מצוות חינוך בנשים | 2

את השיעור הקודם סיימנו בעיסוק בדיון בדבר חובת האב לחנך את בתו למצוות. ראינו שלפי רש"י,[1] תוספות ישנים,[2] המאירי[3] והמגן אברהם[4] קיימת מצווה לחנך את הבנות למצוות. ראינו שניתן להגיע למסקנה זו מתוך הבנה שר' יוחנן חולק על ריש לקיש בשאלה זו, או מתוך הבנה שגם לפי ריש לקיש יש חובת חינוך לבנות.[5]

ראינו כי לפי חכמי איוורא[6] יש לחלק בין החינוך לכל המצוות, שיש חובה לחנך גם בנות, לבין החינוך לנזירות שאין חובה כזו. זאת מתוך דיוק בדבריהם שההבחנה היא בין חינוך למצוות שהילדים יהיו חייבים לקיימן בגדלותם לבין מצוות שאין חיוב לקיים אותם (כמו נזירות). מתוך דיוק בדבריהם ביארנו שההבחנה היא בין חינוך ל"חיי מצווה" לבין חינוך לעשיית מצוות ספציפיות, ובשיעור הקודם הרחבנו בהיבט הרעיוני של הבחנה זו.

אמנם, יש שגם חילקו בין נזירות לשאר המצוות, אך ביארו את טעם ההבדל באופן אחר. כך ביאר את ההבחנה הזו ה"קרן אורה" (ההדגשות שלי – נ"ב):

וחינוך דהכא הוא להפרישו מן המותרות ולהקדישו לשמים בזהירות ופרישות... ובחינוך כזה הוא דאמרינן דאיש חייב לחנך ולא אשה, וכן בבנו חייב לחנכו ולא בתו, משום דחינוך זה אינו בדבר המחויב אלא אזהרה יתירה להרגילו בפרישות ולא חייבי אלא האב לבנו דוקא, אבל לא האם והבת, דנשים לאו בנות חינוך הם בזהירות ופרישות. אבל במצוה המחויבת ודאי דמחויב לחנך גם בתו וכדמשמע מהא דיומא דאחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותן. (קרן אורה, נזיר כט ע"א ד"ה ריב"ח)

כלומר, גם לדעתו יש להבחין בין מצוות מחויבות לבין נזירות. אלא שהוא מסביר את ההבחנה בכך ש"נשים לאו בנות חינוך הם בזהירות ופרישות". כמובן יש לשאול – מדוע?

יש שביארו הבחנה זו באופן מהותני. כלומר, עבודת ה' של פרישות אינה תואמת את עולמן הפנימי של נשים. כך ביאר הרב נח ויז'ונסקי:

האב מחנך את הבן לנזירות. הדבר יועיל... להרחיקו מהרדיפה אחר התאוות הגופניות. את הבת אין מחנכים לנזירות, היא לא זקוקה לכך, וזה עלול להזיק לה. האישה בישרותה הטבעית ובהתפתחות שלה מתוך עצמה, אינה זקוקה לאמצעים הללו... ("האם בת קטנה חייבת במצוות", בתוך: "טל לישראל")[7]

ייתכן ללכת בכיוון מעט שונה. יש לשים לב כי בעוד שלפי ר' יוחנן הנזירות של הקטנים חלה מדאורייתא, לפי ריש לקיש מדובר בדין דרבנן.

על אף שאין חיוב להיות נזיר, חכמים תיקנו דין חינוך מדרבנן לנזירות. את הדין הזה הם קבעו במיוחד ביחס לבנים. אם כך, אפשר לומר שבאופן קטגוריאלי היה נראה לחז"ל שבנים זקוקים לכך יותר.[8] אולי הסיבה לכך היא שאתגרי החיים הצפויים לבנים (לפחות בתקופתם) גדולים יותר, ולכן חשוב ללמדם על האפשרות להיעזר בכלי הפרישות ככלי להתמודדות. באופן דומה כתב הרש"ר הירש בביאורו לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא:

והתורה מניחה, שיש לאשה דביקות יתירה ונאמנות של התלהבות לייעודה; והנסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה – סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות, המוטלות על האיש; כי האיש טעון זירוז חוזר ונשנה לנאמנות בקיום ייעודו; ויש צורך לחזור ולהזהיר אותו מפני כל רפיון במילוי תפקידו.

