ברכות המילה וברכת האירוסין

 

המאמר נכתב על ידי חגי יקותיאל (מחזור ט"ז) ופורסם בעלון שבות מס' 131

מספר ברכות נאמרות במהלך הכנסתו של תינוק בבריתו של אאע"ה. מה מקומן של ברכות אלו? על מה נתקנו? לאיזה סוג מסוגי הברכות השונים שייכות הן? מהו הסדר בו יש לאומרן? אלו הן מקצת מן השאלות בהן ננסה לטפל במאמר זה.

החיוב לומר ברכות במהלך ברית המילה מופיע במסכת שבת קלז:, ומקור הדברים בתוספתא ברכות פרק ו'. בין ברייתות נוספות, המדברות על חיוב ברכה למצוות שונות כמו סוכה, לולב, ציצית ועוד, אומרת התוספתא:

"המוהל צריך ברכה לעצמו; אומר: 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו על המילה'.

אבי הבן צריך ברכה לעצמו; 'ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. והעומדין אומרין: 'כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה ולחופה'.

המברך אומר: 'אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, צאצאיו חתם באות ברית קודש; על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו, למען בריתו אשר שם בבשרנו. ברוך כורת הברית".

נוסח זה נמצא במסכת שבת קלז: בשינויי נוסח קלים, שהחשוב בהם הוא דין "צריך ברכה לעצמו", המוסב על המוהל ועל האב, ובהמשך נעסוק בשינוי נוסח זה ומשמעותו.

סדר הברכות ואפיונן

תוס' ד"ה אביי מביאים גירסה אחרת - גירסת הרשב"ם, שעל פיה ברכת האב "להכניסו" היא הברכה הראשונה, והנימוקים לנוסח זה הם:

1. ברכת "להכניסו" כשמה כן היא: להכניסו להבא, בעתיד, ולכן יש לומר את הברכה לפני ה"הכנסה בברית".

2. הברכה היא ברכת המצוות, ועל כל המצוות מברכין עובר לעשייתן.

התוספות מביאים גם את דעת ר"ת, החולק על הרשב"ם ומקיים הגירסה כסדר התוספתא: "על המילה" ואח"כ "להכניסו". מקור הדברים הוא בספר הישר לר"ת, סימן רפ"ה, ושם מתברר שלמחלוקת יש כנראה שורשים עקרוניים החודרים אל מהותן של ברכות המילה השונות:

"אחרי שמל צריך לומר 'להכניסו בבריתו של אאע"ה'... ואין לומר כאן כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, שאינה אלא להעיד על המילה, כמו 'אשר קידש ידיד מבטן'".

כלומר, לפי ר"ת, ברכת "להכניסו" דומה דווקא ל"אשר קידש". מבחינת הגדרתה ואפיונה אין היא ברכת המצוות, אלא ברכת שבח, או בלשונו של ר"ת:

"כמו 'הנה דם הברית אשר כרת'... וכמו כן המילה היא הברית... מברך אחר מילתו שזכה להכניסו בברית".

ברכת המילה - ברכת שבח או ברכת מצוות

בחלוקת הברכות כולן לקטגוריות שונות ישנן מספר שיטות. שתי קטגוריות חלוקה מרכזיות הן "ברכות שבח" ו"ברכות המצוות".

ברכת מצוות באה לפני מצוה שיש בה מעשה, ובתנאים נוספים שלא נפרטם כאן. על קטגוריה זו נאמר הכלל: "שכל המצוות כולן - מברך עליהן עובר לעשייתן".

ברכת השבח אינה קשורה ישירות למצוות או למעשה המצוה, אלא היא ברכת שבח לקב"ה על מאורע (נישואין למשל) או על זמן (ברכת שהחיינו, ברכת הקידוש).

לפי הרשב"ם, ברכת "להכניסו" היא ברכת המצוות רגילה - "אשר קידשנו במצוותיו וציונו" - בדיוק כמו במצוות אחרות, ועל כן חובה לומר ברכה זו לפני המילה. "ברכת המל" היא הברכה שעושה המצוה בפועל (המוהל) צריך לברך, ועל כן צריכה ברכה זו - "על המילה" - להאמר ממש בסמוך לחיתוך. לא נותרה, אם כן, לרשב"ם ברירה, אלא "לדחוף" את ברכת "להכניסו" מעלה, אל לפני ברכת "על המילה". סיוע ניכר לדברי הרשב"ם מצוי, לענ"ד, בתוספתא. כאמור לעיל, שונה הגירסה בתוספתא מן הגירסה שבבבלי שוני מרכזי אחד, והוא במילים "צריך ברכה לעצמו". תבנית זו מופיעה במקומות נוספים באותו פרק, תמיד בברייתות המתיחסות לברכת המצוות. תבנית זו שונה גם מתבניות אחרות של ניסוח הברייתות שבהן לא נזכרת המילה "צריך", כמו: "הרואה... מברך", "העושה... מברך". הדגש הוא על ה"צריך", תבנית המזכירה את האמור בתחילת סדר המשניות בפרק זה, העוסק בברכות המצוות: "העושה אחת מכל המצוות צריך לברך".

נראה, אם כן, מן התוספתא, שברכת "להכניסו" זהה מבחינת אופיה והגדרתה לברכת "על המילה", ולא עוד, אלא שהיא זהה גם לברכות מצוות אחרות, שלגבי כולן נאמר הנוסח "צריך ברכה לעצמו". אין היא דומה לברכת "אשר קידש", שבה הניסוח בתוספתא הוא: "המברך אומר". ניסוח זה של ברכת "אשר קידש" תואם את התפיסה, שאין עליה עוררין, שברכה זו - ברכת שבחהיא. על כן, אין מוטלת חובת גברא על מישהו לברך, אלא רק חובה כללית, שברכה זו תאמר במהלך ברית המילה (ואולי דווקא לאחריה), ואין המשנה קובעת אפילו את זהות המברך.

לעומת הרשב"ם, סובר ר"ת, שברכת "להכניסו" היא ברכת השבח; אין היא קשורה מהותית למעשה המצוה (חיתוך הערלה והפריעה), אלא היא ברכת שבח על הזכות שנתגלגלה לחיקו של האב למול את בנו, "כמו ברכת אשר קידש", ולכן, כמו ברכות שבח אחרות, תאמר לאחר המצוה.

שיטות הרא"ש והרשב"א בברכת המילה

שיטותיהם של הרא"ש ושל הרשב"א מהוות שיטות ביניים בסוגיה זו - האחת שיטת ביניים להלכה, והשניה, לענ"ד - שיטה המהווה מהפכה בחלוקה הקטיגורית לברכות שבח ומצוות.

לפי הרא"ש, וכך נפסק להלכה אף בשו"ע, יש לברך קודם "על המילה", ובין מילה לפריעה מברך אבי הבן ברכת "להכניסו". שיטה זו מהווה פיתרון העונה, מחד, על הצורך ב"עובר לעשייתן", ומאידך, אינו הופך את סדר הברכות מכפי שהוזכר בתוספתא ובגמרא שבת קלז:; "ומיקרי שפיר עובר לעשייתן, וגם להבא, לפי שעדיין לא פרע", והפריעה כידוע היא חלק אינטגראלי מן המצוה.

הרשב"א, בדבריו על הסוגיה בשבת קלז: (ובהשוואה לדבריו בעניין ברכת האירוסין בכתובות), מעלה שיטת ביניים מבחינת ההבחנה העקרונית בין ברכת מצוות לברכת שבח. בתחילת דיונו בסוגייתנו, מעלה הרשב"א, הן את פירוש הרשב"ם והן את פירוש ר"ת, ואינו מחווה את דעתו, אך בהמשך דן הרשב"א בעניין ברכת המילה, ואומר:

"אבל כללו הכל בברכה זו, לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא, ועל הברית אנו מברכין; ובעניין זה הוא ברכת אירוסין, שמברכין 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות'".

