חינוך לאיסורים | 2

בשיעור הקודם ראינו שהגמרא במסכת יבמות (קיג–קיד) מסתפקת לגבי חיוב בי"ד להפריש קטן מאיסורים ושרבים מהראשונים הבינו שמסקנת הסוגיה היא שאין בי"ד צריך להפריש קטן מאיסור שהוא עובר עליו. עסקנו ביחס בין קביעה זו ובין מצוות חינוך למצווֹת המוכרת לנו מן הברייתא במסכת סוכה, וראינו שלושה הסברים בראשונים לביאור היחס בין המקורות:

1. שיטת התוספות בנזיר שלפיה מצוות חינוך נוגעת רק למצוות עשה ולא למצוות לא תעשה.

2. שיטת ר"י והרמב"ם שחובת החינוך קיימת דווקא ביחס לאב אבל לא ביחס לבי"ד.

3. שיטת התוספות במסכת שבת שהסוגיה ביבמות עסקה דווקא בקטן שלא הגיע לגיל חינוך.

כלומר, ניתן לסכם ולומר שקיימות שתי מחלוקות בין הראשונים:

1. האם יש מצוות חינוך ביחס לאיסורים?

2. האם חובת החינוך לאיסורים משפיעה על מחויבות בי"ד להפריש קטנים מאיסורים?

דנו בהרחבה בשתי שאלות אלה בשיעור הקודם, ובסופו עסקנו בשאלה הנובעת מתוך ההסבר השלישי. לפי דברי התוספות בשבת, יוצא שדעת הסבורים שכן מפרישים קטנים מאיסורים נוגעת בקטנים הצעירים מגיל חינוך.[1] אם כך, יש להבין מהי סברת השיטה שיש חיוב לבי"ד להפריש קטנים מאיסור אם הם לא חייבים בכך ואם הם אינם בגיל של חינוך למצוות!

כדי להבין זאת נתבונן בהלכה נוספת הנלמדת מן הסוגיה ביבמות. משלושה תחומים מנסה הגמרא להוכיח מדרשת הפסוקים שיש חיוב להפריש קטן מאיסורים, ושלושתם נדחים באופן דומה:

ת"ש: "לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא י"א, מ"ב) – לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו ליה בידים. תא שמע: "כל נפש מכם לא תאכל דם" (ויקרא י"ז, י"ב) – להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו להו בידים. ת"ש: "אמור... ואמרת" (ויקרא כ"א, א') – להזהיר גדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו לא תיטמו! לא, דלא ליטמו להו בידים. (יבמות קיד ע"א)

בשלושה מקומות הוזהרו הגדולים על הקטנים ביחס לאיסורים מסוימים. בשלושת המקרים הגמרא מעלה את האפשרות להבין שהכוונה היא שיש חובה להפריש קטנים מאיסורים, ולמסקנה הגמרא דוחה אפשרות זאת ואומרת שהאיסור הוא להביא את הקטנים לעבור על דין תורה באופן ישיר.

לדינא נחלקו ראשונים ואחרונים אם האיסור לספות (לתת באופן אקטיבי) איסור לקטן הוא מדאורייתא או מדרבנן.[2] נוסף לכך נחלקו בטעמו של איסור זה. בעל תרומת הדשן ביאר:

והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים, יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו. (תרומת הדשן, פסקים וכתבים סי' ס"ב)

על דבריו מעיר החתם סופר:

זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמיה דקרא. (שו"ת חת"ס או"ח סי' פ"ג)

כלומר, לדעת החתם סופר אין לקבוע שטעם האיסור להאכיל קטנים איסורים הוא כדי שלא להרגיל אותם, משום שמדובר באיסור תורה, ו"לא דרשינן טעמא דקרא". הוא מסביר שהנפק"מ בין שתי הגישות היא ביחס לאנשים הפטורים מן המצוות (כגון: חרש ושוטה), שאם האיסור לספות להם בידיים הוא כדי שלא יתרגלו, אז האיסור אינו שייך ביחס למי שפטורים באופן גורף מן המצוות. לעומת זאת, אם מדובר בגזירת הכתוב כללית, אין הבדל בין קטן (שיגדל להיות בר חיובא) ובין אחרים הפטורים מן המצוות.

את מחלוקתם מסביר הרב אשר וייס כמחלוקת הקשורה בהבנת משמעות מעשיו של הקטן:

ונראה בדעת התרוה"ד עפ"י מה שדנתי במק"א במעשי הקטן אם שם עבירה להם אלא דפטרתו תורה מחיוב העונשין, או שמא לא חשיבי מעשה עבירה כלל, והתה"ד נקט דאין כאן חטא כלל, וע"כ אין טעם איסור הספייה אלא כדי שלא ירגילם בעבירה וכמצות חינוך הקטנים דיסודה וטעמה להרגיל הקטן במצות דאל"כ מה קפידא יש במעשיו הרי אין בהם גדר עבירה כלל...

ושורש הספק במעשה עבירה דקטן אם יש כאן מעשה עבירה, דאף אם נאמר שיש לו מעשה אכתי יש לעיין אם יש בקטן חפצא של 'חטא' לפי משפטי התורה. (מתוך השיעור המקוון: "להזהיר גדולים על הקטנים")

כלומר, לפי תרומת הדשן אין למעשיו של הקטן ערך של "מעשה עבירה", ועל כן אין טעם להימנע מלהגיש לו איסורים. לעומת זאת, נראה שלפי החתם סופר יש בעייתיות במעשה עבירה של קטן.

לענ"ד נראה שאת המחלוקת הזו ניתן לנתח משני היבטים שונים:

1. מן הפרספקטיבה של דיני קטן.

2. מן הפרספקטיבה של מעשי עבירה.

מעשי קטן אינם נחשבים

ניתן לומר שמעשיו של קטנים אינם נחשבים מן הבחינה ההלכתית לפעולות בעלות משמעות. אפשר להגיע למסקנה זו בכמה דרכים:

1. ניתן לומר שכיוון שקטן אינו מחויב במצוות, ממילא אין למעשיו משמעות בהקשרים אלה. הגדרת המעשה כ"מעשה עבירה" תלויה בכך שעושה המעשה יהיה מחויב בדבר. (נרחיב יותר בכיוון זה כאשר נעבור לפרספקטיבה של מעשי עבירה.)

2. ניתן להעלות את האפשרות שהדבר תלוי במודעות למעשה – באופן עקרוני, כדי להגדיר מעשה כבעל תוקף הלכתי יש צורך במודעות מסוימת ביחס לתוכן המעשה; לכן, כשם שלא ניתן לקיים מצוות או לעבור עבירות ב"התעסקות", כך גם מעשיו של קטן אינם נחשבים למעשים הנובעים ממודעות והבנה מלאה של מעשיו.[3]

הדעה שלפיה לקטן יש "מעשה עבירה" חולקת בהתאם על שתי הטענות הנ"ל:

1. לפיה יש להניח שהעובדה שהקטן אינו "בר חיובא" אינה מבטלת את אופי המעשים שנעשים על ידו. ניתן להסביר זאת בכמה אופנים הקשורים יותר בהגדרה המדויקת של "עבירה", ולכך נגיע בהמשך דברינו בעז"ה.

2. לפיה מודעותו של הקטן למעשיו מספיקה כדי שהם לא יחשבו כ"מתעסק". בכמה הקשרים בהלכה אנחנו מוצאים שיש משקל לדעתו של הקטן, ואם כך, הגיוני שגם מעשיו בתחום האיסור וההיתר יחשבו למעשים הנובעים משיקול דעת והבנה.[4]

אם נאמץ את ההבנה השנייה שהדברים תלויים במודעות, ניתן לחלק בין קטנים בשלבי התפתחות והבנה שונים, ולומר שבגילאים קטנים יותר מעשיהם נחשבים כ"מתעסק בעלמא", ומאידך בגילאים בוגרים יותר יש משקל לדעתם ומשום כך גם למעשיהם.[5]

לפי זה, לא בכל שלב יש לקטן מעשה עבירה, ואם כך, בגילאים צעירים לא יהיה איסור ספייה לקטן. אמנם, לא מצאתי מי שהכריע שהאיסור אינו קיים בתינוקות שאינם בני הבנה כלל.[6] עובדה זו מחזקת את ההבנה שלפיה חומרת המעשה אינה מוגדרת רק לפי מודעותו של הקטן למעשיו אלא שיש לפעולות אלה משמעות עצמית שאינה תלויה באישיותו ובמודעותו של עושה המעשה. תפיסה זו מעבירה את הדיון להיבט השני שדרכו ניתן להסביר את מחלוקת תה"ד והחת"ס – הפריזמה של מעשה העבירה.

הגדרת מעשי עבירה וחומרתם

מלבד שאלת המעמד ההלכתי של קטן ושל מעשיו, יש לדון בדברים גם מתוך התבוננות הלכתית ורעיונית בהגדרתו ובמשמעותו של "מעשה עבירה".