הרש"ר הירש מציע שני הסברים:

1. מבחינה פנימית יש לאישה דבקות יתירה לייעודה (נימוק הדומה להסברו של הרב ויז'ונסקי ביחס לחינוך לנזירות).

2. הניסיונות שמזומנים לה מסוכנים פחות.

כאמור, ייתכן שהסבר דומה ניצב בבסיס החידוש של חכמים שניתן לנדור קטן בנזירות.[9]

בכל אופן, עד כה עסקנו בגישה שלפיה מצוות חינוך למצוות מחויבות קיימת באופן שווה אצל בנים ואצל בנות.

לעומת זאת, כפי שראינו בשיעור הקודם, לפי הרמב"ן והר"ן נראה שקיים הבדל מהותי בין חינוך הבנות לבנים, ושניהם קובעים ש"עיקר חינוך לנער הוא".[10] ניסוח מובהק יותר אנו מוצאים בפסיקתו של ערוך השלחן לגבי עניית "אמן" אחר ברכתן של בנות קטנות:

...תינוק המברך לפטור את עצמו ומבין מה שאומר והגיע לחנוך עונים אחריו אמן וכן אחר תינוק המפטיר בבית הכנסת עונים אחריו אמן ונ"ל דתינוקת שאינה בת חנוך אין עונין אחריה אמן עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד.[11] (ערוך השלחן, אורח חיים סי' רט"ו סע' ב')

כלומר, לשיטתם נראה שלמרות שיש מצווה לחנך קטנות לתענית יוה"כ, באופן בסיסי מצוות חינוך אינה שייכת בקטנות. אמנם, לשיטה זו יש לבאר שתי שאלות:

1. מהי הסברה לחלק בין בנים לבנות ביחס למצוות חינוך?

2. אם יש הבחנה בין קטנים לקטנות במצוות חינוך, מדוע מחנכים קטנות לתעניות יוה"כ?

הרב יעקב אריאל מתייחס לשאלה הראשונה, ומציע:

ונראה לעניות דעתי שגם הסוברים שהיא מדרבנן כעין דאורייתא תקון כשם שמצוה ללמד את הבנים תורה כך מצוה לחנכם לקיומה ולפי זה יש לומר גם לדעה זו שכשם שמצות ת"ת היא רק לבנים ולא לבנות[12] ה"ה מצות חינוך היא רק לבנים ולא לבנות. ("המצוה לחנך בנות", בתוך: טל לישראל)

כלומר, חינוך הקטנים למצוות נקבע על פי המודל של תלמוד תורה. כשם שהחיוב ללמד תורה קיים רק כלפי הבנים ולא לבנות, גם חינוך למצוות נוגע רק לבנים ולא לבנות. נראה שכוונתו לומר כי באופן בסיסי מצוות חינוך למצוות מהווה קיום או הרחבה של תלמוד תורה לבנים. אם כך, אנו מגלים שיש שתי דרכים לקיים את מצוות הוראת התורה לבנים:

1. על ידי לימוד תוכני התורה מתוך התורה עצמה.

2. על ידי הדרכה מעשית לקיום המצוות.[13]

אמנם, יש מצווה על נשים ללמוד את המצוות שהן צריכות לקיים בעצמן, אבל, מסביר הר"י אריאל שמצווה זו היא "הכשר מצווה", ולא חיוב בפני עצמו. על כן, מצוות חינוך אשר תוקנה על בסיס מצוות תלמוד תורה נוהגת בבנים בלבד ולא בבנות.

אלא שכפי שהזכרנו במספר שיעורים בעבר, גם הר"י אריאל מקבל את ההבחנה בין שני דינים בחינוך:[14]

1. החובה הכללית לחנך לדרך ה'. הר"י אריאל מגדיר זאת כך: "השכל היישר מחייב שכל אדם מישראל יחוש מחויבות להוריש את מורשתו לצאציו". דין זה, הוא ממשיך וקובע, "מתייחס גם לבת".

2. חיוב מדרבנן לחנך את הקטן לקיים מצוות באופן ספציפי כתיקונן. מצווה זו נוהגת דווקא בבנים, משום שמצוות תלמוד תורה כוללת את החובה ללמד את הילד את המצווה "על כל פרטיה ודקדוקיה".