להסבר דברי הרשב"א נקדים ונאמר: ישנם בברית המילה שני רבדים, המהווים חלק מהותי של קיום המצוה. הרובד האחד הוא הרובד המעשי - פעולת חיתוך הערלה, שהאדם הופך בה מ"ערל" ל"נימול". בנוסף, קיים גם רובד הברית; אין כאן מעשה מצוה גרידא, המסמל ומבטא רעיון נשגב, אלא שכריתת הברית המחודשת, בריתו של אברהם אבינו, בין הנימול לבין הקב"ה היא היא קיומה של המצוה. רובד זה אחוז ודבוק כל כך במעשה המצוה, עד שלמעמד כולו קוראים "ברית", ולא מילה. ברכות המילה מתייחסות, על פי הרשב"א, לשני רבדים אלו. הברכה הראשונה היא על המילה - על מעשה המצוה הפיזי, והברכה השניה "להכניסו" - "על הברית אנו מברכין".

ההבנה העולה בשלב זה מדברי הרשב"א היא, שברכת "להכניסו" היא ברכת שבח, מפני שאינה על מעשה המצוה - החיתוך, אלא על בריתם של ישראל, ומעין מה שאמר ר"ת: "שאינו אלא שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

אולם בעיה חמורה מתעוררת למקרא השורה האחרונה: הרשב"א משווה את ברכת "להכניסו" עם ברכת האירוסין, בעוד שבעיון בדברי הרשב"א בכתובות עולה, שברכת האירוסין היא ברכת המצוות.

ברכת האירוסין - ברכת המצוות או ברכת השבח

המקור לברכת אירוסין הוא בגמרא כתובות ז::

"ברכת האירוסין מאי מברך... 'בא"י אמ"ה, אשר קידשנו במצוותיו, וציונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין'. מאן דלא חתים - מידי דהוה אברכת פירות ואברכת מצוות, ומאן דחתים - מידי דהוה אקידושא".

ניתן להבין, שהסתפקות הגמרא לגבי החתימה היא הסתפקות צורנית בלבד, וכך, אכן, הבינו התוספות שם:

"מאן דלא חתים - מידי דהוה אברכת פירות, שאין בה אריכות, והאי נמי אינה ארוכה, ולא דמי לקידושא, דאריך טפי...".

אך ניתן להבין גם, שכבר בגמרא הספק הוא עקרוני: האם אופיה של ברכה זו הוא כברכת מצוות או כקידוש, שהוא שבח.

מן הרמב"ם עולה, שברכת האירוסין היא ברכת המצוות:

"כל המקדש אשה... צריך לברך קודם הקידושין ... כדרך שהוא מברך על כל המצוות, ואח"כ מקדש. ואם קידש ולא בירך, לא יברך אחר הקידושין, שזו ברכה לבטלה; מה שנעשה כבר נעשה" (רמב"ם הלכות אישות, פ"ג הכ"ג).

שלושה גורמים הובילו את הראשונים להבנה, שלפי הרמב"ם ברכת האירוסין היא ברכת המצוות:

1. צריך לברך קודם הקידושין.

2. הביטוי "כדרך שהוא מברך על כל המצוות".

3. ההלכה שאינו חוזר ומברך אם לא בירך לפני כן.

אך אם לא די בכך, בא הרמב"ם בתשובה וכותב:

"אבל ודאי ראוי לברך ברכת אירוסין בתחילה ואח"כ נותן לאשה או לשלוחה הקידושין, שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן... וברכה לבטלה היא, שהם מברכין על המצוה אחר עשייתה " (תשובות הרמב"ם, מהדורת פריימן, תשובה ו').

רבים מן הראשונים העלו סדרת שאלות לגבי ברכת האירוסין וניסוחה, והכריעו בכיוונים שונים בעקבות שאלות אלו. הריטב"א והרא"ה הכריעו, שברכת האירוסין איננה ברכת המצוות, אלא ברכת שבח:

"וזו אינה ברכת המצוות כלל, כדפיר' לעיל... אלא ע"כ ברכה זו אינה אלא כעין קידוש, על שקידשנו הקב"ה יותר משאר אומות בעניין פריה ורביה" (ריטב"א ז: ד"ה ונהגו).

