית אבא. אסתר מתלבטת ומתלבטת, עד שמרדכי דופק על השולחן ומנפץ את הלבטים שלה.

בתגובה, אסתר מקבלת את עמדתו של מרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד', טז). אסתר מגלה מחדש את זהותה הבסיסית, ומכריעה שזהותה העיקרית היא הזהות הדתית. היא נעמדת בצורה מוחלטת בצד של עם ישראל והקב"ה.

אבל אסתר איננה מסתפקת בהכרעה האישית שלה. היא מצווה על מרדכי לכנוס "אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן"; אלו היהודים שחולמים על העמדה שלה, ועליהם היא יכולה להשפיע. הם מי שחיים בזהות חצויה בדיוק כמו הדסה היא אסתר. זהו רגע המתח: האם הם ישתייכו לחברה הפרסית, או שיחזרו למוטב? האם הם ישובו ויבססו את זהותם? זו הדילמה.

אסתר מצווה שהיהודים יצומו יחדיו שלשה ימים, ולפי חז"ל זה התרחש בפסח, החג הלאומי של עם ישראל שבו הקב"ה לקח לו "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד', לד). כאשר הגוי מקבל ומחבק ומטמיע קשה הרבה יותר להתבדל ממנו. אך ביום השלישי הקב"ה לוקח לו 'גוי מקרב גוי': אסתר כורתת מחדש את הברית עם הקב"ה. כריתת הברית, משמעה להבין שאסתר זו אסתר והדסה זו הדסה. יש זהות פרסית, אבל היא משנית לעומת הזהות היהודית שהיא הזהות העיקרית.

אינה דומה תחילת המגילה שם אחשורוש מלך פרס עורך משתה ובו היהודים הסועדים שרויים באווירה של התבוללות, לבין סופה של המגילה; אז היהודים מקבלים אגרות בלשונם, ואסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי כותבים אל היהודים "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (אסתר ט', ל). היהודים ממשיכים להיות חלק מהסביבה; הם חיים איתה בשלום – אבל מתוך אמת. מהלך כזה, רק אסתר שצומחת מתוך אותה החברה של יהדות שושן, רק היא מסוגלת להוביל מהלך שכזה עבור יהודי שושן כולם.

 

זהות כפולה בימינו

גם בימינו אנו חווים את אותן דילמות ואותן מצוקות. בימים ההם בזמן הזה. בין אם אנחנו חיים ממש בגלות ובין אם אנחנו חיים בארץ ישראל. הגלות היום היא גלות הרווחה. גלות קוסמו־פוליטית. רוב רובו של העולם המערבי מקבל את היהודים. בארצות הברית כמעט היה סגן־נשיא יהודי, ויש יהודים גם 'בחלונות הגבוהים' ובאקדמיה העילית. מקבלים אותם.

היהודים רצויים, וגם היום יש יהודים ב'שושן'. יש הרבה מאוד 'שושנים' בעולם והרבה מאוד יהודים. לא משנה כרגע האם שושן היא לונדון או וושינגטון. כמובן, אנו מודים לקב"ה על שהם רצויים ומקובלים, אך כל עוד הם אינם נוהגים כמו אסתר שאחרי המהפך, ומפנימים שהיהדות היא זהותם הראשית, זו בעיה גדולה.

זה נכון לא רק בחו"ל. הארץ מלאה בתרבות חילונית־גלובלית, ובתרבות חילונית־ישראלית. לתרבות החילונית הציונית־ישראלית יש זכויות רבות, ועם כל מדובר בתנועה חילונית שיש לה תרבות חילונית, ואל לנו לשכוח זאת. תרבות חילונית לאומית או בין־לאומית, בין כך ובין כך אנחנו חלק מהחברה הזו, אנחנו בשר מבשרה וחיים בתוכה. גם אנחנו היהודים אשר בשושן. גם אנחנו מתמודדים עם זהות תרבותית כפולה.

יש לנו זהות יהודית־דתית שמתכתבת עם לשון המקורות והחוויה ההיסטורית היהודית. יהודי מארץ ישראל ומקנדה יכולים להיפגש בבית הכנסת בפראג ובוונציה ולהרגיש בנוח. אבל אנחנו לא רק מתכתבים בעולמנו הדתי העשיר אלא גם שותפים לתרבות החילונית הישראלית. כמו בכל תרבות, יש בה דברים טובים יותר ודברים טובים פחות. בסופו של דבר, הציונות החילונית קמה כדי להיות תנועה חילונית ציונית, וזה מחלחל אלינו בכל מיני רמות.