בסוף דבריו מוסיף הרב אריאל הערה משמעותית לימינו:

ולפי"ז בימינו שנשים רוכשות ידע תורני והן מתעניינות ומעוניינות גם כשהן קטנות לקיים את המצוות שהן חייבות בהן בהידור לא פחות מבנים מן הראוי לחנך גם את הבנות בימינו לקיום המצוה בשלמותה כמו בנים.

כלומר, כיוון שבימינו בנות לומדות תורה בעומק, אזי ראוי לחנכן לקיום המצוות במלואן כחלק מחינוכן התורני.

בכל אופן, לאור הבחנה זו בין מצוות החינוך לפרטי הדין לבין מצוות החינוך הכללית, יש לשאול ביתר שאת: מדוע יש חיוב לחנך את הבנות להתענות ביום כיפור? במה שונה מצווה זו מן האחרות?

בדברי רבותינו מצאנו כמה דרכים להסביר את ייחודיות המצווה להתענות ביום הכיפורים. ההסבר הראשונה שנעיין בו הוא של חכמי איוורא. נוסף להבחנה בין חינוך לנזירות לחינוך לצום יום כיפור שראינו בדבריהם בשיעור הקודם (חינוך לנזירות כחינוך לחיי מצווה לבין חינוך לעשיית מצווה ספציפית), הם מעלים חילוק נוסף:[15]

ועוד י"ל דחינוך דתענית שאני שהוא דבר קל לשמור בתו בכך. אבל לשמרה כל ימי הנזירות מטומאה ומיין, שהוא טורח גדול, לא אטרחוה רבנן. (שיטה לחכמי איוורא, נזיר כט ע"א)

כלומר, החינוך לתענית אינו דורש מאמצים מרובים, אבל החינוך לנזירות הוא מורכב ומצריך טרחה רבה. כמובן שאת התירוץ הזה ניתן להבין בשתי דרכים שונות בתכלית:

1. ניתן להבין שהמצווה יוצאת הדופן היא נזירות, ומשום כך באופן בסיסי בכל המצוות יש מצוות חינוך גם כלפי בנות. כך ביאר את הדברים בעל שו"ת חקרי לב:

"וגם לתירוץ זה כל המצות לתענית דמו דאין בהם טורח הרבה..." (או"ח סי' ע' ד"ה "ובענין אי")

נראה שאפילו לפי הסבר זה מצוות חינוך המקורית שייכת דווקא לבנים (אולי משום שהוא הרחבה של מצוות ת"ת, כפי שהבאנו בשם הר"י אריאל). אלא כיוון שגם בנות עתידות להתחייב במצוות, כשאין טרחה יתירה חייבו את האבות לחנך גם אותן. כאשר החינוך למצווה כרוך בטרחה יתירה, לא תיקנו חובה לחנך את הבנות (כאמור, ייתכן משום שהן פטורות מתלמוד תורה).

2. ניתן להבין שהמצווה יוצאת הדופן היא התענית ביום הכיפורים, כיוון שיחסית קל לשמור שהבת לא תאכל, ולכן חייבו את האב לחנך ביתו לכך. אבל בשאר מצוות לא חייבו.[16] לפי הכיוון הזה אין כלל חיוב חינוך לבנות, אבל כאשר הדבר אינו כרוך בטרחה יתירה תיקנו חכמים חינוך למצוות ספציפיות.

כאמור, גם בדברי הרמב"ן והר"ן מפורש שעיקר מצוות חינוך היא לבנים. ואם כן, השאלה מדוע מחנכים ליום כיפור עולה בעקבות דבריהם. אך נראה שההסברים שראינו לעיל בדברי חכמי איוורא אינם בהכרח הנימוק לשיטתם. שניהם עוסקים בשאלה אם כפי שגיל מצוות בנשים ובגברים שונה, כך יש להבחין בגיל חינוך לתענית ביניהם, או שמא גילאי חינוך יהיו שווים. את מסקנתם מנסח הר"ן כך:

ואף על פי שגדלותה של תינוקת קודם לזמן גדלותו של תינוק שנה אפ"ה לא ראו חכמים להחמיר על התינוקת יותר מן התינוק משום דעיקר חינוך לתינוק הוא כדאמרינן במסכת נזיר (כט ע"א) בנו חייב לחנכו במצות בתו אינו חייב לחנכה: (הר"ן על הרי"ף יומא ג ע"ב)

כלומר, איננו מבחינים בין חינוך בנות ליום כיפור לחינוך בנים, כיוון שעיקר חינוך לבנים. בדבריהם אין כל הסבר לכך כי על אף הבנתם במצוות חינוך, מחנכים את הבנות לצום יום כיפור. ניתן להסביר את שיטתם לפי דברי חכמי איוורא, אבל אין רמז בדבריהם למשמעות של טרחה ביצירת חובת חינוך.

ראיתי הסברים שונים שנתנו מרבני דורינו, אביא כאן שלושה שמצאתי:

1. הרב חיים נבון הציע שייתכן ויש בתענית יום הכיפורים היבט משפחתי, ולא מדובר במצווה אישית בלבד. משום כך, הימנעות הקטנים מתענית פוגעת בקיום המשפחתי:

"אולי תעניתם של הילדים אינה קיום של מצוות חינוך הרגילה, אלא קיום מיוחד של שביתת יום הכיפורים. בשבת מצאנו כעין זה: 'לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ' (שמות כ', י) כאשר הילד עושה מלאכה, יש בכך פגיעה בשביתה של המשפחה כולה. אולי גם ביום הכיפורים נאמר שכאשר הבן או הבת אוכלים ביום הכיפורים, זה פוגע בשביתת הבית כולו. אם כך, אולי דווקא בעינוי יום הכיפורים יש דין מיוחד, שגם הבנות הצעירות חייבות בו" (מצוות חינוך בנשים, בתוך סדרת השיעורים: האישה והמצוות באתר ה־VBM).

2. הרב משה קולמן[17] הציע שייתכן שהדבר נובע מחומרתו המיוחדת של יום הכיפורים. נראה לי שניתן לבאר זאת יותר: תענית יום הכיפורים שונה משאר המצוות משום שמדובר במצוות עשה הצמוד ללאו שחייבים עליו כרת.

3. כפי שראינו בשיעור השישי של סדרה זו יש מחלוקת בין הראשונים אם מצוות חינוך שייכת גם באיסורים או רק במצוות עשה. נוכחנו לדעת שלדעת המחייבים החיוב הבסיסי יותר הוא לחנך לאיסורים.[18] נראה שלאור הבנה זו, פוסק ה"אגרות משה" שגם למ"ד שאין מצוות חינוך לבנות ביחס למ"ע יש מצווה כזו ביחס להימנעות מאיסורים.[19] משום כך, בספר "תורת הקטן" העלה הרב רבינוביץ'[20] הצעה שמצוות חינוך ביום הכיפורים אינה משום מצוות העשה שבתענית, אלא מפאת האיסור שבה.

סיכום – חינוך בנות

ראינו שבמסכת נזיר מסבירה הגמרא את שיטת ריש לקיש לגבי נזירות קטן בכך שאין מצוות חינוך לבנות. לעומת זאת ראינו שישנם מקורות, ובראשם הסוגיה במסכת יומא, אשר מהם עולה שיש חיוב לחנך קטן.

מתוך הדיון ביחס בין הסוגיות ובמחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן במסכת נזיר, העלינו כמה דרכים בהבנת ההלכה ויסודותיה בנושא חינוך הבנות:

1. אין כל הבדל בין חינוך הבנים לחינוך הבנות. בשניהם יש לחנך למצוות מחויבות ולא למצוות שהן רשות (מאירי נזיר כט, הצענו שכך יש להבין את שיטת חכמי איוורא בשיטת ר' יוחנן).

2. יש להבחין בין חינוך ל"חיי מצווה" ששייך רק ביחס לבנים ובא לידי ביטוי בחינוך למצוות רשות, ובין חינוך למצוות ספציפיות שבגדלות הקטנים יהיו חייבים בהם, שבהם אין הבדל בין בנים לבנות (שיטת ריש לריש על פי חכמי איוורא).

3. יש לחלק בין חינוך לפרישות לבין חינוך לשאר מצוות (ה"קרן אורה" בנזיר).