שיטת הרשב"א בברכת האירוסין

הרשב"א, כמו ראשונים אחרים, מעלה סדרת שאלות הנוגעות לאופיה וניסוחה של ברכת האירוסין, אך בניגוד לריטב"א, ששאלות אלו הובילוהו אל המסקנה, שאין זו ברכת המצוות, כותב הרשב"א:

"ואעפ"י שאמרו כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, שאני הכא, דילמא כיון שהדבר תלוי ברצון שניהם (דילמא הדרי בהו), ועוד... וכיון שאין מזכירין עשיית המצוה, אין צריך לברך עובר לעשייתן" (חי' הרשב"א כתובות ז:, ד"ה מברכין).

כלומר, בסיסית יש כאן ברכת המצוות, אך בגלל בעיות מקומיות בברכה ספציפית זו, אין צורך, או שלא ניתן, לקיים את העיקרון של "עובר לעשייתן". גישה זו של הרשב"א עולה גם מעיון בד"ה ומאי מברך, שבו מסביר הרשב"א מדוע הניסוח של הברכה איננו ניסוח רגיל של ברכת המצוות.

הסבר שיטת הרשב"א בברכת המילה

נחזור אל הבעיה שהעלינו בסיום דברינו על ברכת "להכניסו": כיצד יתכן שהרשב"א משווה בין ברכת "להכניסו" לבין ברכת האירוסין, כאשר הוא עצמו סובר ש"להכניסו" היא ברכת שבח, ואילו ברכת האירוסין היא ברכת מצוות?

בטרם ננסה לפתור בעיה זו נקדים ונאמר, שניתן להגדיר ברכה כברכת מצוות בשני אופנים שונים:

א. ניתן לבדוק את צורתה וניסוחה של הברכה (וזוהי אכן השיטה המקובלת), ואם תבניתה היא: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו...", אזי לפנינו ברכת המצוות.

ב. ניתן גם לבדוק את מידת זיקתה של הברכה אל מצוה מסוימת. אם הברכה מתייחסת ישירות אל מצוה שאמורה להיעשות מיד, כי אז זוהי ברכת המצוות, אך אם אין היא קשורה קשר ישיר למצוה, אלא היא שבח כלפי שמיא, ומקור החיוב בברכה אינו המצוה, אלא מחייב אחר, כמו תקנת חכמים, אזי אין זו ברכת המצוות.

נראה, שהרשב"א הלך בדרך השניה, בנסותו להגדיר את ברכת האירוסין. המפתח להבנת דברי הרשב"א מצוי במשפט:

"לברך אשר קידשנו בקדושת קידושין, ואסר לנו את העריות, שאין קידושין תופסין בהם, והתיר לנו את האחרות, שקידושין תופסין בהן, וכמי שמקדש על קדושתן של ישראל " (כתובות ז:, ד"ה ומאי).

כלומר, תוכנה של ברכת האירוסין, לפי הרשב"א, הוא כתוכנו של קידוש, או כתוכנה של ברכת שבח לקב"ה על הקדושה המיוחדת לישראל, וזאת, למרות שהברכה ביסודה ובמקורות חיובה היא ברכת המצוות - על מצות הקידושין (שאינה נגמרת עכשיו; עיין ברשב"א).

העולה לנו משיטת הרשב"א הוא, שמבחינת תוכנן שוות הן ברכת האירוסין והברכה השניה של ברית המילה. כשם שזו מעידה על קדושתן של ישראל, כך מעידה זו על ממד הברית בין הקב"ה לישראל, שהוא חלק אינטגראלי בקיומה של מצות המילה. אגב אורחא חידש הרשב"א, שישנן ברכות המוגדרות ומאופינות כברכות המצוות, אף על פי שתוכנן הוא תוכן של שבח, ואין תבניתן תבנית רגילה של ברכת המצוות.

