והיה מחניך קדוש

הפסוקים בפרשת כי תצא עוסקים בדינים הנוהגים במחנה הצבא:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה ... וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ: וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: (דברים כג, י-טו)

פסוקים אלו משלבים ציוויים פרטיים ומסוימים – דין יד ויתד, יציאת הטמא אל מחוץ למחנה ואיסור הראות הערוה – יחד עם הוראות כלליות: "ונשמרת מכל דבר רע" ו"והיה מחניך קדוש". שילוב זה מעורר ומגביר את השאלה הקיימת תמיד בציווים כללים – מה עניינם? האם ואיזה הוראות מעשיות ניתן ללמוד מהם, במעשים ספציפיים או בהתנהגות כללית של האדם? כאן התורה פירטה לנו מצוות מעשיות במחנה, אז מה מלמדנו הציווי הכללי 'והיה מחניך קדוש'?

לשאלה זו מצאנו כמה וכמה תשובות בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים. נשתדל לעיין בדבריהם, ולנסות בעקבות הפירושים השונים לאיסור זה להציע הבנה כוללת יותר במצווה זו ובאופי מחנה המלחמה של ישראל.

צניעות

הסמ"ק (מצוה נז) רואה בפרשייתנו את המקור מדאורייתא לדיני צניעות:

להיות צנוע דכתיב (דברים כ"ג) והיה מחניך קדוש, וכתיב (מיכה ו') והצנע לכת עם אלהיך.

נראה שהסמ"ק סמך את הבנתו דווקא על המצוות הפרטיות המופיעות בפרשייה זו – שלושת המצוות של צניעות בעשיית הצרכים, התרחקות מערווה וטהרת הטמא במקרה לילה מכוונות להגברת הצניעות, ומסתבר לראות את הכלל כמסכם את הפרטים ומצווה על כלל ענייני הצניעות.

בספרי (דברים כי תצא רנד) מוסיפים ודורשים גם את הציווי של "ונשמרת מכל דבר רע" כעוסק בענייני צניעות וערוה:

דבר אחר ונשמרת, הזהר שלא תהרהר בעבירה ותבא לידי קרי.

וכן מצאנו הרחבה נוספת במדרש ויקרא רבה (קדשים כד) שם הביטוי 'ערות דבר' מקבל משמעות חדשה:

והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור ר' שמואל בר נחמן אמר זה נבול הפה.

ניבול הפה הוא איסור שלא מצאנו במקומות אחרים בתורה, הנוגע לענייני הצניעות הן מצד ההתרחקות מענייני הערוה והן מצד האופי החיובי במידת הצניעות, הדורש התנהגות רגועה וצנועה הכוללת, כמובן, גם את הדיבור.

דברי המדרשים מתייחסים למחנה הצבא, כפשט הפסוקים, אך הסמ"ק מרחיב את הציווי לאמירה כללית על המצווה להיות צנועים; נדמה שהדגש המיוחד על הצניעות במחנה נובע מכך שזהו מקום שדיבור והתנהגות לא צנועים עלולים להיות נפוצים בו, ולכן נדרשת זהירות מיוחדת – אך עצם מצוות הצניעות שייכת בכל מקום.

אם כן, הבנה ראשונה במצוות קדושת המחנה רואה בציווי התורה קריאה למחנה המלחמה להיות מקום של צניעות והתרחקות מדבר ערווה.

מצוות פרטיות

הרמב"ם ובעקבותיו גם ספר החינוך לא מונים את הפסוקים הכלליים בפרשתנו כמצוות, אלא אך ורק את המצוות הפרטיות שבה, ולמעשה רק את מצוות היד והיתד (קצב-ג במצוות העשה לרמב"ם ומצוות תקסו-ז בספר החינוך) הם מקשרים למחנה הצבא, כשאת הציווי על פרישת הטמא מן המחנה הם מונים יחד עם המצווה הכללית של התרחקות טמאים מהמקדש (עשה לא ברמב"ם ומצווה תקסה בחינוך). לשיטתם נראה שאין כאן כלל מצווה כללית של צניעות וקדושה, אלא חיזוק בלבד לאיסורים הספציפיים הנאמרים ביציאה לצבא דהיינו איסור עשיית הצרכים במחנה.

מוציא שם רע וענייני החברה

אפשרות שלישית לראות את הציווי של השמרות מדבר רע כעוסק בענייני הדיבור. ראינו זאת לעיל בדברי מדרש ויקרא רבה, והדברים חוזרים גם בגמרא (כתובות מו.) בצורה אחרת:

אזהרה למוציא שם רע מנלן ר' אלעזר אמר מלא תלך רכיל רבי נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע.

קישור דומה בין פרשתנו לבין ענייני לשון הרע מצינו וכן מצינו בגמרא בכתובות (ה.), הדורשת את מצוות 'יתד תהיה לך על אזנך' בצורה ייחודית:

דרש בר קפרא, מאי דכתיב: ויתד תהיה לך על אזנך? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעו באזניו.

איסור לשון הרע ומוציא שם רע הם איסורים כלליים, ויש להבין מדוע הם הגמרא מקשרת אותם דווקא לפסוקי היציאה למלחמה. ביאור לכך מופיע בדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים כג), שם הוא מבאר איסורים אלו כנוגעים בבעיה מיוחדת בפילוג המחנה בשעת המלחמה:

והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים.

לדבריו נראה שיש כאן ציווי מיוחד על הווי חברתי טוב במחנה והמנעות ממחלוקת, כאשר הביטוי המעשי לו בא באיסור לשון הרע (וקל וחומר להוצאת שם רע) שגורמים מריבה ופילוג במחנה.

דין כללי של קדושת המחנה

הרס"ג באזהרותיו על המצוות מונה את מצוות קדושת המחנה כחלק משישים וחמש 'פרשיות', ולא כמצווה בודדת. וזו לשונו:

צבאם בסוד קדושים רבה מחניהם מקדשים ומכבדים.

הרי"פ פערלא בביאורו למניין המצוות (שם פרשה ו) מסביר בעקבות דברים אלו שלרס"ג המצוות הפרטיות הינן דוגמא בלבד למצווה הכללית של קדושת המחנה:

ונראה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל שלא בא בזה הכתוב אלא לצוות על קדושת המחנה בעת מלחמה. כפשטי' דקרא דכתיב כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך וגו'. ומה שאמר הכתוב ויד תהיה לך וגו' ויתד תהיה לך וגו'. אין זה אלא כדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כל. כיו"ב. כדמסיים קרא והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.

ובגדר המצווה הוא מסביר:

היינו כל דבר מגונה שהוא נגד קדושת וכבוד המקום של המחנה. ולפ"ז יד ויתד אינם נמנין בפ"ע. דלא נקטינהו קרא אלא לפרש ענין המצוה ולדוגמא לכל כיו"ב.

להבנתו יש מצווה כללית לא לעשות שום דבר מגונה במחנה הצבא, ומה שמנתה התורה אינו אלא דוגמאות בעלמא.

איסור כללי לשמירת המצוות

ניסוח אחר לאופי המצווה הכללית של 'ונשמרת מכל דבר רע' עולה מהרמב"ן בשכחת הלאוין (יא), אותה הוא מונה כלאו העומד בפני עצמו:

המצוה האחת עשרה שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירות הגורמות סילוק השכינה מן המחנה.

