והגית בו יומם ולילה: מצוות תלמוד תורה
מבוא
בתחילת ספר יהושע, הקב"ה מחזק את יהושע בברכת חזק ואמץ ומצווה אותו כך:
לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכׇל־הַכָּתוּב בּוֹ כִּי־אָז תַּצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. (יהושע א', ח)
בפסוק זה ישנן לכאורה שתי מצוות הקשורות ללימוד תורה: הראשונה היא מצוות לא תעשה של "לא ימוש", והשנייה – מצוות עשה של "והגית". אך האם מדובר במצווה או בדברי ברכה ועידוד ליהושע?
הגמרא במסכת מנחות שואלת שאלה זו. מצד אחד, הגמרא שם מביאה דיון העוסק בשאלה כיצד ניתן לקיים את המצוות המוזכרות בפסוק זה:
א"ר אמי... אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש. (מנחות צט:)
לשון הגמרא מורה שחז"ל הבינו שמדובר במצוות ממש. מצד שני, הגמרא מציינת שדעות אלו חולקות על רב שמואל בר נחמני, שדעתו שונה:
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר... אמר לו הקב"ה: יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה, "לא ימוש ספר התורה זה מפיך".
למרות דעתו של ר' שמואל בר נחמני, נראה שעל פי הבנתם של חז"ל ושל ראשונים רבים פסוק זה מצטרף לפסוקים אחרים מן התורה המשמשים מקור למצוות תלמוד תורה.
תוקף הפסוק
המהר"ץ חיות[1] מביא את הפסוק שלנו כדוגמא המסבירה את תוקפם של דברי קבלה (הלכות הנלמדים מן הנביאים והכתובים). לטענתו, דינים הנלמדים מדברי קבלה הינם, ברבים מן המקרים, הרחבות למצוות דאורייתא שתוקפן הוא רק מדרבנן. גם במקרה שלנו הוא מצטט את הגמרא במנחות וטוען שלמרות שמפסוק זה למדו מצוות עשה אחת ומצוות לא תעשה אחת:
מכל מקום לא ראינו למוני המצות שימנו אותם במצות ואדרבה ראינו שהייתה מצוה זו מסורה ביד חכמים והקילו בה... ואם הייתה מצוה זו כשאר מצוות התורה הנה לא מצינו קולא בכהאי גוונא.
דהיינו, העובדה שהגמרא מחפשת 'קולא' למצוות 'והגית' (שאפשר לקיים מצווה זו בקריאת פסוקים) מוכיחה שמדובר במצווה מדרבנן.
הרב מאיר שמחה הכהן, בעל ה"אור שמח", דן גם הוא בדינים הנלמדים מן הפסוק שלנו וקובע כי הפסוק שלנו אינו מקור עיקרי למצוות תלמוד תורה. בלשונו:
מצוות תלמוד תורה הוא מן קרא דשננתם וכמה פסוקים דאילו פסוק והגית בו יומם ולילה הוא בדברי קבלה. (אור שמח על הלכות תלמוד תורה א', ב)
מה הפסוק שלנו מוסיף למצוות תלמוד תורה?
ארבעה פסוקים בתורה מלמדים אותנו על מצוות תלמוד תורה:
וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם (דברים ה', א);
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (דברים ו', ז);
וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (שם);
וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים י"א, יט).
פסוקים אלה מדגישים את החובה ללמד את הבנים והתלמידים תורה וכן את החובה של האדם ללמוד תורה בעצמו.
אילו דברים חדשים נלמדים מהציווי ליהושע, שלא נמצאים בארבעת הפסוקים לעיל?
אם נתרכז בחלק השני של הפסוק, במצוות העשה, נבחין שיש בו לפחות שני דגשים ייחודיים לפסוק זה. הראשון הוא הבחירה בפועל "והגית", והשני נוגע לזמני היום שבהם חל חיוב לימוד התורה.
"והגית"
התורה השתמשה בפעלים 'ושננתם', 'ולמדתם' כדי לצוות על לימוד התורה. מה מחדש ציווי המשתמש בפועל 'והגית'?
השולחן ערוך פוסק שאין מברכים ברכות התורה על הרהור בדברי תורה, אלא רק כאשר לומדים בדיבור (שו"ע או"ח, הלכות תלמוד תורה מ"ז סעיף ד). דברי השולחן ערוך מבוססים על סוגיה בגמרא (בברכות כ:) ועל מסקנתו ממנה, לפיה הרהור לא נחשב לדיבור.
הגר"א בביאורו שם מעיר שלדעתו יש לברך גם על הרהור בדברי תורה. כראיה לדבריו הוא מביא את הפסוק שלנו ומדגיש את השימוש בפועל 'והגית': "והגית בו וכו'. רוצה לומר בלב, כמו שכתוב 'והגיון לבי'".
לכאורה, השולחן ערוך והגר"א חולקים על משמעות המילה והגית כפי שהיא מופיעה בתנ"ך. לפי הגר"א כוונת המילה היא למחשבת הלב, ואילו השו"ע מבין שהכוונה לדיבור.
