עריכה: אביעד ברסטל.

***

 

פתיחה

בתחילת השיעור הקודם, הוסבר שבאופן בסיסי קיימות שתי דרכים להקל מחומרת האיסור בחילול שבת לצורך פיקוח נפש: האחת, עשיית מלאכה על ידי נכרי, והשנייה, עשיית המלאכה בשינוי. כפי שראינו בשיעור שעבר, האפשרות לעשות מלאכה על ידי נכרי שנויה במחלוקת בין הראשונים והפוסקים. כפי שנראה, גם האפשרות לעשות מלאכה בשינוי איננה מוסכמת, ובכך נעסוק בעזרת ה' בשני השיעורים הקרובים.

 

מקור הסוגיא ביחס ליולדת

הגמרא במסכת שבת עוסקת בטיפול ביולדת בשבת. הגמרא קובעת שאם היולדת זקוקה לשמן מותר להביאו אפילו דרך רשות הרבים, אך מסייגת את ההיתר:

"דכמה דאפשר לשנויי – משנינן". (שבת קכח:)

השינויים למיניהם מפורטים בסוגיית הגמרא שם, וכוללים בעיקר דרכים יצירתיות להביא את השמן ביד או בשיער, ולא בכלי שבו רגילים להשתמש. השאלה מה מוגדר 'שינוי' היא שאלה רוחבית במסגרת כלל הלכות שבת, ואין כאן המקום לעסוק בה. אך עצם הדרישה לבצע את הפעולות הנחוצות עבור היולדת בשינוי מוצגת בגמרא באופן פשוט ומוסכם, והביאוה להלכה כל הראשונים והפוסקים: הרי"ף (נא: בדפי הרי"ף), הרמב"ם (הלכות שבת ב', יא), הרא"ש (י"ח, ה), והשולחן ערוך (אורח חיים ש"ל, א).

כפי שראינו בשיעור שעבר ביחס למלאכת נכרי, גם ביחס למלאכה בשינוי הבהירו הראשונים:

"והא דאמרינן כל מה דאפשר לשנויי משנינן, דוקא שבאותו איחור לא יבא לידי סכנה". (חידושי הריטב"א שבת קכח: ד"ה והא)

כלומר, אמנם יש מגמה להפחית בחומרת האיסור, אך יש לזכור כי פיקוח נפש דוחה שבת, ועל כן להלכה יש לעשות את הפעולה בשינוי רק אם אין בכך כל סכנה לשלום היולדת.

 

מחלוקת הראשונים בחולה שיש בו סכנה

בראשונים מצאנו מחלוקת נרחבת בשאלה האם הדרישה שקבעו חכמים ביחס ליולדת נוהגת גם בשאר חולים שיש בהם סכנה. הרמב"ן כתב כך:

"ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה בשינוי זה כלל". (תורת האדם עניין הסכנה אות ד')

הרמב"ן לומד מיולדת לכל חולה שיש בו סכנה, "דכמה דאפשר לשנויי, משנינן". הוא מוכיח את דבריו גם מן הסוגיא במסכת שבת (קלג.) הקובעת שאם התרופות והתחבושות הנחוצות לתינוק לאחר המילה לא הוכנו מבעוד יום, מותר להכין אותן בשבת משום פיקוח נפש, אך חובה לעשותן בשינוי (כגון בלעיסה בשיניים במקום טחינה בעזרת כלי), ולא כדרכן.