פסק ההלכה ושיטת הרמב"ם בברכות המילה

השו"ע פסק להלכה כדעת הרא"ש, שהיא כאמור פתרון ביניים להלכה: יש לברך ברכת "על המילה", ובין חיתוך לפריעה - לברך ברכת "להכניסו". כך, כאמור, מתמודד הרא"ש עם שתי הבעיות - גם מחויבות לעיקרון "עובר לעשייתן", וגם שמירה על סדר הברכות בגמרא ובתוספתא. פסק השו"ע נובע, כנראה, מהבנתו, שגם לדעת הרמב"ם צריכה ברכת "להכניסו" להאמר אחר המילה,כדעת ר"ת. אכן, ב"כסף משנה" על דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות מילה מביא המחבר את דברי ר"ת כסיוע לרמב"ם. בדין זה, באופן חריג ביותר, שונה מנהג הספרדים ועדות המזרח מפסק השו"ע.

לפי דברי הרב עובדיה יוסף ("שובע שמחות", עמ' כ"ב), אם היה רואה השו"ע את דברי הראשונים והאחרונים הידועים לנו, לא היה פוסק כרא"ש.

ההסתמכות העיקרית הינה על דברי ר' אברהם בן הרמב"ם, שכתב:

"ואבא מארי סובר, שהיא לפני המילה ועל פי זה עשה, ועשו בנוכחותו הלכה למעשה. והראיה שלו על כך מתבררת ממובן לשונם ומהוראת ביטוי הברכה ומההיקש... 'להכניסו', שמשמעותם קבלת פעולה שתעשה... ואשר להיקש, הרי שברכה זו על מצוה, שלשונה 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו', ומהנחה כללית בהלכה ש'כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן'" ("המספיק לעובדי ה'", מהד' דנה, עמ' 278-277).

לענ"ד, ניתן להביא ראיה אף מלשון הרמב"ם עצמו. הרמב"ם כותב:

"המל מברך קודם שימול... 'על המילה'... ואבי הבן מברך ברכה אחרת... 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'... ואחר כך מברך אבי הבן או המל או אחד מן העומדין שם: 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, אשר קידש...'".

הרמב"ם מצרף את שתי הברכות הראשונות בהלכה א', ובהלכה ג' כותב: "ואחר כך", כלומר, לאחר החיתוך והפריעה. לאחר הברכה הראשונה לא נקט הרמב"ם "ואחר כך", ומשמע, שהוא מבין, ששתי ברכות אלו נאמרות יחדיו (ואולי אף לא חשוב מי הראשונה, כמו מנהג הספרדים להקדים את "להכניסו") לפני החיתוך והפריעה, "ואחר כך" נאמרת הברכה השלישית.

העולה מכאן לענייננו הוא, שלפי הרמב"ם (ועפ"י עדות ר"א בנו), ברכת האירוסין וברכת "להכניסו" - שתיהן ברכות המצוות הן, ועל כן צריכות שתיהן להאמר לפני מעשה המצוה.

סיכום

ראינו לגבי ברכת "להכניסו" מחלוקת בראשונים האם היא ברכת המצוות או ברכת השבח.

א. ר"ת: ברכת השבח.

ב. רשב"ם: ברכת המצוות, ותנא דמסייע ליה כנראה מלשון התוספתא.

דעת הרמב"ם גם היא, שזוהי ברכת המצוות, והוכחו הדברים מלשונו ומדברי ר' אברהם בנו.

ברכת האירוסין אף היא ברכה שנויה במחלוקת:

א. הרמב"ם סובר, שהיא ברכת המצוות.

ב. הריטב"א והרא"ה סוברים, שהיא ברכת שבח.

בתווך ניצבת שיטת הרשב"א, המחדש שברכת המצוות אינה מוגדרת רק עפ"י לשונה וצורתה, אלא על פי מידת זיקתה אל המצוה, ועל כן ברכת האירוסין מוגדרת בסיסית כברכת המצוות, אף על פי שתוכנה וניסוחה הם כשל ברכת שבח.