השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת ויקהל־פקודי, שבת פרשת החודש ה'תשפ"א. סיכם יונתן אוסטר, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה: החמץ והמצה

בפרשת החודש שאנו קוראים השבוע, מתוארים איסור חמץ והמצווה לאכול מצות:

"וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. ...וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ". (שמות י"ב, יד־טו, יז־יט)

לכאורה מדובר בשני צדדים של אותו המטבע, במסגרת חג המצות. אלא שעיון נוסף בפסוקים בהקשרם המקורי, מעלה שמתוארים כאן שני חגים שונים, גם אם כמעט חופפים – חג הפסח, וחג המצות. בחג המצות אוכלים מצות, אך איסור חמץ קשור בעיקרו דווקא לחג הפסח.

הבחנה זו עולה בצורה מפורשת יותר בפרשת המועדות שבספר ויקרא (פרשת אמור):

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". (ויקרא כ"ג, ה־ו)

זמן הפסח הוא י"ד בניסן, ואילו חג המצות מתחיל בט"ו בניסן. איסור אכילת חמץ, שמתחיל מחצות של יום הארבעה עשר, איננו מגיע בתור הכנה לחג המצות שמתחיל באותו הערב, אלא משום חג הפסח שכבר החל בחצות היום של י"ד בניסן.

שני הטעמים לאכילת מצה

אם כן, המצות של הפסח והמצות של חג המצות נובעות משני ציוויים שונים. המצות של חג הפסח כרוכות באכילת הקרבן – "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב, ח), ואילו המצות של חג המצות קשורות בזכרון יציאת מצרים – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות י"ב, לט).

חג הפסח מתחיל ביום י"ד בניסן בין הערביים ונמשך עד חצות הלילה של ט"ו בניסן,[1] בחג זה מקריבים את קרבן הפסח וחוגגים את הצלת בני ישראל בליל מכת בכורות. הדגש על ההצלה מתבטא גם בחילוצו של לוט לוט מהעיר סדום, שמכך שכיבד את המלאכים במצות, הסיקו במדרש שגם הצלתו התרחשה בפסח (ראו רש"י בראשית י"ט, ג ד"ה ומצות אפה). מכיוון שקרבן הפסח כרוך בהצלה, הרי שהפסח מהווה את זכות הקיום שלנו, והוא מבטא את הברית הכרותה בין עם ישראל ובין הקב"ה שהצילו במצרים.

לעומתו, חג המצות נמשך שבעה ימים. הוא מתחיל ביום ט"ו בניסן וממשיך עד כ"א בחודש. מוקדו של חג זה, ביציאתם של בני ישראל ממצרים. כאשר העם ברח ממצרים בחיפזון הם אפו מצות, ולכן המצות מזוהות עם היציאה ממצרים. מאחר שביציאת מצרים פסקן בני ישראל מלהיות עבדי מצרים והפכו לעבדי ה', חג המצות מבטא את המחויבות של בני ישראל לעבוד את הקב"ה.

השאלה הגדולה, היא מה היחס בין שני החגים האלה; בין חג הפסח לחג המצות: האם ההצלה בהכרח קשורה ליציאה? האם הברית קשורה למחויבות?

הברית והמצוות

עיון בסוף פרשות ויקהל־פקודי שגם אותן אנו קוראים השבת, מעלה שמעמד השלמת בניין המשכן, דומה מאוד למעמד הר סיני. בתחילה, משה לא יכול היה להיכנס למשכן בגלל הענן, וכך חז"ל מספרים לנו גם על מעמד הר סיני (יומא ג:). מעמד הר סיני ומתן תורה מבטאים את הברית בין ישראל לקב"ה, וכך גם ההתגלות במשכן. ושוב חוזרת השאלה: מה היחס בין הברית למחויבות? האם תיתכן ברית שבמסגרתה ניצל עם ישראל – בלי שהיא מלווה גם במחויבות לעבודת ה' ולעשיית המצוות?

שאלה זו התעוררה כבר בעבר בדיון בין מרדכי לאסתר. לא מזמן קראנו את ציוויה של אסתר למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (אסתר ד', טז). במדרש פרקי דרבי אליעזר (מ"ט), מבואר ששלושת הימים המדוברים הם י"ג, י"ד ו־ט"ו בניסן. לדרישתה של אסתר, עונה מרדכי בתמיהה: "והלא יום שלישי הוא יום ראשון של פסח!" (שם), והיא משיבה לו ש"אם אין ישראל לעשות הפסח – למי הוא פסח?!" (שם). אסתר מוכנה לוותר על הפסח כדי לצום לטובת הצלת העם. הכרעה זו אנו רואים גם בהמשך, כאשר במשתה היא מכריזה: "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי" (אסתר ז', ד); כלומר אסתר הייתה מוכנה למכור את העם להיות עבדים של ממלכת פרס במקום להיות עבדי ה' בצורה בלעדית, ובלבד שלא יושמדו. הוויכוח בינה ובין מרדכי, עקרוני – האם יש משמעות לברית, לשמירה על העם ולהצלתו, בלי החירות לעבוד את ה'. מרדכי סובר ששני הדברים כרוכים זה בזה, ולא ניתן לוותר על המחויבות לעבודת ה' עבור הצלת העם, ואילו אסתר סוברת שבלית ברירה, יש להציל את העם גם במחיר פגיעה בחירות לעבוד את ה'.

ויכוח דומה עולה גם במדרש הגדול על מכת צפרדע (שמות ז', כח), שם מובאת שאלתם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אל הנביא יחזקאל, כיצד לפעול כאשר הם נדרשים לעבוד עבודה זרה. יחזקאל אומר להם לעבוד עבודה זרה ולהינצל, משום שנאמר "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא י"ח, ה); אך בסופו של דבר הם אינם נשמעים לו, ומוכנים למסור את נפשם כדי שלא לעבוד עבודה זרה (ולבסוף ניצלו בנס).

שאלת היחס בין שני הדברים – בין השמירה על המשך קיומו של עם ישראל, ובין הדרישה המוצבת בפנינו להיות עבדי ה', היא שאלה גדולה; שאלה כבדת־משקל עוד יותר היא לא רק מה היחס בין השניים, אלא האם האחד יכול להתקיים ללא השני: זו שאלה כבירה שכבר עלתה בעבר וגדולי הדורות התעסקו בה. לשאלה חמורה זו, אין תשובה חד־משמעית וכפי שראינו בכל פעם בחרו להכריע לפעול בצורה אחרת. אך גם אם תשובה חד־משמעית אין, לא ניתן להתעלם מהחשיבות של שני היסודות הללו.