לעומת הרמב"ן, כתב המאירי:

"ואע"פ שבשאר חולים אין צריך שנוי, יולדת שאני שרובן אין בהן כל כך סכנה". (מאירי שבת קכח: ד"ה יולדת)

כלומר, הדרישה לשנות "כמה דאפשר" איננה שייכת בחולה שיש בו סכנה, אלא דווקא ביולדת, מאחר  "שרובן אין בהן כל כך סכנה". לדעת המגיד משנה זו גם דעת הרמב"ם, משום שהוא דורש לבצע מלאכה בשינוי במסגרת הטיפול ביולדת, אך אינו מזכיר דבר וחצי דבר על כך ביחס לחולה שיש בו סכנה. המגיד משנה מסביר זאת כך:

"והטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה. ודין המילה הוא לפי דעת רבינו מפני טענה אחרת, מפני שהן מכשירין שהיה אפשר לעשותן מערב שבת". (מגיד משנה שבת ב', יא)

לדעת המגיד משנה, מלאכות עבור חולה שיש בו סכנה אינן נדרשות להתבצע בשינוי, למעט שני מקרים: האחד הוא ביולדת, שלגביה הסכנה אכן רחוקה במיוחד (ברוך ה'!), והשני הוא כאשר ניתן היה להיערך מבעוד יום, וכך הוא במילה בשבת שלעולם אינה מגיעה 'בהפתעה' אלא יודעים עליה שמונה ימים מראש.

להלכה, נחלקו בעניין זה גם המחבר והרמ"א. המחבר פסק בפשטות (אורח חיים ש"ל, א) כי חובה לשנות במהלך הטיפול ביולדת, אך השמיט דרישה זו בעוסקו בחולה שיש בו סכנה. זאת ועוד, ביחס למלאכה על ידי נכרי הכריע המחבר בפירוש שמחללים שבת על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, כפי שלמדנו בשיעור שעבר.

כזכור, הרמ"א השיג על המחבר, וכרך יחד הן את השינוי הן את העשייה על ידי נכרי:

"ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי – עושה על ידי שינוי; ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל – עושין על ידי אינו יהודי; וכן נוהגים". (הגהת הרמ"א אורח חיים שכ"ח, יב)

לדעת הרמ"א יש לנסות ולהפחית מחומרת האיסור – בין אם על ידי שינוי ובין אם על ידי אמירה לנכרי. כאמור, השולחן ערוך חולק בפירוש על הדרישה לעשיית המלאכה על ידי נכרי, ומסתימת דבריו משמע שהוא שולל גם את הצורך לעשות את המלאכה בשינוי.

כפי שראינו בשיעור שעבר, הט"ז חלק בתוקף על פסק הרמ"א ביחס למלאכה על ידי נכרי. בדברי הט"ז לא מבואר האם כוונתו לשלול גם את הדרישה לעשות את המלאכה בשינוי. על פניו, הטענות שהעלו הראשונים כנגד מלאכה על ידי נכרי נוגעות באותה מידה גם למלאכה בשינוי: ראשית, יש לחשוש שהשינויים למיניהם יגררו עיכובים ותקלות. שנית, יש לחשוש מפני מסקנה מוטעית שמלאכות פיקוח נפש הותרו בדוחק בלבד, ובעתיד יהיה מי שיבקש להתחמק מהן.

ואולם, כבר בדברי ראשונים מצאנו שחילקו בדבר. בשיעור שעבר ציטטנו את הרא"ש בתוספותיו, שקבע שאף אם יש נכרי מוכן ומזומן – אין לחלל שבת על ידיו. הרא"ש מדגיש שיש לחלק בין דין זה ובין הדין של שינוי שמפורש בסוגיא ביחס ליולדת, אך סתם ולא פירש מה החילוק. האור זרוע הרחיב בכך יותר:

"ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י עכו"ם וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל כלומ' אפי' היכא דאיכא עכו"ם וקטנים מיד בההוא שעתא אין אומרי' להם לעשות, היינו טעמא דאי אמרת לעשות על ידם כדאיתנהו מיד בההוא שעתא זימנין דליתנהו ואתי להדורי עלייהו ואדהכי והכי יסתכן להכי עשו היתר גמור לגמרי ומצוה דכל חד וחד יהא זהיר מיד.

