שבת הגדול | חמץ ומצה בפסח ובקרבנות

על פי סיכום משיעורו של הרב יואל בן נון בישיבה. מאמר זה הופיע לראשונה בדף קשר גיליון מס' 41, ד' בניסן תשמ"ו.

חמץ ומצה מופיעים בתורה בכמה הקשרים:

ראשית בענייני חג הפסח. א. חמץ ומצה בהקשר ליום י'ד בניסן (ואולי אף שאר ימי הפסח). ב. איסור חמץ ומצה של שבעת ימי חג המצות הקשור ל'לא הספיק בצקם להחמיץ'. (יש כאן שני חגים פסח וחג המצות ובליל הסדר המצה כוללת את שתי הבחינות פעמיים כזית)

שנית מנחת הביכורים החייבת לבא שתי לחם חמץ.

שלישית במנחות הבאות עם קרבנות מסוימים מופיעות חלות חמץ וחלות מצות.

הקרבנות הזקוקים לתוספת חמץ או מצה הם הקרבנות הנאכלים ליום ולילה בלבד ואלו הם: א. פסח. ב. איל נזיר הבא עם סל מצות. ג. קרבן המילואים [המקביל לקרבן תודה (ויקרא יז, יב)]. ד. קרבן תודה בא עם חלות חמץ וחלות מצה.

הנושא הרביעי בו מופיע חמץ ומצה בתורה הוא איסור הקרבת חמץ על המזבח (חוץ מהבכורים שאינם קרבים למזבח.)

מה הקשר בין כל התופעות הללו. האם יש מכנה משותף לכולן?

החמץ והדבש הם שיא שכלולו של הפרי, ולמצב זה המגדל שואף בכל זמן עבודתו - סוף התהליך. בסוף זה יש בעיה, גם חמץ וגם דבש, שהוא פירות מתוקים, שניהם הם דברים המתקלקלים במהירות, לעומת המצה והמלח. בד"כ מנחות הם מצה ויש חיוב הבאת מלח. (ניתן להסביר שאין מקריבים שאור ודבש כי הם מתקלקלים מהר ולכן אין זה מכובד להקריבם. אבל ייתכן שגם ריכוז של סוכר יישמר לאורך זמן ואם כן מדוע אסור להקטירו?)

מתוך שהחמץ הוא סוף התהליך הוא אסור בפסח ומחויב ביום הבכורים.

בליל הפסח אנו אוכלים מצות ומרור. מאכלים אלו הם ביטוי למצב העוני שלפני השחרור. העני שאין לו את היכולת להביא את החיטים לתכלית של הגלוסקא היפה אוכל מצה. ובבקר שהוא זמן גאולה היינו מצפים לשינוי מעבד האוכל מצה, לבן חורין האוכל חמץ. אך לא! בני ישראל מגורשים ובצקם לא מספיק להחמיץ, והם יוצאים למסע ארוך בשני מסלולים, האחד למתן תורה והשני עד לכניסה לארץ כנען לאכילת מצה בבקר. אף אחד לא ציפה, הציפיה היתה ללחם חמץ, לשירי גאולה, ובני ישראל מגלים ששום דבר עוד לא נגמר, וכעת רק התחילה הגאולה והתהליך עדיין בעיצומו. מצות היציאה ממצרים נאכלו עד בואם למדבר סין. בט"ו בחודש השני התלוננו בני ישראל על חוסר אוכל (שמות ט"ו א'-ד') ומכאן שהמצות הספיקו להם עד י"ד בחודש השני - פסח שני. זהו סיום פרק מצת מצרים (ולכן לפסח שני יש מעמד של 'קרבן ה' במועדו' במקום פסח ראשון) ובט"ו התחילו לאכול מן. תהליך זה תהליך היציאה נמשך עד יום הבכורים יום אכילת החמץ המבטא את סוף התהליך בשני מובנים. א. מתן תורה בחודש השלישי (שלא כל כך מפורש בתורה). ב. יום הבכורים המפורש בתורה 'באתי אל הארץ'.