4. באופן עקרוני אין חיוב לחינוך למצוות ביחס לבנות (על פי ביאורו של הרב אריאל לשיטה זו: כיוון שחיוב זה הותקן על פי המודל של מצוות תלמוד תורה), אבל במצוות שבהן אין טרחה מרובה יש חיוב כזה (חכמי איוורא).

5. באופן עקרוני אין מצווה לחנך למצוות, ורק ביחס לתענית יום הכיפורים יש חיוב כזה, מפאת חומרתו. (הסבר אחד לשיטת הרמב"ן והר"ן).

6. אין חיוב של חינוך למצוות עשה ביחס לבנות, אבל יש חיוב לחנך לאיסורים (האגרות משה).

אמנם, חשוב להזכיר שוב את מה שראינו לעיל בדבריו של הר"י אריאל. גם לפי הדעות שחובת חינוך למצוות אינה קיימת ביחס לבנות, העיקרון הבסיסי הנלמד מן הפסוק בבראשית: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, י"ט) ודאי שייך ביחס לבנות.[21]

להלכה, בניגוד לפסיקתו של ערוך השלחן שאין מצווה בחינוך הבנות, רוב הפוסקים הכריעו שאין הבדל בין מצוות חינוך הבנים למצוות חינוך הבנות.

כך, למשל, כותב את הדברים בצורה חד משמעית החיי אדם:

וחייב האב לחנך את בנו ובתו... וחייב לחנכם בכל המצוות בין מדאורייתא ובין מדרבנן. (חיי אדם, חלק א כלל סו סעיף ב)[22]

נראה שעל אף "יישור הקו" בין בנים לבנות (אשר מותאם לגישה הראשונה שראינו בסיכום), ההבחנות ההלכתיות, המחשבתיות והחינוכיות שראינו עדיין משמעותיות – גם אם לא ברמה ההלכתית, ויכולות להשליך על תחומי הלכה אחרים או על דגשים חינוכיים באופן החינוך למצוות ולעבודת ה'.

נראה לי שההתלבטויות החינוכיות בדבר הדגשת ממד היראה או האהבה, שאלת החינוך לפרישות והדגשת חשיבות החינוך לאיסורים (או דווקא ההימנעות מחינוך לאיסורים, עיינו בשיעור הנ"ל בנושא), משמעותיות מאד בעת חינוך הילדים. לכן, גם אם אין הבחנה הלכתית מעשית בין בנים לבנות הנובעת מהבחנות אלה, יש מקום לקחת מושגים אלה בחשבון בעת חינוך הקטנים.

כמובן שגם לשאלת רמת הזיקה בין חינוך למצוות לבין מצוות תלמוד תורה תיתכן השפעה חינוכית, באופן החינוך למצוות, וכן השפעה הלכתית, כפי שנראה בעז"ה בשיעור הבא בו נעסוק בחובת החינוך על ידי האם.

[1] פסחים פח ע"ב.

[2] יומא פב ע"א.

[3] נזיר כט ע"א.

[4] סי' שמ"ג ס"ק א'.

[5] מחלוקתם במסכת נזיר כח ע"ב–כט ע"א.

[6] בנזיר כט ע"א. וכן לפי תוס' הרא"ש המובא בשיטה מקובצת על אתר.

[7] אמנם יעויין בדברי המהר"ל על סוטה כא ע"ב על דברי המשנה (בדף כ ע"א) ש"אשה פרושה" היא מ"מבלי עולם":

"כי סתם אשה במה שהיא חמרית אין במנהג שלה להיות פרושה מן המותר לה, כי הפורש מדבר שהוא מותר לו מדה זאת הוא פריש' מן הגשמית לגמרי, ואין זה במדת האשה כי היא חמרית ולכך אין רגיל שיהיה פרישת לה, ואם ימצא בה פרישות היא עושה בשביל שיחזיקו אותה צדקת, וזהו לטובתה ולהנאתה" (חידושי אגדות על סוטה כא ע"ב).

[8] תודתי לרב ד"ר ספי מרקוס על ליבון הדברים.