מיהו תימא דגבי יולדת פ' מפנין כל מה דאפשר לשנויי משנינן ומהדרי אהיתרא והתם נמי איכא סכנת נפשות?! מיהו נראה דבמקום שיכול לעשות ישראל עצמו ע"י שינוי ואין לו דיחוי בזה השינוי מוטב ודאי שיעשה בהיתר ואל יעשה באיסור... ואין שום דיחוי בההוא שינוי למה לא יעשה בהיתרא, אבל בע"י עכו"ם וקטנים אף על גב דליכא דיחוי איכא למיחש דאתי לידי דיחוי כדפרישית". (אור זרוע ב', לח)

האור זרוע סבור, שהחשש לתקלה כאשר מבססים את מלאכות פיקוח נפש על ידי נכרי גדול יותר ועל כן אין לעשות מלאכה על ידי נכרי. החשש איננו שייך בנוגע לשינוי, ולכן יש לעשות את המלאכה בשינוי כשהדבר אפשרי.

גם בין פוסקי הזמן מצאנו התלבטות בעניין זה. בשו"ת ציץ אליעזר (ט' י"ז, פרק ב' סעיף ב') כתב כדבר פשוט שלדעת הט"ז אין לעשות מלאכות פיקוח נפש בשינוי. הציץ אליעזר מתכתב שם עם הגרש"ז אויערבך, ומתוך תשובת הציץ אליעזר נראה שהגרשז"א במכתבו אליו נטה לומר שהט"ז כלל לא חלק בעניין שינוי שאיננו מעכב את ההצלה, וגם לדעתו אם אפשר לעשות את הפעולה בשינוי כך ראוי לנהוג. וסברא גדולה יש בדבר, שכן ביחס למלאכה על ידי נכרי – דברי הרמ"א הם חידוש, והם מבוססים על דעת מקצת ראשונים (כמו הרי"ד והראבי"ה) שהוציאו את התוספתא ביומא מפשוטה. בנוגע למלאכה בשינוי לעומת זאת, סוגיות מפורשות דורשות שינוי, ובמחלוקת בין הראשונים רבו הדעות לכאן ולכאן, כפי שהוסבר לעיל, וכפי שמפורש באור זרוע.

 

החובה לשנות בפיקוח נפש

1. "הותרה" ו"דחויה"

בדברי האחרונים מצאנו שני ביאורים לפסק הרמ"א. הביאור הרווח הוא זה שעליו למדנו בשיעור שעבר, על פי שולחן ערוך הרב:

"ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל – מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה, ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי – עושה על ידי שינוי, שאז אין איסור מן התורה". (שולחן ערוך הרב אורח חיים שכ"ח, יג)

בדיוק כמו מלאכה על ידי נכרי, כך גם מלאכה בשינוי תלויה בשאלה האם פיקוח נפש "הותרה" או "דחויה".

 

2. כשניתן לשנות – אין היתר משום פיקוח נפש

בספר עמק ברכה[1] ציטט הסבר דומה לזה של אדמו"ר הזקן אך דחה אותו. לדבריו, אף אם ינקוט הרמ"א שהשבת "הותרה" במקום פיקוח נפש, לדעתו יש לעשות את הפעולה בשינוי, וכך הוא מבאר:

"אמנם אחר העיון נראה, דאפילו אם פיקוח נפש הותרה לגמרי בשבת, מכל מקום אין ההיתר אלא דוקא על מה שהוא צורך להחולה; מה שאין כן כל מלאכה שאינו צורך להחולה אין על זה שום היתר של פיקוח נפש בשבת.

ואם כן, כל מלאכה שאפשר לעשותה בשינוי, נמצא כשעושה אותה כדרכה אינה מצרכי החולה כלל, שהרי סגי לו במלאכה בשינוי. ונמצא שעל אותה המלאכה כדרכו אין עלה ההיתר של פיקוח נפש, כיון שאינו צריך למלאכה כדרכו.