יש מקום לטעון שעבירה מוגדרת ככזו רק כאשר מי שעושה את מעשה העבירה מצווה בה. ללא ציווי אין כאן "עבירה", שהרי עושה המעשה אינו פועל נגד ציוויו של הקב"ה. לפי זה ברור שמעשיו של קטן לא ייחשבו כעבירות, משום שהקטן כלל לא צווה.

ניתן לומר זאת באופן מוקצן יותר: ללא ציווי – המעשים הם ניטרליים. על כן, קטן הלובש כלאיים או האוכל טריפות אינו עושה מעשה שלילי. נראה שכך דעתו של תרומת הדשן, שמסביר שהבעייתיות באיסור ספיית איסורים לקטן היא רק בגלל ההרגל העתידי ולא בגלל מעשיו בהווה.

אבל נראה שניתן לחלוק על דרכו של תרומת הדשן. אפשר לחלוק על בעל תרומת הדשן באופן מתון ולומר שאכן עבירות מוגדרות על פי הציווי, אלא שהנמען של הציווי אינו כל יחיד ויחיד אלא עם ישראל כולו. לכן, על אף שהקטן אינו מצווה ברמה האישית ביחס למעשה זה או אחר, מפאת היותו חלק מכלל ישראל המצוות והעבירות שייכות גם אליו. אמנם, כיוון שאין לו דעת ברמה משמעותית ואין לו אחריות מספקת על מעשיו, התורה אינה מצפה ממנו לעמוד בסטנדרטים אלה. אך מפאת היותו חלק מעם ישראל המצווה בדברים אלה אסור לתת לו באופן יזום לעבור עבירות.

דרך אחרת להבין את שיטת החתם סופר היא התפיסה הערכית־מטאפיסית של העבירות. במאמרו "להיות דתי ולהיות טוב: על יחסי דת ומוסר" מתאר מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל את ההתלבטות ביחס לתפיסה הערכית של מצוות ה':

האם עלינו להבין את התוכן, הערך והמשמעות של מצווה, של 'הטוב', כנובעים רק מן העובדה שכך רצה הקב"ה? לפי זה ייתכן שמעשים אלה אהובים עליו מטעמים שנקבעו בשרירות גמורה, לא לאורו של קריטריון כלשהו, ללא כל כפיפות לתקן או לשיקולים משכנעים. או שמא מאמינים אנו שיש איזו סיבה קודמת הטמונה בתופעה מסוימת, שיש בה כדי 'להוביל' או 'להניע' את ה' להכריע בעניינה? האם עלינו להבין שבמישור הא-לוהי ישנה יחסיות מוסרית, שבה כל אנפין שווין מבחינת הטוב והרע, אלא שה' בחר בין הדברים באופן שרירותי? או שמא אנו מאמינים שרצונו אינו שרירותי לחלוטין, אלא מונחה על ידי קני מידה מסוימים, שעליהם מתבססים ציוויי ה' כלפינו. (באור פניך יהלכון, ידיעות 2012, עמ' 126)

לכאורה, אם נאמץ את התפיסה שלפיה המצוות הן ביטוי לסולם ערכי והעבירות הן "רעות" במהותן, אזי נראה מובן ביותר שיש להרחיק כל אחד מעם ישראל ממעשים אלה. אמנם, ניתן לטעון שהגדרת המעשים כ"טובים" ו"רעים" תלויה בזהות העושה וברמת אחריותו למעשיו.

התלבטות זו מקבילה למחלוקת בהבנת דברי חז"ל ביחס לאוכל מאכלות אסורים:

תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. (יומא לט ע"א)

בהבנת דברי חז"ל אלו נחלקו ראשונים ואחרונים. הרמ"א ביורה דעה פוסק:

לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א). וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשי"רי). וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו. (שולחן ערוך יו"ד, סי' פ"א סע' ז')

נראה, אם כן, שהרמ"א מבין שיש באיסורים בעיה מהותית המשפיעה לרעה על מי שאוכל אותם. אם כך, כאשר קטן אוכל איסור הוא נחשף למאכלים המסכנים את שלומו הרוחני והמוסרי.