[9] הדיון כאן מתנהל במגרשו של ריש לקיש הסבור שנזירות קטנים היא מדרבנן ומשום חינוך. לפי ר' יוחנן מדובר בדין שהוא הלכה למשה מסיני: אבל יכול להדיר את בנו בנזיר. אמנם גם לשיטתו (ואולי במיוחד לשיטתו) יש לענ"ד מקום לשיטתו של ה"קרן אורה". אמנם, נראה שלשיטה זו לא מדובר ב"חינוך לנזירות", כי אם בתופעת הנזירות עצמה. כאשר מחפשים את המוטיבציה של אב להזיר את בנו, נראה לענ"ד שבמקרים רבים היא תגיע מתוך מקום חינוכי. אמנם, לא חינוך לנזירות, כי אם חינוך על ידי נזירות. אם נכונים הדברים, אזי עולה מכאן אמירה מהותנית עוד יותר: דווקא את הקטנים, בעת הצורך, ניתן לחנך על ידי הפיכתם לנזירים ופרושים, אבל את הבנות אין לחנך באופן זה. כאמור, ייתכן והבחנה זו קשורה לאתגרי החיים שהיו מצויים בעבר יותר בפני קטן מאשר קטנה, אלא שהסבר מעין זה קשה יותר לומר (לענ"ד) בדין דאורייתא מאשר בדין דרבנן.

[10] לשון הרמב"ן במלחמת ה' דף ד ע"א בדפי הרי"ף למסכת יומא. בר"ן נאמר: "עיקר חינוך לתינוק הוא".

[11] אמנם נראה שערוה"ש סותר עצמו, משום שבאו"ח סי' שמ"ג כתב: "וכבר בררנו במקום אחד דאינו כן וגם האם חייבת בחינוך וגם להבת מחויבים לחנך". מאידך גיסא, בעוד כמה מקומות כתב כדבריו מסי' רט"ו: בסי' קפ"ו (סע' ד') כתב ש"בנות אינן בחינוך לברהמ"ז", ובסי' תע"ב (סע' ט"ו) כתב גם "דכל מקום אין הבנות בכלל חנוך" וצ"ע.

[12] קידושין כט ע"ב.

[13] מודל מעין זה ניתן למצוא בפרק י"ד מהלכות אבל, שבו הרמב"ם אומר שיש מצוות דרבנן מסוימות שבעשייתן מתקיימת המצווה מדאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך". כמו כן אצלנו: בעת חינוך הילד לעשיית מצווה (שהיא חובה מדרבנן) מתקיימת מצוות תלמוד תורה לבנים.

[14] הגר"א וייס מרחיב בשני דינים אלה במאמר "ביסוד מצות חינוך".

[15] חילוק זה מופיע גם בתוס' הרא"ש המצוטטים בשיטה מקובצת על אתר.

[16] ראיתי שכך מבואר בספר "עטרת נזיר" על אתר.

[17] "בענין חינוך בנו ובתו", בתוך: רבעון קרית ספר, תשס"ג, עמ' פה.

[18] ריטב"א יבמות קיד ע"א ד"ה "ומיהו" ותוס' שבת קכא ע"א ד"ה "שמע מינה". ניסוחים דומים מופיעים גם בקרב הפוסקים, עיינו: שלחן ערוך הרב שמ"ג סע' ב' ובמשנה ברורה שמ"ג ס"ק ב'.

[19] וז"ל האג"מ: "אף לתירוץ זה אליבא דר"ל הוא רק בחינוך מצות אבל ללמדה להאמין בה' ובתורתו ולהשמר מאיסורין ודאי הוא מחוייב" (יו"ד ח"ב סי' קי"ג).

[20] הרב אליעזר הכהן רבינוביץ'. הסבר זה נמצא בפרק ד' סע' ז' הערה י'.

[21] ומרחיב בכך הגר"א וייס בשיעור הנ"ל.

[22] וכן נפסק במשנה ברורה שמ"ג ס"ק ב', שלחן ערוך הרב שמ"ג סע' ב', קיצוש"ע קס"ה סע' א' ובכף החיים שמ"ג ס"ק ח'. אמנם, במאמר הנ"ל של הר"י אריאל נראה שדעתו נוטה לכך שיש הבדל באופי החינוך בין בנים לבנות, אבל גם למסקנתו: "מן הראוי לחנך גם את הבנות בימינו לקיום המצוה בשלמותה כמו הבנים".