דבריו אלו של הרמב"ן תמוהים, שהרי איסור זה אינו מחדש איסור חדש אלא חוזר ומזהיר על האיסורים הקיימים כבר בתורה^[1], ואם כן יש לדון מה עניינו המיוחד, מדוע הוא נחשב כמצווה עצמאית?! הדברים מתבארים בדברי הרמב"ן הן בשכחת הלאוין והן בפירושו לתורה. בדבריו על ספר המצוות מסביר הרמב"ן שיש באיסור במחנה עניין מיוחד, המוסף על האיסור הרגיל:

ואל תשתבש ותאמר כי מאחר שאין הלאו הזה מונע אותנו רק מעבירות מנועות אינו בא במנין. שזה אינו לאו שיכפל בכל מקום לחזוק בלבד אבל נתייחד לו מקום לעבור עליו בשני לאוין במקום ההוא. (שכחת הלאוין שם)

ומסביר שם הרמב"ן כי מהות האיסור היא סילוק השכינה מן המחנה, לכן ייתכן שהוא כולל דברים שאינם אסורים בדרך כלל (הרהור עבירה, שאולי אינו מעשה עבירה אך גורם לסילוק השכינה, וכיסוי הצואה)^[2] וייתכן שאינו חל על מצוות שאין בהם משום סילוק השכינה:

אבל העיקר הוא שהאזהרה הזאת אף על פי שהם מזהירים בה בכל מקום לתוכחת לא נאמרה בתורה אלא במחנה שגם היא גורמת הפסד המחנה. אבל בטומאת שרץ והמת ובמעשרות אמרו שאינן באזהרה הזאת לפי שאינן גורמות סלוק השכינה.

על הדברים חוזר הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים שם) בהאי לישנא:

וגם זה מן הטעם שפירשנו, כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות, שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, כאשר אמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך - והנה העושה העבירות הגדולות במחנה, כאותם שכתוב בהם (ירמיה ז ל) שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו. ועוד, שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו, וזהו ולתת אויביך לפניך.

עקרונות המחנה

מחנה שכינה או מחנה מלחמה

את הכיוונים השונים שראינו בפירוש המצווה הכללית 'ונשמרת מכל דבר רע' אפשר לחלק לכמה עקרונות שרוצה התורה ללמדנו על מחנה ישראל במלחמה.

אך לפני שנדון בעקרונות השונים, ננסה להבין מהו בדיוק אותו 'מחנה' עליו מדברת התורה. בפרשייה שלנו מדובר במפורש על יציאה למלחמה, אך המילה 'מחנה' בתורה כולה מתייחסת למחנה ישראל הסובב סביב מחנה השכינה והמשכן, ויש לדון על איזה מחנה מדובר כאן – האם זה שיוצא למלחמה, או זה שסדור סביב הארון והשכינה? כמו שראינו לעיל, הרמב"ם מחלק באופן נחרץ מאוד בין מצוות היד והיתד, העוסקות במחנה המלחמה ופרטי דיניהם מובאים בהלכות מלכים (פ"ו), לבין מצוות שילוח הטמאים הנדונת בהרחבה בהלכות ביאת מקדש; כך שהמילה 'מחנה' בפרשייה שלנו משמשת בכל מקום בהקשר אחר!

עם זאת, ההבנה הפשוטה היא שכל המצוות שייכות באותה מציאות; ועל מנת לפתור את המתח בין המשמעויות השונות היו שהבינו שקדושת המחנה נובעת מהיותו מחנה השכינה, אלא שגם מחנה המלחמה דומה למחנה ישראל הקדוש בכך שארון ה' שוכן במרכזו. כך ביארו רבים מפרשני המקרא (רבינו בחיי, מלבי"ם, הנצי"ב בהעמק דבר, משך חכמה ועוד), והגדיל לעשות האבן עזרא (כי תצא כג, י) שמסביר שמחנה המלחמה אף חמור יותר ממחנה השכינה שכן אין בו מחיצות בין העם והארון:

כי תצא מחנה – זהו המחנה שיצא אל האויב ושם הארון והוא מחנה קטן, איננו מחנה הגדול, כי שם מחיצות עשויות, ובצאתם אל המלחמה, הם קרובים סביבות הארון.