יש הקבלה בין מתן תורה למתן הארץ: בספר יהושע בכניסה לארץ יש הקבלה ליציאת מצרים: קריעת הירדן, פסח בגלגל המקביל לפסח מצרים 'היום גלותי חרפת מצרים', מילה, מצור יריחו שבעת ימים המקביל למעמד הר סיני- 'של נעליך מעל רגליך' המופיע גם בסנה וגם ביריחו, ו'במשוך בקרן היובל' מסתיימת השפעת שכינה הן במתן תורה והן ביריחו. הופעת שכינה ביריחו באה כדי לשפוט את העם יושב בארץ. ולאחר קרן היובל הר סיני והעיר יריחו מותרים (אע"פ שביריחו נראה כאילו עיקר ההתרחשות בא רק אחרי התקיעה זה רק כביכול). ביריחו היה מעמד של מתן הארץ לבני ישראל, והמדרש ביטא רעיון זה באומרו שיריחו היא מגרש ארץ ישראל, ושלשים ואחד מלכים היו ביריחו, אם כן כיבוש יריחו היה מעמד גילוי שכינה של כיבוש ארץ ישראל, וכל שאר הכיבוש הוא המשך מעמד זה.

הקבלה זו באה לידי ביטוי גם בהקשר לחודש השלישי בו היה מתן תורה והיה צריך להיות מתן ארץ ישראל. הענן נעלה מול ארון העדות בעשרים בחודש השני בדרך לארץ ישראל, (עיין תחילת ספר במדבר) אורך הדרך הוא אחד עשר יום (כפי שמופיע בתחילת ספר דברים), ואם כן בראשון בחודש השלישי צריכים היו להגיע לקדש ברנע - גבול ארץ ישראל (התורה מספרת שאיחרו להגיע לקדש ברנע בגלל תלאות הדרך). אם כן הרעיון של העשרים בחדש השני ואחד עשר יום עד תחילת ירושת הארץ מעוגן בהקבלה שבין הכניסה לארץ ומתן תורה ושניהם כתהליכים שראשיתם יציאת מצרים, ובסופם בחודש השלישי מתן תורה או כניסה לארץ.

זהו ענין חג השבועות לדורות, שהוא יום ביכורי קציר חיטים הגדלים בארץ, והוא יום מתן תורה, אמנם אין הכרח בכתובים באיזה יום נתנה תורה, אך יום החמישים - יום הביכורים כולל בהכרח בתוכו גם את מתן תורה. יום הביכורים נקרא על שם ביכורי הצבור - שתי הלחם.

ביכורי היחיד בפרשת מקרא ביכורים; עיקר ההגדה שם היא הצהרה חגיגית שהתהליך הסתיים - "כי באתי אל הארץ אשר...ועתה הבאתי...", אין בקשה, אין עמידה כעני בפתח, אלא הצהרה של עשירות וכח, זוהי הגדה של אדם היושב על קרקע בצורה מוצקה והוא החייב לקרוא את הפרשה ולזכור מהיכן התחיל, וההתחלה היא בסיפור הכללי של האומה, וסיפור זה מופיע כאן כהסבר מדוע יש לו בכלל פירות, ומתוך הקריאה על מהלך גלגולי עם ישראל הוא רשאי לשמוח בכל הטוב. רעיון זה מרחיב את העקרון של הברכה שלפני האכילה, לא רק מברכים את ה' המוציא לחם מן הארץ; אלא גם שה' נתן לנו את השדה ככלל ולא כפרט. (במובן מסוים הצהרה זו הפוכה מתפילה שהרי התפילה היא: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" וכאן זוהי הצהרת כח ועשירות.)