ומפני זה אמרינן שמאכילין אותו הקל הקל, אף שפיקוח נפש הותרה, משום דבמקום שיש קל אין החמור מצרכי החולה ואין עליו ההיתר של פיקוח נפש כלל". (עמק ברכה עניין יום הכיפורים אות ג')

לדעת העמק ברכה, בכל מקום שבו ניתן להימנע מחילול שבת – ההיתר נשלל מעיקרו. לכאורה, קיימת 'נפקא-מינה' פשוטה בין שני הביאורים, והיא: מה הדין כאשר נעשתה פעולה לצורך פיקוח נפש לא בשינוי. לפי גישת העמק ברכה, במקרה כזה אין כלל היתר משום פיקוח נפש, ונמצא שיש בכך איסור גמור. לשיטת אדמו"ר הזקן לעומתו, פסיקת "דחויה" אכן מחייבת לחזר אחר דרכי היתר, אך איננה שוללת את ההגדרה העקרונית של המקרה כ'פיקוח נפש'.

כדי לעמוד על עומק משמעותה של 'נפקא-מינה' כזאת, יש להרחיב את היריעה ביחס למלאכה שנעשתה לצורך פיקוח נפש, אך ניתן היה להציל את הנפש גם בלעדיה.

 

היתר פיקוח נפש כשניתן להסתדר בלעדיו

1. כיבוי הנר או הרחקת החולה?

המשנה בפרק "במה מדליקין" התירה לכבות את הנר עבור חולה. הרמב"ם בפירוש המשניות שם העיר:

"וזה החולה הוא חולה שיש בו סכנה, ובתנאי שאי אפשר להעבירו למקום אחר ולא להסתיר את האור ממנו". (פירוש המשנה לרמב"ם שבת ב', ה)

לדעת הרמב"ם, ההיתר לכבות את הנר קיים אך ורק אם אין ברירה אחרת, ואין אפשרות להעביר את החולה לחדר אחר.

הריטב"א חלק על הרמב"ם. הוא פותח בקושיא: מה חידשה המשנה – הרי ברור שמותר לעשות כל שנצרך לצורך חולה שיש בו סכנה? על כך הוא משיב באופן הבא:

"אשמעינן דבדבר של סכנה הזריז משובח ואין ממתינין לכפות כלי על הנר או להוציאה לבית אחר שבחצר". (חידושי הריטב"א שבת ל. ד"ה לעולם)

לדעת הריטב"א חידוש המשנה הוא שיש להזדרז בפיקוח נפש גם במחיר עשיית מלאכה, ולא להתעכב ולחפש דרכי היתר. בספר תורת רפאל[2] (סימן ל"ו) ביאר שדברי הריטב"א הם דוגמה מובהקת להבנת "הותרה" בפיקוח נפש, אלא שעל פי דרכו יש לומר שהרמב"ם נקט שפיקוח נפש "דחויה", וכזכור זהו דיון נרחב ביותר.

אך לענייננו, המשנה ברורה (סימן רע"ח, סק"א) העתיק את דברי הרמב"ם להלכה, וקבע שההיתר לחלל שבת עבור החולה הוא רק כאשר אין אפשרות אחרת לסייע לו. בביאור הלכה שם הוסיף:

"ונראה דלהרמב"ם אם אפשר לעשות עצה אחרת לבד דאיסורא איכא גם חיוב חטאת איכא... ומכל מקום לדינא נראה להחמיר לכולי עלמא היכא דיש לו עצה אחרת". (ביאור הלכה אורח חיים רע"ח, א ד"ה מותר)

דברי הביאור הלכה הולמים היטב את הסברו של העמק ברכה: כאשר ניתן לסייע לחולה בדרך המותרת, אין כלל היתר משום פיקוח נפש, לא כ"הותרה" ולא כ"דחויה" והמחלל שבת במצב כזה – חייב חטאת. חידושו של העמק ברכה הוא, שבכל מקום שבו ניתן לבצע את הפעולה בשינוי, ההיתר משום פיקוח נפש כלל לא קיים.