אך יש שהבינו את דברי חז"ל באופן אחר לחלוטין. כך למשל כותב הרב חיים דוד הלוי:

נמצאנו למדים "שהטימטום אינו מחמת השרצים עצמם שהם טמאים אלא מסבה שעבר על מצותו יתברך" כדברי הרי"ף.[7] ובאמת דברים אלה הם כל יסוד דברי ר' ישמעאל, שממנו ניתן ללמוד בבהירות רבה ששום מעשה אפילו כאכילת בעלי חיים האסורים ושקצים ורמשים אינו גורם הטמטום, אלא עצם העבירה על רצון האלקים שציוה עליה. (שו"ת מים חיים חלק א' סימן נ')

כלומר, מפשטות דברי הרמ"א נראה שלדעתו מאכלות אסורים מצד עצמם פוגעים באדם; לעומת זאת, לפי הרח"ד הלוי טמטום הלב נובע מהעבירה על רצון ה'.

שתי הדרכים בהבנת הבעייתיות שבעבירות עולות גם בדברי הרמב"ן שמסביר את הצורך בכפרה על עבירות בשגגה:

...ומהו חטאו, שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקדוש ברוך הוא, ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה, ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא השוגג חוטא... (תורת האדם, שער הגמול)

הרמב"ן מסביר בשתי דרכים את הגדרתו של החוטא בשגגה כ"חוטא":

1. מפאת חוסר הזהירות והאחריות שהביאו לכך שעשה מעשה שאינו רצוי לפני ה'. כלומר, הבעייתיות היא בחוסר ההקפדה על דבר ה'.

2. החטא עצמו "מלכלך הנפש ומטמא אותה", ולכן אישיותו של החוטא נפגמה ועליו לכפר על חטאו ולתקן את עצמו.[8]

אם כן, לסיכום הדיון בדבר איסור ספייה לקטן – ניתן להסביר את מחלוקת תרומת הדשן והחת"ס באופן זה:[9]

• לפי תרומת הדשן, כיוון שאין "מעשה עבירה" לקטן, האיסור הוא כדי שלא להרגילו. משום כך, סביר להניח שאין איסור ספייה לקטן ביחס למי שלא יגיע לכלל חיוב.

• לפי החת"ס לעבירה יש השפעה רעה על האדם בכל אופן, ולכן אין לספות איסור בידיים לאף אחד.[10]

הפרשת קטן מאיסורים

נחזור לדיון בתחילת המאמר על חיוב בי"ד להפריש קטן מהאיסורים. לפי התוספות במסכת שבת[11] לכולי עלמא בי"ד צריכים להפריש קטן שהגיע לחינוך מאיסורים. המחלוקת היא ביחס לקטן שטרם הגיע לשלב זה. ואם אמנם אין חובת חינוך בשלב זה, תהינו – מדוע שבי"ד יתערב ויפריש את הקטן מן האיסור הזה?

לאור הנאמר, הדברים פשוטים. זאת משום שהספק נובע משתי הגישות שהצגנו:

• אם סבורים אנו שהאיסורים הם "רעים בעצם" ומטמטמים את הלב, אזי נראה סביר ביותר שבי"ד יפריש אפילו את הקטנים ביותר מן איסורים.

• אבל, אם סבורים אנו כשיטת תה"ד שאין בעיה כזו, ואין בעצם "מעשה עבירה" לקטן, אין צורך להפריש את הקטנים מן האיסורים.

יתירה מכך, לאור הדיון הקודם בשאלה אם לקטן יש "מעשה עבירה" או לא, ניתן לחזור ולהציע הסבר נוסף למחלוקת אם בי"ד מצווין להפריש קטן שהגיע לחינוך מן העבירות. עיקר הדיון שעסקנו בו היה בשאלה: האם יש לבי"ד חובת חינוך לאיסורים? ייתכן שזו לא עיקר המחלוקת. ייתכן שברור שאין על בי"ד מצוות חינוך כלל, או מאידך שאין מצוות חינוך ביחס לאיסורים, ואף על פי כן, נגיד שבי"ד צריך להפריש את הקטן מאיסורים.

מדוע? משום שהדבר תלוי בשאלה אם מעשהו של הקטן מוגדר כ"מעשה עבירה" או לא. כלומר, אם נניח שמעשהו של הקטן אינו מוגדר מעשה עבירה, אז ברור שהטעם היחיד להפרישו מן האיסור הוא כדי שיתחנך שלא לעשות מעשה זה כשיגדיל.[12] אבל, אם מעשהו של הקטן נחשב ל"מעשה עבירה", ייתכן ואחריות בי"ד היא למנוע מעם ישראל לעשות מעשים שהם נגד רצון ה'. בהתאם להבנה זו כותב הגרי"ד (ביחס לדעה הסוברת שאין בי"ד מצווין להפרישו):

...דאם מעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה, א"כ מה הסברא לומר שאין ב"ד חייבין להפרישו מאכילת נבילות וטריפות, והרי קא עביד מעשה עבירה. (רשימות שיעורים על סנהדרין נב ע"ב ד"ה "אך לכאורה")[13]

סיכום

בשיעור זה המשכנו את עיסוקנו בסוגיית החינוך לאיסורים ובחנו לעומק את משמעות מעשה העבירה של הקטן.