לפעמים, בשאלה למה לתת עדיפות, אנו נותנים לה מקום גדול מדי בזמן, או משקיעים בה יותר מדי אנרגיה ומאמץ. לפעמים גם גרוע מכך: יש יהודים שומרי מצוות קירחים לחלוטין; אנחנו פוסקים שאדם שמגולח לחלוטין עובר על איסור דאורייתא. זה כמו ללבוש שעטנז, כמו לאכול בשר וחלב. למה זה בא? כי בחברה הכללית ככה מתנהגים. באותו כיוון, אני חרד מהיום שבו דתיים יתחילו לעשות קעקועים. כשכל שחקן ב־NBA עושה קעקועים על כל הגוף שלו, גם ילדים שהאליל שלהם הוא כוכב זה או אחר, עלולים חס ושלום להיות מושפעים מכך באורחות חייהם. זה כח תרבותי, וכדי להבין אותו כמו שצריך חשוב להביא דוגמאות. כמובן, ברוך ה' זה לא קורה עדיין, או לפחות אני מקווה שכך המצב. אבל אני חרד מכך מאוד, משום שהדינמיקות מוליכות לכיוון ההוא.

אם כן, יש לעשות עיקר עיקר, וטפל טפל. על האדם לדעת מה עיקר ומה טפל: מה הרכיב העיקרי בזהותו הדתית־קיומית־תרבותית, ומה הוא לכל היותר רכיב משני.

 

תרבות פרס ומדי: מבט נוסף

המגילה מציגה את תרבות פרס ומדי, ואחד הנושאים המרכזיים שעולים הוא תחושת הצניעות, או יותר נכון החוסר בתחושת צניעות. כפי שנראה מיד, יש במגילה מתח עמוק בין התמרוקים לבגדים. המגילה 'עושה סיפור' עצום מהתמרוקים וחוזרת על כך רבות, חזרתיות שמעידה על חשיבותם:

"וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן". (אסתר ב', ג)           
"וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים". (אסתר ב', ט)       
"וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים: ...וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ". (אסתר ב', יב, טו)

למרות הדגשת התמרוקים כחלק מהתהליך, אסתר נמנעת מכך ואיננה מבקשת תמרוקים.

מבט רחב במגילה, מגלה כי התמרוקים הם שליליים ולעומתם הבגדים מוצגים כחיוביים. מדוע? משום שהבגד מבטא את גדלות האדם; כאשר אדם וחוה יוצאים מהטבע, הקב"ה עושה להם "כָּתְנוֹת עוֹר" (בראשית ג', כא); גם בגדי הכהנים הם "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כ"ח, ב, מ). הבגדים מבטאים את עוצמת האדם. לעומתם, התמרוקים מייפים את הבשר, הם מרוחים, שטחיים וחיצוניים.

בהימנעות מנטילת תמרוקים, אסתר משייכת את עולמה למקום של עומק ועוצמה, השונה מעולם התמרוקים הסובב אותה. בעצם, מה שמבדיל בינה לבין התרבות זה היחס לגוף. היא רואה מסביב יין ונשים, תרבות מושחתת מבחינה יחסה למיניות, לגוף ולאישה. אחשוורוש מחפיץ את ושתי, ובעולם של ושתי אין מדובר במתח בין תמרוקים לבגדים אלא בין עירום לבגדים. לעומת זאת, אסתר "לֹא בִקְשָׁה דָּבָר"; היא איננה מתערבת בתרבות שלהם. בתרבות שלה, אין תמרוקים. היא שומרת על צניעותה: היא מוכנה לעשות רק מה שהוא יגיד, אבל בעצמה איננה יוזמת דבר. היא מציבה חיץ ברור בין עולמה לעולם הסובב, ואומרת: 'אני לא שייכת לעולם הזה'.

 

"לך כנוס את כל היהודים"

ושוב לזמננו־אנו. מה הנורמות שלנו? האם אנחנו מסוגלים לקבל מגבלות על רצונותינו? האם אנחנו מסוגלים לקבל ערכים שמוכתבים לנו 'מלמעלה'?

השאלה חשובה לי. אינני מעוניין להרחיב לגביה, אלא רק להציב את השאלה. חתונות של אנשים שלומדים ולמדו בישיבות מסתיימות לעיתים בריקודים מעורבים. לדעת הרמב"ם (משנה תורה הל' איסורי ביאה כ"א, א) זה לאו דאורייתא. מגע של חיבה זה לאו דאורייתא. זה בדיוק כמו להגיש בשר וחלב בסוף החתונה; לא פחות. לדעת הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות לאו שנ"ג) זה 'רק' איסור מדרבנן. זה לא חמור כמו להגיש בשר בקר בחלב, אלא 'רק' כמו להגיש בשר עוף בחלב בסוף החתונה.

האם כך אדם מעוניין לפתוח את החיים שלו? "בגן עדן מקדם" ו"יוצר האדם" – יחד עם ריקודים פרוצים? הרמב"ם הבהיר את עצמו היטב. בבניית בית יהודי המושתת על אדני הצניעות והקדושה. זה הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות באותו לילה.

גם אנחנו היהודים אשר בשושן. ויהודי שנמצא בשושן צריך לכנוס את כל היהודים. הבה נאשר את הזהות שלנו כמו שעשתה אסתר בזמנו.