דבר זה מצוי במחלוקת פרשנים. רש"י, ופרשנים נוספים, פירשו בפסוק מקביל בתהלים "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א', ב) שמשמעות המילה "יהגה" היא יחשוב בלבו. אך האבן עזרא שם מביא פסוק אחר שממנו משמע שהכוונה לדיבור: "ולשוני תהגה צדקך" (תהילים ל"ה, כח).
הרב אברהם דנציג מקשה על הסבר הגר"א, וטוען שאכן עיקר הלימוד הוא בפה – כפי שמוכח מהמילה 'ושננתם'. את ההוכחה של הגר"א מהפסוק "הגיון לבי" הוא דוחה בטענה שבפסוק מצוין באופן מפורש שמדובר בהרהור הלב: "...הגיון לבי הוא במחשבה, אבל הגיון ולא כתיב לב פירושו דיבור" (נשמת אדם, ט). בנוסף, הוא מביא פסוק מספר משלי המוכיח שלשון זו מורה על דיבור.
הט"ז שם (ס"ק ב) מקשה על סתירה הקיימת לכאורה בין שני סעיפים בשולחן ערוך. בסעיף ג השולחן ערוך פסק שהכותב דברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך. אדם הכותב דברי תורה (ולא קורא אותם בקול) ודאי נחשב למהרהר! מדוע, אם כן, יש הבדל בינו לבין האדם מסעיף ד', שלא צריך לברך?
אפשרות אחת היא להסביר שלדעת כולם הרהור בדברי תורה נחשב למצווה, והגר"א והמחבר נחלקו בשאלה האם ברכת התורה נתקנה על מצוות לימוד תורה בלבד או שנדרש גם מעשה של לימוד תורה, כמו קריאה או כתיבה, עליו ניתן לברך.[2]
הרב סלוביצ'יק מסביר בדרך דומה. לדעתו, יש איסור ללמוד תורה ללא ברכה. לפי השולחן ערוך האיסור הוא רק על מעשה לימוד בלא ברכה; בהרהור בדברי תורה אין מעשה, ולכן אין צורך בברכה. לדעת הגר"א, לעומת זאת, האיסור ללמוד ללא ברכה חל על כל מצוות תלמוד תורה, ולדעת כולם אדם שמהרהר בדברי תורה מקיים מצוות תלמוד תורה.[3]
אפשרות שניה היא על פי תשובתו של רבי עקיבא איגר.[4] לדעתו, מצוות תלמוד תורה כוללת בתוכה גם מצווה ללמד אחרים וגם מצווה ללמוד בעצמו. כאשר אדם כותב או קורא תורה בקול הוא יכול לקיים בו זמנית גם את המצווה ללמוד וגם את המצווה ללמד, מה שאין כן כאשר הוא מהרהר.
לפי תשובה זו, המהרהר בדברי תורה במחשבתו לא קיים את מצוות תלמוד תורה באופן שלם, ולכן לא מברכים על הרהור בדברי תורה. כדי להסביר את דעת הגר"א ניתן לומר שמצוות תלמוד תורה מתקיימת בשלמותה גם על ידי הרהור, ולכן יש לברך.
הרב שניאור זלמן מלאדי פסק בספרו "שולחן ערוך הרב":
וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד בין במקרא משנה ותלמוד אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות ולמדתם אותם וכמ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו'. (שו"ע הרב יו"ד, פרק ב' הלכה י"ב)
הרב שניאור זלמן מלאדי הבין שהפסוק שלנו דורש שלימוד התורה ייעשה בקול, ולא בהרהור. לדעתו, הפסוק שלנו מחדש פרט הלכתי חשוב באחת המצוות היסודיות, מצוות לימוד תורה.
הסחת הדעת מהתורה
התוספות בברכות הקשה: מדוע יש הבדל בין הברכה על ישיבה בסוכה, שנאמרת כמה פעמים ביום, לבין הברכה על לימוד תורה שנאמרת פעם ביום?
זוהי תשובתו:
וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחויב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב [בסוכה] כל היום בלא הפסק. (תוספות על ברכות יא: ד"ה שאמר)
לפי התוספות, מצוות תלמוד תורה נמשכת לאורך כל היום בלי הפסק. אך כיצד יש להבין את תשובתם של תוספות? הרי בפועל בני אדם עושים הפסקות מלימוד התורה במשך שעות היום ומסיחים את דעתם מהתורה!
הרב סולוביצ'יק נדרש לשאלה זו, וחידש שלדעת התוספות מצוות תלמוד תורה כוללת לא רק את המצווה ללמוד תורה אלא גם את המצווה להיות קשור לתורה ומחובר אליה, וכך מובא בשמו:
מצות והגית שבקרא לא מיירי דוקא מענין עצם מעשה לימוד התורה אלא דנלמד מקרא "והגית בו יומם ולילה" דחל חיוב להיות קשור בליבו ובדעתו לתורה דוהגית הוא מלשון "והגיון לבי לפניך" דתלמוד תורה היא תשוקתנו ועצם חיינו. (רשימות שיעורים למסכת ברכות דף קי"ז)
זאת אומרת, הפסוק שלנו מלמד אותנו יסוד חשוב – מצוות תלמוד תורה היא מצווה שלא מתקיימת רק בלימוד אלא גם בקשר נפשי לתורה. הקשר הנפשי שהאדם נדרש לחוש כלפי התורה קיים תמיד, ולכן גם הפסקה מלימוד בפועל לא מהווה הפסקה ממצוות תלמוד תורה.