ראינו שגם אם אין חיוב על בי"ד להפריש קטן מאיסורים, קיים איסור לתת לו איסור בידיים. עסקנו במחלוקת תרומת הדשן והחתם סופר ביחס לגדרו של עיסוק זה, ולאור ההבנות השונות שעלו בביאור הצדדים החולקים הצענו דרכים נוספות בהבנת הדיון הראשוני על אחריות הבי"ד להפריש קטן מאיסורים.

לכבוד חנוכה, בשיעור הבא בעז"ה נעסוק בהיבטים חינוכיים הקשורים למצוות הדלקת נרות חנוכה.
 

[1] שהרי מעל גיל חינוך פשוט להם שצריך להפרישו מאיסורים, ולכן המחלוקת בסוגיה מוכרחת להיות על קטן הצעיר מגיל החינוך.

[2] מן הגמרא הנ"ל נראה שמדובר בדין דאורייתא, אלא שמסיבות שונות נחלקו רבותינו אם יש ללמוד מג' איסורים אלה לכל התורה, או שמדובר בהלכה ייחודית לאיסורים אלה (עיינו בית יוסף וב"ח באו"ח סי' שמ"ג).

[3] הגמ' במסכת חולין (יג ע"א) אומרת שלקטן יש מעשה, ולכן שחיטתו כשרה (כשיש גדול שרואה שנעשה כראוי). מדברי הגמרא עולה שבשחיטה אין צורך כלל במודעות, אלא שגם שחיטה שנעשתה באופן של "מתעסק" כשרה.

[4] למשל, בתחום הקניין אנחנו מוצאים שקטן שהגיע להבנה של "צרור וזורקו אגוז ונוטלו" זוכה לעצמו (גיטין סד ע"ב), וכן בנדרים בשלב של "מופלא סמוך לאיש" יש חלות לנדריו.

[5] ועיינו מרגליות הים על סנהדרין דף נה ע"ב אות ח' שמפנה לאחרונים שמחלקים באופן דומה בין ילדים בשלבים התפתחותיים שונים ביחס למעשי עבירה שלהם, ומציין את ההשלכות ההלכתיות של הבחנות אלו.

[6] ועיין משנ"ב סי' שמ"ג ס"ק ד' שכתב שאסור לספות בידיים: "אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין".

[7] הכוונה היא לפירושו של הרב יאשיהו פינטו על "עין יעקב".

[8] אמנם, ייתכן לבאר בדברי הרמב"ן שחוסר ההקפדה מגדיר את המעשה כ"עבירה" ומשום כך המעשה "מלכלך ומטמא הנפש", ולא המעשה בעצמותו.

[9] מקורות נוספים שיש להאריך ולדון בהם בהקשר זה הם:

1. הגמרא בסנהדרין נה ע"ב שבה נאמר שקטן או קטנה שעברו על איסור עריות עם בהמה אכן עברו על איסור, אלא ש"חס רחמנא" עליהם.

2. הגמרא ביבמות לג ע"ב שבה מבואר שם שקטן שעבד בבית המקדש אינו נחשב כ"זר".

3. שו"ת חלקת יואב או"ח סי' א'.

4. רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק בסנהדרין נב ע"ב שדן בשיטת הגר"ח בנושא זה והקשה עליו.

[10] כמובן שניתן להציע דרך ביניים ולהבחין בין איסורים מסוגים שונים – כגון הבחנה בין איסורים הנכנסים לגופו של אדם, או שהאדם נהנה מהם בגופו, ובין איסורים שעוברים עליהם במעשה חיצוני וללא הנאה (ע"ע בחלקת יואב הנ"ל).

[11] קכא ע"א ד"ה "שמע מינה".

[12] או משום שאף אם אין זה מעשה עבירה, המעשה עודנו מזיק לו, וכנ"ל.

[13] אמנם ייתכן ונחלקו בתפקיד בי"ד: האם עניינו למנוע מעם ישראל לעבור על איסורים, או שבי"ד אחראי על כך כדי שלא יהיה חרון אף על ישראל? לפי הדרך השנייה, כיוון שאין עונש לקטנים, אין אחריות על בי"ד להפרישם מאיסורים.