לגישה זו הרואה את מקורה של קדושת המחנה בקדושת הארון ניתן ליישב קושיא שהעלה בשו"ת ערוגת הבושם (סימן יח) והביאה הציץ אליעזר (ח, א):

ואגב אזכיר בזה מה שראיתי בספר שו"ת ערוגת הבושם חאו"ח סי' י"ח שמתקשה על הא דכתבה תורה הך קרא של והיה מחנך קדוש על שעת מלחמה, הא ילפינן מזה לכ"מ שהזכרת דבר שבקדושה במקום צואה יש בו איסור מה"ת, וגם איך ילפינן באמת זה מקרא הנאמר על שעת מלחמה, ונדחק לתרץ...

ולדברי האבן עזרא ודעימיה התירוץ פשוט, הרי מקור האיסור נובע מהקדושה הקיימת בארון ואותה הקדושה היא היא הקדושה החלה בדברי תורה: בשניהם ישנו ביטוי להתגלות הקב"ה בעולם, דבר המנוגד לנוכחות של טומאה, ערווה וצואה.

לדבריהם, מצוות פרשתנו שייכות רק במחנה צבא עמו יוצא ארון ה'; ולעומתם, ברמב"ם (מלכים ו, טו) מפורש כי מצוות היד והיתד נוהגות גם כשארון ה' אינו שורה במחנה:

ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד, שנאמר והיה מחניך קדוש.

אם כן יש לפנינו שני יסודות שונים לחלוטין למצוות קדושת המחנה – אחת הרואה את קדושת המחנה כנובעת מקדושת הארון, והאחרת הרואה קדושה גם במחנה ללא ארון; ואת האחרונה יש להבין, מה יסוד הקדושה בכך? בשביל להבין טוב יותר את גישתו של הרמב"ם נעמיק רגע בשיטה שלישית, זו של הרמב"ן.

הרמב"ן מבין שיסוד האיסור נובע מהשראת השכינה במחנה, אך לא נשמע שהוא מחייב שיהיה במחנה ארון – בשכחת הלאוין לא מוזכרת המילה 'ארון' כלל, וגם בפירושו לתורה הרמב"ן היא לא מובאת בהקשר של דיניה מלחמה, על אף שהרמב"ן מסביר שם באריכות שעניינו של האיסור המיוחד במלחמה הוא סילוק השכינה ולכן דווקא במלחמה בשעת השראת השכינה הוא שייך. תמצית תפיסת הרמב"ן בנוגע להשראת שכינה זו מצויה בכמה מילים פשוטות:

כי המחנה כולו כמקדש ה'. (עה"ת דברים כג, יא)

דהיינו על אף שאין ארון במחנה המלחמה, מעמדו של המחנה הוא כמחנה השכינה שכן גם מלחמת ישראל מלווה בהשראת שכינה; זהו בדיוק חידושה של הפרשייה: "ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך".

אותם מילים מצאנו גם בדבריו של הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מא) בבארו את מצוות המחנה:

שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש ה'.

אלא שאין אלו אותם מילים בדיוק. בעוד הרמב"ן עוסק במציאות הרוחנית-סגולית של המחנה, והשראת השכינה שיש בה כדומה למקדש, הרמב"ם רואה את עיקר הדמיון בין המקדש למחנה המלחמה כיעד חינוכי שהאדם צריך ליתן אל לבו, כמו שהוא מפרט לפני כן:

ובזאת הכונה ג"כ חזוק האמנת הנלחמים באלו המעשים שהשכינה שורה ביניהם, כמו שאמר בסבת זה, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וגלגל ענין אחר ואמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, להזהיר ולהפחיד ממה שהוא ידוע מזנות אנשי החיל במחנה שיארך עמדם חוץ לבתיהם, וצונו יתברך בפעולות שיזכירו אותנו שהשכינה שורה בתוכנו מפני שננצל מן המעשים ההם.

להבנתו של הרמב"ם מהות הפרשייה היא להכניס בלב הלוחם את האמונה בהשגחת ה' יתברך, ושעליו לתקן את מעשיו בהתאם; לעומת זאת לרמב"ן נוכחות השכינה היא מוחשית ממש, והחשש הוא שהתנהגות רעה של הלוחמים תפגע בה ותסלקה. נראה שהרמב"ם יעדיף לתרץ את קושיית ערוגת הבושם באופן שתירצה הרב וולדנברג בציץ אליעזר:

ור"ל דבשעת מלחמה נחשב כל הזמן כשעת תפלה כי שם הלבבות והעינים נשואות כל הזמן בבקשה ותפלה ותחנונים לפני ד' שיושיעם מאויביהם ולכן ילפינן מזה שפיר איסורא רק על שעת ק"ש ותפלה וד"ת, וא"כ לפי"ז הרי מתורץ ממילא גם קושיתו של הערוגת הבושם, כי להכי כתבה תורה הך קרא של והיה מחנך קדוש על שעת מלחמה מפני דאז האזהרה יכולה להאמר בסתמא ולעולם משמע על כל זמן המלחמה, וגם ממילא ילפינן מזה שפיר על בעלמא להזהר בזה על בדומה לזה בשעת ק"ש ותפלה וד"ת וכל דבר שבקדושה.

לשיטת הרמב"ם אכן מטרתם של האיסורים והמצוות הנוהגות במחנה היא לעורר את ליבו של הלוחם לתפילה ודבקות בקב"ה, ואם כן ברור מדוע ניתן ללמוד מן המלחמה לדיני תפילה וק"ש.

קדושה ומוסריות

נוסף על שתי הגישות הנ"ל, הרואות את הדינים המיוחדים במחנה כנובעים מקדושת המחנה או מהצורך להטביע בליבות הלוחמים את עזרת ה' להם במלחמתם, ישנו יסוד שלישי עליו ניתן לייסד את הדינים הללו והוא השיקול המוסרי.

ידועים דברי הרמב"ן (עה"ת שם, פסוק י) בעניין:

והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב.

לדברים אלו הצורך להזהיר בשעת המלחמה הוא דווקא בגלל הרמה המוסרית הנמוכה השורה בה. דברים אלו מובאים גם בדברי רבינו בחיי:

וע"ד הפשט: מכל דבר רע, שאסרה תורה, לפי שמחנות הכנענים בצאתם למלחמה היו משולחים לעשות כל תועבה וכל נבלה ונוהגין בעצמן הפקר בכל הדברים כלן, לכך יזהיר הכתוב מחנה ישראל שישתמרו מכל הדברים הרעים ששאר הכנעניים נוהגים בהן ואינן חוששים עליהם בשעת מלחמה. (עה"ת שם)

להבנה זו המצוות המיוחדות של המחנה יסודן ברמה המוסרית הנמוכה ששוררת בדרך כלל במחנה המלחמה וברצונה של התורה לרומם ולהעלות את רמתו המוסרית והרוחנית של העם הנלחם. כך גם נוקט ספר החינוך בשורשי המצווה:

משרשי המצוה כענין שכתוב בפרשה כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחניך קדוש וגו', כלומר שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולן נקיי הנפש, כי כל הירא מעבירות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית ונשארו הטובים אשר רוח אלהים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מדה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקדש, וכדדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה [כ' ע"ב]. וגם יש בזה שבח לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף.

הימצאות או ראיה

לסיום דברינו נביא טעימה מהדיון על איסור קריאת שמע ואמירת דברים בקדושה בנוכחות ערווה וצואה, בו אפשר לראות איך השאלות שפתחנו בנוגע לאיסור במחנה מתבטאות בפרטי ההלכה היומיומית שלנו.

הגמרא בברכות (כד.), במסגרת העיסוק באיסור קריאת שמע כנגד הערווה מקשה על ההצעה ששני גברים ערומים העומדים זה מול זה כל אחד מהם יחזיר את פניו לצד אחר ויקרא ק"ש:

אמר מר זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע והא איכא עגבות מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא עגבות אין בהם משום ערוה.

הרשב"א (שם) מביא את פירוש רש"י שהקושיא היא מפני העגבות של חבירו ושואל על זה הרשב"א – הרי החבר מחזיר את פניו ואינו רואה אותם ואם כן מה האיסור הקיים כאן? ומשיב על כך הרשב"א בשם הראב"ד בהאי לישנא:

והנכון בעיני מה שפי' הראב"ד ז"ל והא איכא עגבות דנפשיה שהן ערומות ואף על פי שהוא אינו רואה אותן הא לא כתיב לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך ערות דבר כלומר לא יראה הרואה בך ערוה בשעה שה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך.

מדברים אלו עולה שהאיסור אינו תלוי רק בראייה, אלא ההימצאות של ערווה באותה רשות ומקום עם דברי תורה – גם כאשר לא ניתן לראות אותה – בעייתית ואסורה. הצד השני של גישה זו, לקולא, עולה בדברי הרא"ש (ברכות ג, מו):

אבל כשהוא גבוה עשרה או נמוך עשרה אפי' כשהוא רואה אותה מותר כיון דהוא מקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש. ולפי זה נראה דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפי' רואה אותה אפי' בתוך ד' אמות אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי.

כאשר הצואה נמצאת ברשות אחרת אין בה בעיה של ראיה כלל כי האיסור הוא אך ורק בהימצאות באותה הרשות.^[3]

למסקנת דבריו מבין הרשב"א (שם כה.) שהציווי בפרשתנו הוא כפול, הן על הימצאות צואה באותה רשות והן על ראייתה:

וי"ל בזו דלכ"ע מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרויהו קאמר שלא יראה, דלא חלקן הכתוב בוהיה מחניך קדוש אלא כדי להתיר לקרות קרית שמע תוך ארבע אמותיה של ערוה ואי נמי תוך ארבע אמות של צואה כל שאינה במחנהו דהיינו בשאינה מגולה אבל בראייה כאן וכאן אסור... דתרתי בעינן או מחנהו ונראית מגולה ואפי' לאחרים או שלא במחנהו ונראית לו ממש.

שני הפנים הללו – איסור הראיה ואיסור ההימצאות, קשורים בקשר הדוק לשתי הגישות שראינו לעיל – אם הבעיה היא הגדרת המחנה כמחנה שכינה לכאורה ההימצאות היא זו הבעייתית ואין משמעות לראיה, אך אם מבינים שמטרת איסורי ומצוות המחנה להשפיע על ליבו של האדם אזי העיקר הוא ראיית האדם את האיסורים הללו ולא דווקא ההימצאות.

סיכום

ראינו שמצוות קדושת המחנה יכולה להתפרש הן כמצווה כללית העוסקת באיסור סילוק השכינה מן המחנה והן כמצווה מיוחדת המצווה על הצניעות, שמירת הלשון או דינים פרטיים הנוהגים במחנה. ניסינו לעמוד על יסודן של מצוות אלו האם הוא במחנה השכינה והארון, בהשראת השכינה שיש במחנה, בצורך לצרוב את האמונה בקב"ה בלב הלוחמים או בצורך לשמור על מוסריות בסיסית ויסודית בקרב הלוחמים. נגענו גם בנפקא מינה למעשה על היחס בין הימצאות הצואה והערווה במחנה לבין שימת הדגש על איסור הראיה וההיחשפות אליהם.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד
 

[1] וראה בדברי רש"י על התורה שפירש שהשטן מקטרג בשעת המלחמה ולכן יש צורך להזהיר שוב על הדברים הידועים, וראה בהרחבה גם בספרי (פסקא רנד) המרחיב את מצוות 'ונשמרת' לכל האיסורים כולם. תוספת אזהרה זו חשובה ונצרכת, אך לכאורה אינה אמורה להימנות כמצווה עצמאית.

[2] וראה בכך בהרחבה בציץ אליעזר (טו, סימן נג) בשם הר"ד פארדו ובשם הרב צ"פ פרנק שגם איסורי דרבנן ודברי כיעור, שאינם אסורים מעיקר הדין, נכללים בלאו זה.

[3] כמובן שיש בזה חילוק בין צואה לערווה, שלגביה לכו"ע גם עצם הראיה בעייתי, אך לא נאריך בו כאן. ראה ברכות כה:.