ונאים הדברים במיוחד כשמבינים את ההקשר שבו הם נאמרו ליהושע בתחילת תפקידו כמנהיג החדש של עם ישראל. יהושע הוא המנהיג שמכניס את עם ישראל לארץ. בכניסה לארץ, עם ישראל מתחיל פרק חדש בתולדותיו, שמעולם לא חווה משהו דומה לו. מעתה, הוא יצטרך להילחם על הארץ, ולאחר מכן להתנחל בה. כיצד ניתן לקיים את מצוות תלמוד תורה במקביל למלחמה ולהתיישבות?
התשובה לכך היא שאם עד עכשיו התורה ציוותה על לימוד תורה בפועל, כעת הקב"ה מחדש שמצוות תלמוד תורה כוללת בתוכה גם קשר נפשי – כך התורה משתלבת בחיים הטבעיים בארץ ישראל ומתחברת אליהם.
יומם ולילה
בהלכות תלמוד תורה ברמב"ם מובא:
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א', ח)
הרמב"ם ציטט את הפסוק שלנו בהקשר של החיוב האישי החל על כל אדם לקבוע זמנים ללימוד ביום ובלילה. האם החיוב ללמוד תורה הוא רק על ידי קביעת זמנים מיוחדים לכך – פעם ביום ופעם בלילה, אך לא במשך שאר שעות היום?
הזכרנו כבר לעיל את הסוגיה במנחות צט: הדנה בכמות התורה שיש ללמוד בכדי לקיים את מצוות 'והגית'. רשב"י טוען שהפסוק שלנו מלמד שאפשר לקיים את מצוות תלמוד תורה בצורתה המינימלית על ידי קריאת שמע בבוקר ובערב, שכן הפסוק דורש להגות בתורה פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה.
אך אפשר להבין גם אחרת. היה אפשר להבין שהפסוק מדריך אותנו להגות בדברי תורה במשך כל היום כולו – מהבוקר ועד הערב. ייתכן, שכך הבין רבי ישמעאל שטוען בהמשך הסוגיה ש"מותר" ללמוד חכמה יוונית בזמן שאינו יום ואינו לילה – כלומר שאסור ללמוד חכמה יוונית כלל – כיוון שחובת תלמוד תורה אינה פוסקת לרגע!
במסכת נדרים (דף ח.) הגמרא מסבירה שאדם שנדר ללמוד פרק מסוים בתורה נדרו חל, אף על פי שאין שבועה חלה על שבועה והלה "מושבע ועומד מהר סיני", כיוון שניתן להיפטר מהחיוב המינימלי של לימוד תורה בקריאת שמע בוקר וערב. לכאורה, גם מכאן משמע שמצוות לימוד תורה הוא לא חיוב תמידי במשך כל שעות היום.
אלא שהר"ן שם מפרש אחרת. לטענתו, החיוב ללמוד תורה חל במשך כל שעות היום ולא רק בבוקר ובערב. לדעתו, "חייב כל אדם ללמוד תמיד יומם ולילה כפי כחו", כדי שיוכל לקיים את מצוות התורה לפי דרשת חז"ל "ושננתם – שיהו דברי תורה מחודדין בפיך".
בהסבר לדברי חז"ל הקובעים שאדם יוצא ידי חובתו על ידי קריאת שמע בלבד, כותב הר"ן:
מסתברא לי דלאו דווקא, דבהכי מיפטר. (ר"ן על נדרים ח.)
רבינו מאיר שמחה הכהן, בעל ה"אור שמח", הבין אחרת. לדעתו, חכמים אכן דייקו מהפסוקים שהחיוב של לימוד תורה הוא בקביעת זמנים ללימוד ביום ובלילה, ולכן ניתן לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה בקריאת שמע בלבד. אך קביעה זו נובעת מכך שהתורה פונה לכלל בני האדם בשווה. מי שמסוגל ללמוד יותר גם מצוּוה ללמוד יותר, כל אחד כפי ערכו, זמנו ויכולותיו. וכך כותב האור שמח:
באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת, ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית, קים והגית בה יומם ולילה, כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו. (אור שמח על הלכות תלמוד תורה א', ב)
יוצא אם כן, שלדעת האור שמח הפסוק שלנו גם מדריך ומורה על החיוב הבסיסי שיש על כל יהודי ללמוד תורה "יומם ולילה".
[1] מאמר דברי נביאים דברי קבלה עמוד קע"א
[2] כך משמע מהנשמת אדם, עיי"ש.
[3] רשימות שיעורים על מסכת ברכות, עמוד קי"ח.
[4] שו"ת רעק"א, פסקים, כ"ט.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)