 

2. "הקל הקל תחילה" במאכלות אסורות

הגרש"ז אויערבך עמד על כך שהמבי"ט חלק על הביאור הלכה. בגמרא במסכת יומא (פג.), נאמר שאם חולה שיש בו סכנה נדרש לאכול מאכלות אסורות – עליו לנקוט בדרך של "הקל הקל תחילה", ולהעדיף מאכל שאיסורו חמור פחות (כגון איסור לאו ולא איסור כרת, או איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא). הרמב"ם (מאכלות אסורות י"ד, טז) פסק הלכה זו, ועל כך כתב המבי"ט:

"ונראה דהא דאמרינן מאכילין הקל קל תחלה לא הוי אלא מדרבנן, דמדאוריתא אין לך דבר חמור שעומד בפני פקוח נפש". (קרית ספר על הרמב"ם, מאכלות אסורות פרק י"ד)

המהרי"ט אינו שולל כמובן את עצם החובה לחזר אחר דרכי היתר ולהימנע מן האיסור, אלא שלדעתו חובה זו איננה גורעת מעצם ההיתר משום פיקוח נפש.

כאמור, הגרש"ז אויערבך עמד על כך שדברי המבי"ט שונים מפסיקת הביאור הלכה על פי הרמב"ם:

"דברי הקרית ספר הם חדוש גדול ורבים חולקים עליו, כי מצד הסברא נראה דאם הקל והחמור הם לפנינו למה יהא מותר להאכיל את החמור ללא שום צורך?! ועיין בביאור הלכה סימן רע"ח דאם אפשר לעשות עצה אחרת וחילל שבת – חייב חטאת. גם יתכן שהקרית ספר כתב כן רק כשנותנים להחולה עצמו מאכלות אסורות אבל לא כשאחרים צריכים לעבור עבירה כחילול שבת". (שו"ת מנחת שלמה א', ז)

הגרשז"א מעלה חילוק מעניין ומקורי: עבור החולה עצמו, כלל האיסורים הותרו באופן גורף, והחובה לחפש אחר "הקל תחילה" אינה אלא מדרבנן. אך לגבי אנשים אחרים הנדרשים להגיש סיוע, במקרה שיש סיוע פשוט וזמין בדרך היתר, אכן אין כל היתר לחלל שבת בדרך אחרת.

לעומת הגרשז"א, בשו"ת יחווה דעת נטה להסכים עם מסקנת המבי"ט,^[3] ולהרחיב אותה גם לענייני מלאכה בשינוי (הוא עוסק במילה, שכפי שהזכרנו לעיל מפורש בגמרא שיש לשנות בה):

"ועוד יש לומר שאף על פי שמן התורה דין פקוח נפש כמילה שהשבת הותרה אצלה, מדרבנן החמירו בפקוח נפש שכל שאפשר לעשות בהיתר בלי שיהוי יעשו, ולכן אמרו שמאכילים אותו הקל הקל תחלה". (שו"ת יחווה דעת חלק ד', סימן ל')

למדנו מדבריו, שכל החובה לחזר אחר דרכי היתר אינה אלא מדרבנן, וברור שמי שלא נהג כך – אינו חייב חטאת.

 

3. הבחנה בין רמות שונות של סכנה

להשלמת הדיון ביחס לדין "הקל הקל תחילה", יש להעיר שתי הערות:

א. אחת ההלכות הקשורות לדין "הקל הקל תחילה" היא 'שתייה לשיעורין' ביום הכיפורים. הגר"ח מבריסק חידש, שההלכה הפסוקה (שולחן ערוך אורח חיים תרי"ח, ז) לגבי השתייה לשיעורין ביום הכיפורים נוהגת רק במי ששותה כדי שלא יחלה ויסתכן, אך מי שכבר מוגדר חולה שיש בו סכנה – שותה כדרכו. כך הביא בשמו בנו הגרי"ז:

"והנה אאמו"ר הגאון זצ"ל היה מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכדומה שיאכילו אותו ביוה"כ כל צרכו ולא פחות מכשיעור, ואמר הטעם דכיון שהוא כבר חולה שיש בו סכנה הרי יוה"כ נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו שבכלל זה גם חיזוק גופו...

ודברי השו"ע דמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור קיימי רק על חולה שעדיין אין בו סכנה רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביוה"כ יכבד עליו החולי ויסתכן". (חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות שביתת העשור ב', ח)

רבים חלקו על חידוש זה (כמבואר בשו"ת יחווה דעת, חלק ו', סימן ל"ט). אך אם נקבל את דברי הגר"ח, נוכל להציע שיש הבדל מהותי בין פעולות להקלת האיסור עוד לפני שהסכנה לפנינו שאכן נדרשות ומחויבות, לבין פעולות להקלת האיסור כשהסכנה כבר קיימת, שרמת החיוב בהן פחותה.

ב. בסיום השיעור שעבר הצענו להבחין בין רמות שונות של פיקוח נפש ביחס למלאכה על ידי נכרי. מסתבר שהבחנה זו רלוונטית גם לנדון שלפנינו: כאשר מדובר בפעולות ישירות של הצלה, אין חובה לנקוט בדרך של "הקל הקל תחילה", וגם אם יש חובה כזאת – היא אינה אלא מדרבנן. לעומת זאת, כאשר מדובר על פעולות הצלה עקיפות, כגון כיבוי הנר רק כדי שהחולה יוכל לישון, החובה למצוא פתרון חלופי היא חובה מוחלטת, ומי שלא נהג כך, חייב חטאת.

 

סיכום ומסקנה

לאור דיוננו בהיתר פיקוח נפש במקרה שניתן להסתדר בלעדיו, נחזור לנידון דידן, היינו שינוי במקום פיקוח נפש. לעיל עמדנו על שתי הדרכים להסביר את פסק הרמ"א: שבת "דחויה", או לחילופין שאין כלל היתר לחלל שבת אם ניתן לעשות את המלאכה בשינוי. הדיון הנרחב בדבר היתר פיקוח נפש כשניתן להסתדר בלעדיו קשור לשאלה זו, ואולם השאלות קרובות אך לא זהות.

הגרשז"א עצמו עמד על כך והדגיש:

"וכן אף הסוברים שלכתחילה יש לעשות על ידי נכרי או בשינוי – סימן שכ"ח סעיף י"ב ברמ"א – לא הזכירו כלל דאי לא עביד הכי חייב חטאת... ובפרט לדעת הקרית ספר שהחיוב לאכול תחילה הקל הקל אינו אלא מדרבנן... ומה שכתב סימן רע"ח בביה"ל ד"ה מותר, במכבה את הנר דבכהאי גוונא שהיה אפשר להוציא את החולה מהחדר חייב חטאת, אפשר דהתם שאני משום דחשיב כאילו אין צריכים כלל לכבות". (שמירת שבת כהלכתה פרק ל"ב הערה י"ט)

נמצא אפוא, שבמקום שבו ניתן היה למנוע את הסכנה מעיקרה, יש מקום לדברי הביאור הלכה על פי הרמב"ם כי כלל לא קיים היתר משום פיקוח נפש, והעושה פעולה אסורה – חייב חטאת. לעומת זאת, במקום שבו קיימת סכנה המחייבת חילול שבת, ברור שיש היתר משום פיקוח נפש – ואף על פי כן מורה הרמ"א לבצע את המלאכה בשינוי, כדי לנסות ולפעול בדרך של "הקל הקל תחילה".

אם כך, גם אם נקבל את ביאורו של העמק ברכה לדברי הרמ"א, אין הכרח להגיע למסקנה שמי שעשה את המלאכה כרגיל ולא בשינוי חייב חטאת. כל חידושו הוא שהדין איננו מבוסס על "הותרה" לעומת "דחויה", אלא על תפיסה עקרונית יותר של הגדרת פיקוח נפש במקום שבו ניתן היה למצוא פתרון בלי לחלל את השבת.