כי תצא | הלוואה בריבית לנוכרי

מקורות

התורה אוסרת ריבית לא רק על המלווה, אלא גם על הלווה, ודין זה נלמד מהפסוק בפרשתנו "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" (כ"ג, כב), כפי שציין רש"י: "אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה". האיסור על המלווה מופיע, לדברי רש"י, במקום אחר בתורה – "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (ויקרא כ"ה, לז). אולם, אם מבינים שפרשתנו עוסקת בלווה, הרי לדבר יש השלכה גם לגבי הפסוק הבא: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (כ"ג, כא), שכן המסקנה לכאורה היא שלא רק שמותר להלוות לנוכרי בריבית, אלא מותר גם ללוות ממנו בריבית. ר' עובדיה ספורנו בפירושו לפסוק כתב, שהכוונה היא שיש חיוב לא להפר התחייבות כלפי הנוכרי: "תתן לו הריבית אם התנית עמו, ולא תבגוד".

רש"י, לעומת זאת, הבין (על פי הגמרא בבבא מציעא ע ע"ב) שכוונת המילים "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ" היא כדי לדייק מכאן – "ולא לאחיך, והדגש הוא על כך שיש כאן לאו הבא מכלל עשה, המלמד שוב את האיסור ללוות בריבית מישראל: "לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה".

ברם, לפי הרמב"ם הפסוק אכן מחדש מצווה, המנוסחת בדבריו בשתי אפשרויות: בספר המצוות (עשה קצח) הרמב"ם כתב שהמצווה היא "לבקש ריבית מן הגוי ואז נלוה לו עד שלא נועילהו ולא נעזור לו אבל נזיקהו", כלומר שהמצווה היא להלוות לגוי בריבית, כדי לגרום לו נזק. אולם, בכותרות להל' מלוה ולוה הרמב"ם כתב (מצווה יב): "ללוות מן עכו"ם ולהלוות לו בריבית" (וכעין זה שם פ"ה ה"א), והמצווה כוללת גם ללוות מגויים בריבית.

הראב"ד שם וראשונים רבים, כגון הרמב"ן והרשב"א שהובאו במגיד משנה שם, חלקו על הרמב"ם וסברו שאין מצווה חיובית בהלוואה בריבית לגוי, אלא לכל היותר לאו הבא מכלל עשה, ויש היתר לגוי, אך לא מצווה. ניתן לבסס עמדה זו על כך שדוד המלך שיבח בספר תהילים את מי ש

ראיה לשיטה האחרונה, יש להביא מכך שדוד המלך שיבח את מי ש"כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ" (תהילים ט"ו, ה), והגמרא (מכות כד ע"א) אומרת שהכוונה למי שלא נתן "אפילו בריבית עובד כוכבים". אם יש מצווה להלוות לגוי בריבית, כדעת הרמב"ם, כיצד שיבח דוד את מי שלא קיים מצווה זו? האחרונים העלו קושיה נוספת על גישת הרמב"ם. הגמרא (בבא מציעא ע ע"ב) ציינה שיש איסור מדרבנן להלוות לגוי בריבית. ושוב: אם אכן יש מצווה מדאורייתא להלוות לגוי, כיצד ביטלו חכמים מצווה מדאורייתא? אמנם יש לציין, שגם לראשונים סוברים שאין בכך מצווה אלא רק היתר, יש קושי להסביר איסור זה, שהרי לפי הט"ז (יו"ד ריש סימן קי"ז ועוד) אין כוח ביד חכמים לאסור דבר המפורש להיתר בתורה, גם אם אינו מצווה.

מהר"ם פדאווה (על הרמב"ם שם) חידש, שלפי הרמב"ם המצווה היא שבמקרה שיהודי מלווה כסף לנוכרי, עליו לקחת ריבית. חכמים אסרו את עצם ההלוואה, ולכן אין איסורם סותר את מצוות התורה, שהתייחסה רק למקרה שבו יש הלוואה, אך לא חייבה את עצם ההלוואה לנוכרי. מהר"ם פדאווה העלה אפשרות נוספת, שהמצווה ליטול ריבית היא רק כלפי עובד עבודה זרה, ואילו חכמים אסרו את ההלוואה לנוכרים שאינם עובדי עבודה זרה. חיזוק לכך ניתן להביא מפירושו של רלב"ג לפסוק, שכתב: "לנכרי תשיך – היא מצוות עשה מפני שהוא עובד עבודה זרה חייבה אותנו התורה להלוות לו בריבית". הפסוק בתהילים משבח אפוא את מי שנמנע מלהלוות בריבית לנוכרי שאינו עובד עבודה זרה.

לפי הגמרא (שם) מצוה להקדים הלוואת ישראל בחינם להלוואת גוי בריבית. לשיטות הראשונים שאין מצווה בהלוואה לנוכרי, אין זה חידוש גדול, שהרי מסתבר שיש להקדים קיום מצווה על פני פעולה שהיא אמנם מותרת, אך אין בה מצווה. אולם לפי הרמב"ם החידוש בגמרא מובן היטב, שכן באמת ישנן שתי מצוות – להלוות לישראל ולהלוות לנוכרי בריבית, והחידוש הוא שהלוואה לישראל בלא ריבית קודמת להלוואה לנוכרי בריבית.

בהלוואות שבין יהודים נוהגים לעשות 'היתר עיסקא' כדי להתמודד עם איסורי ריבית. אולם, היות שמדרבנן יש איסור להלוות לגויים בריבית, כיצד אפוא מתאפשרת כיום הלוואה כזו? יש שכתבו שהטעם לאיסור הוא שלא נלמד ממעשיהם, ולא גזרו זאת על תלמידי חכמים, ויש שהתירו להלוות עד כדי חייו (ראו בטור יו"ד סי' קנט). על כל פנים, השלחן ערוך (יו"ד סי' קנט ס"א) פסק: "דבר תורה, מותר להלוות לעובד כוכבים בריבית. וחכמים אסרוהו, אם לא כדי חייו, או לתלמיד חכם, או בריבית דרבנן; והאידנא מותר". היתר זה מבוסס על הסבר תוספות בבבא מציעא שם (ד"ה תשיך): "שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן".