תרועת החצוצרות

ותקעתם בחצוצרות

בפרשת בהעלותך, כחלק מההכנות למסע לארץ ישראל, מצווה הקב"ה את משה:

עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. (במדבר י, ב)

נוסף על מטרה זאת, בחתימת הפרשה, יש גם ציווי רחב יותר על השימוש בחצוצרות לדורות:

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (שם, ט-י)

בפשטי המקראות מדובר על שלושה תפקידים שונים: חצוצרות הכסף של משה נועדו לאסיפת העם לקראת היציאה לדרך במדבר, ושני תפקידים לדורות, בסתם חצוצרות – תרועה בשעת מלחמה ותקיעה בימי השמחה והמועדים, שמביאות שתיהן להזכרות לפני ה'. אך יש לעיין מה היחס בין תפקידים אלו – עד כמה שני הציווים לדורות קשורים זה בזה, והאם הם יונקים מהמצווה של חצוצרות משה.

הרמב"ם במניין המצוות (עשה נט) מונה את מצוות החצוצרות כמצווה אחת על כל תפקידיה; אמנם מדברים אלו אין להסיק הרבה, מכיוון שאכן מדובר על אותו מעשה מצווה ולפי כללי הרמב"ם במניין המצוות די בזה בכדי להכלילו במצווה אחת – ואם כן אין אמירה מפורשת בנוגע לאופיין של התקיעות השונות. לעומתו הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות מתייחס למצוות החצוצרות בשני מקומות שונים: בדבריו על שורש א מביא הרמב"ן את מצוות החצוצרות כקיום של מצוות השמחה וההלל:

והנראה מדבריהם שהוא (=ההלל) מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הלכה למשה מסיני או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה.

לעומת זאת בהשגות על עשה ה, כאשר הרמב"ן חולק על היות התפילה מצוות עשה מן התורה כשיטת הרמב"ם, הוא מציע להבין את חיוב התפילה מדאורייתא בצורה שונה – לא כחיוב להתפלל בכל יום אלא כחיוב על תפילה בעת צרה; ומקור חיוב זה, לשיטת הרמב"ן, במצוות החצוצרות:

ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה.

אם כן לדברי הרמב"ן רואים אנו בפירוש שכל תפקיד של החצוצרות עומד בפני עצמו – בימי השמחה הן חלק ממצוות השמחה, ואילו בעת צרה הן משמשות לקיום מצווה אחרת לגמרי, חובת התפילה והזעקה. כך גם מסביר הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר שם) מדוע התורה נקטה בשני מונחים שונים לתיאור השמעת הקול – תרועה בשעת מלחמה, ותקיעה בשעת היציאה למסעות ובמועדים:

כי התרועה רמז למדת הדין... והיא המנצחת במלחמה, וכתוב (להלן פסוק ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם... ובהקהיל את הקהל – ראויים לתקיעה, כי הפשוטה רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים... וכתיב (פסוק י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם, כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים.

כלומר, יש הבדל מהותי בין המטרות והמשמעויות של שני סוגי השימוש בחצוצרות. גישה אחרת מזו של הרמב"ן מצאנו בדברי האבן עזרא (במדבר שם) הרואה את כל המקרים בהם תוקעים כפירוט של אותו העניין:

(ח) והיו לכם לחקת עולם כי המחנות נוסעים להלחם. הלא תראה דברי משה בנסוע הארון. והנה פי' זאת החוקה, שתעשו כן שיריעו הכהנים בחצוצרות בלכתם למלחמה להלחם אל ארץ אויביהם, וכן כי יבא אויב בארצכם ותבואו למלחמה עמו: (ט) ונזכרתם כי עשיתם מה שצוה לכם השם הנכבד. גם התרועה זכר לנפשות לצעוק לשם: (י) וביום שמחתכם ובמועדיכם - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה.

פירוש מקורי זה רואה את כל המקרים בהם תוקעים כנסובים סביב אותו עניין – ביציאה למלחמה, בשעת המלחמה עצמה ובימי השמחה שבחזרה ממנה; וממילא יסוד הפרשייה שלנו בדיני מלחמה ולא במקומות אחרים.

אם כן אנו רואים מחלוקת בין הפרשנים האם להניח את כל התקיעות בחדא מחתא, כעוסקות בענייני מלחמה; או שמא מעשה מצווה אחד יש כאן, אך עניינו בכל מקום שונה.

תרועת מלכות או בקשה?

על איזו מלחמה מריעים:

אם נתמקד בתקיעות "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם", נראה שגם בתוכן ניתן לחלק בין שני עניינים שונים. בפשטות התורה מדובר על תקיעות בשעת היציאה למלחמה. אך הספרי (במדבר עו) מביא שתי שיטות, אחת מצמצמת מאוד את המצווה ואחת מרחיבה אותה, שמציגות לנו שני תפקידים שונים לחלוטין של התרועה בשעת המלחמה:

על הצר הצרר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכל המלחמות שבתורה ת"ל ונושעתם מאויביכם אמרת צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג וכן הוא אומר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם (זכריה יד ג) מהו אומר והיה ה' למלך על כל הארץ (שם ט).                              
ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון וירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור.

סתמא דספרי מצמצם את הכתוב בתורה, ומבין שלא על כל מלחמה מריעין אלא אך ורק על מלחמה כזו שאין אחריה עוד שעבוד – הלא היא מלחמת גוג ומגוג. הספרי מצמיד לדרשתו פסוק שהקשרו כאן אינו ברור דיו: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ", דברי זכריה על תוצאתה של אותה מלחמה באחרית הימים.

מסתבר שהספרי הביא את הפסוק בשביל להדגיש את אופי ומהות התרועה במלחמה, כתקיעות המבטאות את התגלות השכינה. מצאנו את תקיעת החצוצרות כקשורה למלכות ה' וגילוי שכינתו בפסוקים^[1]: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'", אנחנו אומרים בקבלת שבת (תהלים צח, ו). נדמה שזה הקישור שאליו מכוון הספרי – התקיעה בחצוצרות מסמלת את מלכות ה' והתגלותו, ולכן ראוי שתיעשה רק במלחמה שאין אחריה שעבוד, שאחריה "יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה שם).

לעומת השיטה הזאת, ר' עקיבא דווקא מרחיב את דברי התורה וטוען שלא רק על צר הבא להילחם מריעים בחצוצרות אלא על כל צרה וצרה שבאה על הציבור. לדידו נראה שעניין התקיעה הוא קריאת רחמים לפני הקב"ה, השייכת בכל צרה באשר היא. התורה ראתה את התקיעה בשעת מלחמה כמזכירה את ישראל לפני ה' ואכן ייתכן לפרש טעם זה בשתי דרכים אלו – מזכירה לנו את מלכות ה' או מזכירה לה' את צרתנו.

שני כיוונים אלו מוצאים את מקומם בשיטות השונות בשאלה באיזו מלחמה יש מצווה להריע. בפירוש הטור על התורה (במדבר שם) מבואר שרק על מלחמת מצווה מריעין:

כי תצא למלחמה על אויביך ואפשר לומר שבא לרמוז שאין מצוה זו נוהגת אלא במלחמת חובה אבל אם היו יוצאין למלחמת הרשות לא היה בחצוצרות וכל הנך דכתיב בהו לשון יציאה מיירי במלחמת הרשות אבל הכא לא מיירי אלא בחובה ולהכי לא כתב בי' לשון יציאה דמשמע ביוצא למרחוק וכן משמע נמי קרא דכתיב בארצכם.

חלוקה זו בין מלחמת מצווה למלחמת רשות מסתברת ביותר, אם מטרת התקיעה במלחמה היא מעין זעקה בשעת צרה. מלחמת רשות, שהיא מלחמה יזומה שמטרתה להגדיל את השטח והמשאבים של המלך, אינה מסתדרת כל כך עם זעקה לקב"ה הבאה לידי ביטוי בתרועת החצוצרות, שכן במלחמת רשות היוזמה היא של ישראל וקשה לראות כיצד עם ישראל מכניס את עצמו לצרה ואז מריע עליה. לעומת זאת, במלחמת מצווה הקב"ה ציווה על ישראל לצאת למלחמה; במצב כזה כבר שייכת הזעקה גם כאשר ישראל הם היוזמים בפועל את היציאה למלחמה, כי לא בחרנו בכניסה לצרה אלא נצטווינו בה ואנחנו הולכים בשליחות הקב"ה.

אכן היה מקום לומר שאפילו בשעת מלחמת מצווה לא נתקע, כי היא אינה נחשבת 'שעת צרה', אלא רק במלחמה בה האויב תוקף את עם ישראל; וכך כתב האבני נזר (או"ח תכה), בדייקו מלשון הפסוק שרק כאשר אויבים באים על ישראל שייכת מצוות התרועה בחצוצרות אך לא כאשר ישראל יוצאים על אויביהם. לשתי הבנות אלו, של הטור והאבני נזר, התרועה באה כבקשת רחמים בעת צרה ועל כן היא שייכת רק במלחמה שמוגדרת כ'עת צרה'.

לעומת שתי דרשות אלו, בספרי (שם עו) נאמר בפירוש שלא כאבני נזר:

וכי תבאו מלחמה בארצכם במשמע בין שאתם יוצאים עליהם ובין שהם באים עליכם.

וייתכן שדברים אלו אף באים בניגוד לפירושו של הטור ומחייבים לתקוע גם במלחמת רשות. גישה זו יכולה לראות בתקיעה כמסמלת את התגלות ה' המיוחדת הקיימת בעת המלחמה. אחת המצוות הייחודיות במלחמה היא מצוות "והיה מחניך קדוש" הנובעת מכך ש:"ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך"; יש נוכחות שכינה מסוימת בכל מחנה ישראל, וייתכן שתרועת החצוצרות היא לכבד ולפרסם את ההשגחה הזאת, כתרועה של המלכה. גם לגישה זו מצאנו כמה צמצומים, בעלי אופי שונה כמובן, לדיני התרועה במלחמה:

כהנים:

בספרי (שם עה) נאמר שהכהנים הם אלו שמצווים במצוות התרועה:

ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות למה נאמר לפי שהוא אומר ואם באחת יתקעו שומעני אף ישראל במשמע ת"ל ובני אהרן הכהנים.

ובהמשך דבריו ישנה מחלוקת בין ר"ע ור"ט האם גם כהנים בעלי מומין יכולים לתקוע, או רק תמימים. מדברי ר"ע הפוסל בעלי מומין משתמע שלתרועה יש כמעט דין 'עבודה'. אמנם רש"י מביא דין זה בפירושו לחומש הוא כותב (במדבר שם):

ובני אהרן יתקעו – במקראות ובמסעות הללו.

דהיינו הדין שבני אהרן תוקעים שייך רק במקרא העדה ובמסעות, אך לא בתקיעה בעת צרה. בספרי החילוק לא מופיע בפירוש אך גם לא נסתר בפירוש^[2]. וייתכן שיש כאן מחלוקת האם גם בתקיעת המלחמה דווקא הכהנים תוקעים, שהרי הם אלו שאחראים על גילוי השכינה במחנה כמו שראינו בשיעור על כהן משוח מלחמה, או שמא כל אדם יכול לתקוע.

ארץ ישראל וכלל ישראל:

הרמב"ן בתענית (טו.) מציע ללמוד מפשט הפסוקים שדיני תרועת מלחמה שייכים רק במלחמה המתנהלת בארץ:

ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ כדכתיב בארצכם על הצר הצורר אתכם דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך.

אך הרש"ש (בהגהותיו על הרא"ש, תענית סי' כח) חלק וטען שאין מצווה זו חובת קרקע ואין סברא שהיא תנהג בארץ בלבד; ואכן יש ולעיין על דברי הרמב"ן, במה שונה מלחמה המתנהלת בארץ מזו המתנהלת מחוצה לה?

הלכה נוספת שטעונה ביאור מופיעה בריטב"א שם (תענית יד.):

שלא נאמרו בחצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל, כגון בשעת מלחמה דכתיב ביה והרעותם בחצוצרות שכן היו אומרים שם ברכות של זכרונות ושופרות... אבל בתענית צרה של עיר אחת או במדינה אחת אפילו בא"י אין תוקעין אלא בשופרות.

הריטב"א עוסק בשאלה האם התקיעה צריכה להיות בשופרות או בחצוצרות והוא מציע לחלק בין צרה הבאה על כלל ישראל, שטעונה תקיעה בחצוצרות, לכזו שבאה על שבט אחד בה לא חלה מצוות החצוצרות ויש להריע בשופר בלבד. גם הלכה זו טעונה עיון וביאור – מדוע שונה צרה הבאה על כלל ישראל מצרה הבאה על שבט אחד בלבד?

מצד הצורך ברחמי שמים, אין הבדל האם המלחמה מתנהלת בארץ או בחו"ל או האם מדובר על מלחמה של כלל ישראל או שבט אחד;  אך אם מדובר על תקיעה שקשורה להשראת שכינה שני חילוקים אלה מסתברים: ארץ ישראל היא הארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, ועם ישראל כאשר הוא כולו יחדיו נהיה מרכבה לשכינה; מסתבר שהתרועה תהיה שייכת דווקא במלחמת כלל ישראל ובארץ ישראל, כשדווקא נמצאת אותה התגלות מיוחדת. הבנה זו גם מסבירה מדוע יש להעדיף את החצוצרות המשמשות כתרועת מלך מאשר את השופר הקשור יותר לבקשת רחמים.

ארון:

חידוש מפליג מצאנו בדברי הנצי"ב (העמק דבר על אתר) לדידו מצוות החצוצרות נוהגת אך ורק כאשר הארון יוצא להילחם עם ישראל:

יש לדקדק בשנוי לשון שבזה הכתוב כתיב לפני ה' אלהיכם, ובמקרא הסמוך כתיב לזכרון לפני אלהיכם, ולא דבר ריק הוא, אלא יש עוד כונה, היינו דווקא לפני ה' שהוא הארון או הציץ שאז ה' הוא עמכם אז תוקעין בחצוצרות, והיינו דכתיב בפרשת מטות שלקח פינחס כלי הקודש וחצוצרות התרועה, ותניא בתוספתא סוטה [פ"ז ה"ט] כלי הקודש זה הארון ויש אומרים אלו בגדי כהונה, והכונה הוא הציץ, משום שבלא זה לא היה אפשר להשתמש בחצוצרות.

דין זה וודאי קשור להשראת השכינה החלה במחנה רק בשעה בה הארון יוצא להילחם עם ישראל.

תעניות ומלחמות

ייתכן שיש לחלק בין שני תפקידי התרועה, ולהציע שגם לשיטת ר"ע המרחיב את גדרי "הצר הצורר אתכם" לכל צרה באשר היא ישנו הבדל בין תרועה על צרה לתרועה במלחמה. הראשונים דנו בארוכה בשאלה מתי מריעין בשופרות ומתי בחצוצרות. מחד בתורה נאמר להריע בחצוצרות ומאידך מצינו בגמרא:

במאי מתריעין? רב יהודה אמר: בשופרות, ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר: בעננו... וסימן לדבר: יריחו. ויריחו שופרות הוה. (תענית יד:)

ולא הוזכרו בסוגיא זו חצוצרות כלל ועיקר. סוגיא זו ארוכה ולא נכנס לפרטיה^[3], ונביא רק את שיטתו הייחודית של הרמב"ן (שם טו.) המחלק בין מלחמות, בהן התקיעה היא בחצוצרות, לבין תעניות בהן התקיעה בשופר:

וקשיא לן היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא כדתנן (ר"ה כ"ו) ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות משני צדדים שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות, ותניא התם בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה ויובל אין חצוצרות, מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות אין שופר... ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות, ולפי זה יש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה דכתיב כי תבואו מלחמה, חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב, הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות, ובשופר נמי תוקעין משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', אבל בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין ומתפללין כסדר התעניות.

אך אם נדקדק בדבריו, נראה שגם בתעניות כאשר יש כנופיא (=כינוס) של כל ישראל במקדש התרועה בחצוצרות; ואם כן החילוק אינו בדיוק בין תעניות למלחמות, אלא בין תרועה של כלל ישראל במבטאת נוכחות שכינה ונעשית בחצוצרות לבין תרועה על צרה, שאינה משותפת לכלל ישראל, הנעשית בשופרות. מכאן משמע שבמלחמה תמיד תפקיד התרועה הוא ביטוי לגלוי השכינה, גם אם בפועל לא כל ישראל משתתפים בה.

גדרה ומהותה של התרועה

ידועה ומפורסמת החקירה על תקיעת שופר של ראש השנה, האם מצוותה בשמיעה – כמו שאנו מברכים: "לשמוע קול שופר", ועל כן די בכך שאחד תוקע והשאר שומעים את התקיעה בלבד – או שמא מצוותה של תקיעת שופר היא בתקיעה של כל אחד ואחד, אלא שאנו יוצאים מדין 'שומע כעונה' על ידי תקיעתו של בעל התוקע ועל כן יש לברך: "על תקיעת שופר". המנחת חינוך שואל את אותה השאלה גם לגבי תקיעת החצוצרות:

צ"ע אם כל ישראל במקדש או בתענית מחויבים כ"א לשמוע או לא דמצוה רק לתקוע וגם יש כמה נ"מ אם השמיעה והתקיעה שניהם יחד הם חיוב או רק אחד.

ניתן להציע שחקירה זו תלויה בשתי ההבנות שהבאנו לעיל – באם אנו רואים את מצוות התקיעה כקיום של תפילה וזעקה (כמשתמע מדברי הרמב"ן בספר המצוות), אזי ייתכן שישנה מצווה על כל יחיד ויחיד להריע; אך אם מדובר על המלכת המלך, ותקיעה המסמלת את גילוי השכינה, מסתבר יותר שהמצווה היא לשמוע את קול השופר ועל ידי כך להכיר במלכות ה'.

נראה ששני צדדים אלו באים לידי ביטוי גם בטעמי המצווה שמצאנו בדברי רבותינו הראשונים:

הרמב"ן שראינו בתחילת השיעור רואה בתקיעה כחלק מזעקת האדם, בעתות צרה ותפילה או בעתות שמחה והודאה; ולכאורה טעם זה מתאים יותר למצווה המוטלת על כל אחד ואחד.

לעומתו, הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לו) מבין כי תכלית מצוות החצוצרות להכניס בליבו של האדם את ההכרה שכל מה שקורה לו מקורו ברצון ה':

וכן המצוה אשר צונו לצעוק אליו בעת צרה ר"ל והרעותם בחצוצרות וגו', היא מזה הכלל, מפני שהוא פעולה שיתחזק בה הדעת האמתי, והוא שהשם יתעלה משיג ענינינו ובידו לתקנם אם נעבדהו ולהפסידם אם נמרהו, לא שנאמין שהוא מקרה ודבר שאירע, וזהו ענין אמרו אם תלכו עמי קרי, ר"ל שאני כשאביא לכם אלו הצרות לענוש אתכם אם תחשבו בהם שהם מקרה.

לדידו יש כאן סימן שמזכיר ומגלה לנו את גילוי השכינה הקיים בעולם, וכי אין מקרה כלל^[4], ובכך יתעורר האדם לתשובה ותפילה. מטרה זו יכולה להתקבל בשמיעת קול החצוצרה, כשאין צורך לחייב בתקיעת כל אם ואדם.

בספר החינוך (שפד) מצאנו טעם נוסף השם את הדגש לא על תוכן התקיעה, אלא על ההקשר אותו היא מייצרת ואליו היא מכניסה את האדם:

משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה.

לדידו התקיעה הנהוגה בעת צרה דומה במעט לצפירה הנוהגת כיום. היא מאפשרת לאדם להתרכז ולהתכוונן במשימה לפניה הוא עומד ועל כן ברור גם להבנה זו שעיקרה בשמיעה ולא בתקיעה.

סיכום

נצטווינו בתורה להריע בחצוצרות בשעת צרה ומלחמה, אך גם בשעת מועדים ושמחה. בשיעור ניסינו לרדת לעומק המצווה הזו – האם אלה שני חיובים נפרדים, כאשר התרועה בחצוצרות מלווה את קריאתו של האדם לקב"ה, או שיש להם יסוד משותף והוא ההכרה במלכות ה' והשגחתו. התמקדנו במיוחד בתקיעה בשעת מלחמה, האם היא מבטאת צעקה ובקשה לישועה או הכרזה שהקב"ה מתהלך בקרב מחנה ישראל, כתקיעה בחצוצרות לפני המלך, וראינו שהתלבטויות אלו משפיעות על מספר פרטים בגדרי המצווה – מי כשר לתקוע ומתי, והאם העיקר הוא התקיעה או השמיעה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד
 

[1]. ולהבדיל בין מלכותא דשמיא לארעא, ראה גם בהמלכת יואש: "וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד כַּמִּשְׁפָּט וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וְכׇל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת". (מל"ב יא, יד)

[2]. וראה בספר החינוך במצוות תקיעת החצוצרות במקדש ובמלחמה, שסיים וכתב כי מצווה זו נוהגת בכהנים בלבד; ומשמע גם המצווה של תרועה בשעת מלחמה.

[3]. הרוצה יעיין בר"ה כו: במשנה ושם בגמ' כז. "אמר ליה רבא לא אמרו...". בבעל המאור בר"ה ו. ובכתוב שם על אתר וכן בפסקי הרמב"ם בהלכות תענית.

[4]. וראה גם בהלכות תעניות פ"א ה"ג.