סיכום: החמץ שאסור בפסח, מחויבים להביאו ביום הביכורים - שבועות כשתי הלחם. חמץ זה הוא במקום החמץ שהיינו מצפים למצוא בבקר שלאחר קרבן פסח מצרים ובשאר שבעת הימים, חמץ שבני ישראל היו שמחים לאוכלו בבקר היציאה, אולם אז היה רק תחילת התהליך, רק היציאה מהשעבוד, והדרך עוד ארוכה. (זכרון הדרך בא לידי ביטוי בחמישים יום של הספירה). ולפי זה ההלל בפסח בא רק על עצם היציאה ממצרים גם ללא מתן תורה וללא מתן ארץ ישראל. והיציאה כשלעצמה מחייבת גם הלל והודאה. אבל מי שרואה את היציאה כסוף הדרך הוא כאוכל חמץ בפסח. המצה בשבעת ימי הפסח מבטאת שאנו רחוקים עדיין מסיום התהליך, והסיום יבוא לידי ביטוי רק ביום הביכורים, אז מקריבים חמץ, במשמעותו הכפולה מתן תורה ומתן ארץ ישראל כשמתן תורה מאיר על מתן הארץ.

יחס זה בין מצה בפסח וחמץ בשבועות קיים גם בקרבן תודה. קרבן תודה אדם מביא כשהיה בצרה ונושע, המצות והחמץ מבטאות את רגשותיו. יתכן לראות דבר זה במזמור ק"ז בתהילים המתאר את הנושעים מצרה, וחז"ל לומדים מפרק זה מי הם החייבים להודות בקרבו תודה. בתיאור יש ארבעה שלבים: 1) צרה - פורענות ‎2) זעקה ‎3) ישועה ‎4) תודה (מבחינת הצד הנבואי שבמזמור הוא התקיים רק בזמננו, והארבעה שמודים לה' הם חלק מקיבוץ גלויות - "ומארצות קיבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" ורק בזמננו היה קבוץ גלויות כזה). והארבעה הם:

‎1) הולכים בישימון ותועים בו, זעקו לה' נושעו ולבסוף יודו לה'.

‎2) יושבי חושך וצלמות אותם שאינם הולכים כלל, אלא יושבים בכלא, כי מאסו עצת עליון - ההליכה לארץ, ומתוך שמאסו - באו למצוקה - ישיבה בכלא - גם הם זועקים לה', נושעים ומודים.

‎3) אוילים מדרך פשעם - מקבילים למאסו עצת עליון דלעיל.

‎4) ולבסוף יורדי הים.

בכולם יש ארבעה שלבים, (וארבעה אופנים של גאולה) והתודה היא סוף המהלך- כשמגיעים לעיר מושב. המצות מבטאות שלבים לא גמורים בדרך והחמץ מבטא את הסיום - עיר מושב - הודאה. שלשת המצות מקבילות אולי לשלשת השלבים לפני התודה - והחמץ מקביל להודאה.

בהמשך המזמור יש שתי בעיות. ‎1) "שם נהרות למדבר ארץ פרי למלחה" הארץ נראית שממה, והבאים מיישבים את הארץ. "ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב ויזרעו שדות ויטעו כרמים" זוהי הפרחת הארץ ‎2) "וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון שפך בוז על נדיבים" - תיאור משבר מנהיגות ובסיומו "וישגב אביון מעוני" לזה עדיין לא הגענו.

חמץ ומצה בקרבן המילואים: קרבן המילואים הוא קרבן שהכהנים מביאים בכניסתם לעבודה, בתחילת דרך. דרך זו אינה מסתימת, כהונה עד עולם, ולכן בקרבנם יש רק מצה ללא חמץ.

איל נזיר: תקופת הנזירות היא הכשרה לקראת חיים תקינים יותר. אין תכלית בנזירות עצמה אלא כהכנה לחיים שאחריה - "ואחר ישתה הנזיר יין", הנזיר נודר מיין כדי שיוכל אחר כך לחזור לחיים הרגילים ולשתות יין בלי לסטות (וזוהי סמיכות סוטה נזיר) ע"פ דרך התיקון לאדם הנמצא במצב נמוך (רמב"ם הלכות דעות). הנזיר בו אנו עוסקים הוא נזיר שנטמא לנפש ובפסוק הוא נקרא חוטא "מאשר חטא לנפש". נזיר זה התחיל נזירות, אבל לא הגיע למטרתו, משמים הראו לו שנזירותו לא התקבלה, לפי שלא הביאתו לתיקון, ולכן הימים שנפלו הם בעיה הזקוקה לתיקון, והוא נחשב חוטא לנפש, ומתוך שנזירותו אינה התכלית אלא רק הדרך בקרבנו אין חמץ אלא מצות בלבד. קיים הבדל בין איל הנזיר למילואים, הכהנים שינו מצבם לטובה ולכן הם חייבים גם במנחה רבוכה - מצה עשירה יותר בשמן ואילו הנזיר שחוזר למצבו הקודם חייב רק שני סוגי מצות ללא רבוכה.

איסור הקטרת שאור ודבש על המזבח: השאור והדבש אסורים למזבח כי התפילה או עבודת הקרבנות הם הניגוד של מקרא ביכורים. במצב של תפילה הוא האדם בא לפני ה' כעני חסר כל, ואילו בעת מקרא ביכורים הוא בא כמצהיר יש לי וכל מטרתו היא לתקן את החשש של "וישמן ישורון ויבעט". באופן סמלי, הפרי השלם - דבש והחמץ מתקלקלים מהר במקביל לעשיר הפגיע מאד, "הרכה והענוגה" - כל סבל קל מזעזע אותה, לעומתו אדם למוד סבל אינו נרתע כל כך מהר מצרות. זוהי גם הסיבה שמופיע אצל הדרשנים שהחמץ הוא יצר-הרע. כי חמץ יכול להתקלקל בקלות וליפול מהר. ומי שמגיע לסוף הדרך וחושב שיש לו את ארץ ישראל והתורה בכיסו עלול לבעוט. (במצה יש גם את המימד החיובי של המזון המשומר ההכנה לדרך הארוכה ומי שלא מוכן לצאת לדרך לא רואה את הגלוסקא היפה שבסופה).

לגבי מקרא ביכורים: את הגדת ליל הסדר הסמיכו לפרשת ההגדה במקרא ביכורים - הסיפור שם מתחיל ב"ארמי אובד אבי" ומסיים "ויביאנו אל המקום הזה". בליל הסדר איננו גומרים את הפרשה. לעומת זאת במקרא ביכורים הקורא צריך לגמור את הפרשה, והסיבה היא שבפסח אי אפשר לומר "ויביאנו אל המקום הזה". בעל ההגדה לקח את פרשה הביכורים חתך אותה במקום שמסתיימת יציאת מצרים, והשאיר את הביאה לארץ להמשך רעיון זה מתקשר למדרשים, לכוס של אליהו שלא שותים עכשיו וללשון גאולה החמישי -"והבאתי".

המצות של שני החגים שבליל הסדר (הבאות לידי ביטוי בפעמיים כזית: פסח - מצת הלל, חג המצות - מצת שבעת הימים) מבטאות את מה שביטא בעל ההגדה בלקיחת חצי פרשת מקרא ביכורים - היציאה היא ראשית הדרך. דרך זו היא חמישים יום עד יום הביכורים שבו ניתנה תורה והיתה צריכה להינתן ארץ ישראל, ואז מופיע מקרא ביכורים כדי שלא נשכח מה אנו עושים בארץ. החכמה של ליל הסדר היא להיכנס לשעבוד ולטיט כדי שנדע מהי חירות ומהו ערך הגאולה - מתחיל בגנות ומסיים בשבח. חובה עלינו לזכור את יציאת מצרים "כל ימי חייך" אחרת, ללא הרקע של גלות, לא מבינים את האור שבגאולה וממילא לא יהיה לה קיום.