מצוות יד ויתד

בפרשיית מצוות המחנה בולטות שתי מצוות שלא מצאנו כדוגמתן במקומות אחרים, מצוות יד ויתד:

וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ: וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ: (דברים כג, יג-יד)

ראשית יש לעיין, האם במצווה אחת עסקינן או שמא שתי מצוות הן? בפשטות הפסוקים יש כאן שני ציווים שונים ואולי אף שלושה: בפסוק י"ג התורה מצווה להקצות מקום מחוץ למחנה לעשיית הצרכים, כלשון הספרי:

ויד תהיה לך מחוץ למחנה, אין יד אלא מקום שנאמר והנה מציב לו יד ואומר איש על ידו לדגליהם.

ובפסוק י"ד התורה מצווה שני דברים נוספים: חובת נשיאת היתד וחובת כיסוי הצואה. אך עדיין מצאנו מי שרואה בהן מצווה אחת, וזו לשון הסמ"ג (עשין קיט):

מצות עשה לתקן מקום אחד מחוץ למחנה להפנות בו אנשי המחנה (עי' רמב"ם מלכים פ"ו הי"ד) כדי שיהא המחנה נקי... ויהיה לכל אחד ואחד יתד תלויה עם כלי מלחמתו שילך במקום ההוא ויחפור באותו יתד גומא אחת לצאת בה ויחזור ויכסה... וכל ענין זה מצות עשה אחת היא.

וכן משמע בדברי הרס"ג על פי פירושו של הר"י פערלא שם (שישים וחמש פרשיות, פרשה ו), הרואה בכלל מצוות המחנה מצווה כללית של קדושת המחנה, וביראים (תלד) המכליל את שתי המצוות במצווה אחת. אלא שיש ממוני המצוות מנו זו כשתי מצוות שונות, אחת על הכנת מקום מיוחד ושניה על היתד והשימוש בה לכיסוי הצרכים; כך ברמב"ם (קצב, קצג) ובעקבותיו גם בספר החינוך (תקסו-ז).

לשאלה האם מדובר על מצווה אחת או שתי מצוות יכולות להיות השלכות הן לפרטי הדינים, האם יש חילוקים מעשיים בין מצוות היד למצוות היתד; והן לחקירה כללית שניתן להציע, האם עניינה של המצווה הוא בתוצאה השומרת על קדושת המחנה – ואז מסתבר לומר שמדובר על פרטים של אותה מצווה כללית; או שמא עניינה של המצווה הוא במעשה – ואז מדובר על שני מעשים שונים, האחד עוסק במיקום הצרכים והשני באופן עשייתן; ועוד נרחיב בכך בהמשך.

טעם המצוות

בטעמי מצוות הכיסוי מצאנו כמה כיוונים:

נקיות

הסמ"ג (עשין קיט) וספר החינוך (תקסו) מבינים כי יסוד המצווה הוא בנקיות המחנה:

משרשי המצוה כענין שכתוב בפרשה כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחניך קדוש וגו', כלומר שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולן נקיי הנפש, כי כל הירא מעבירות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית ונשארו הטובים אשר רוח אלהים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מדה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקדש, וכדדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה [כ' ע"ב]. וגם יש בזה שבח לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף. (החינוך שם)

כשנדייק בדברי החינוך נראה שלנקיות ישנם שני מובנים: בגשמיות, היא מראה על כבוד המחנה, לעיני הלוחמים ולעיני הגוים^[1]; וברוחניות, הוא מסביר שהלכלוך פוגם בקדושה הרוחנית שיש במחנה – ומאידך, שהנקיות משמשת כמדרגה בדרך לרוח הקודש.

הפן הרוחני מודגש גם בסוף דברי ספר החינוך (שם):

ועובר על זה ולא התקין לו מקום מחוץ למחנה ולכלך מקום המחנות ביטל עשה זה. וענשו גדול מאד שגורם לשכינה להסתלק ממחנה ישראל, וכמו שכתוב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כלומר, בהיותכם בתוך לכלוך תרחקו עצמכם מן הטוב.

והדברים נלמדים מהטעם שנתנה התורה למצוות אלו:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: ( (דברים כג, טו)

לימוד תורה

הגמרא בברכות (כה.) מביאה את פסוקי יד ויתד כחלק מדיונה באיסור עיסוק בדברי תורה במקום מטונף; ולומדת משני הפסוקים השונים שיש הבדל בין ההתרחקות ממי רגליים לבין זו הנדרשת מצואה:

דאמר רב המנונא: לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, וכדרבי יונתן. דרבי יונתן רמי: כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וכתיב: ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך! הא כיצד - כאן בגדולים, כאן בקטנים; אלמא: קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד.

מדייקת הגמרא שפסוק אחד מצריך התרחקות בעשיית הצרכים ושני מצריך גם לכסותם, ועל כן מחלקת בין צרכים קטנים, שם האיסור בדברי תורה הוא רק בשעת עשייתם, לבין צרכים גדולים שם האיסור שייך כל עוד הם לא כוסו. רבינו יונה בפירושו שם (טז: באלפס) מסביר בטעם החילוק:

תרי קראי כתיבי חד גבי צואה והוא ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה וכסית את צאתך ר"ל שאע"פ שמחוץ למחנה מושבו צריך כיסוי שלפעמים מדברים שם דברי תורה כשהיו הולכים חוץ אבל כשהזהיר על מים קטנים בפסוק אחר כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ לא הצריך כסוי אלא שישתין חוץ למחנה מפני שבמחנה מדברים דברי תורה תמיד ואם היה משתין שם היה אסור לדבר דברי תורה בשעת קילוח השתן ולפיכך אסור אבל בחוץ לא הצריך כיסוי מפני שאחר הקילוח אינו אסור אם מדברים ד"ת ויהיו שם מי רגלים.

מדבריו עולה שהתורה ציוותה על כיסוי הצואה (ואולי גם על היציאה מחוץ למחנה) בשביל לאפשר את לימוד התורה במחנה. לכאורה לימוד תורה שייך בכל מקום, ואם לימדה תורה על הנקיות דווקא במחנה יתכן שיש בכך כדי ללמד שיש מצווה מיוחדת ללמוד תורה אף במחנה הצבא – וממילא, צורך מיוחד להזהיר על נקיון המקום.

השפעה על לב הלוחמים

במורה נבוכים (ח"ג פרק מא) מציע הרמב"ם טעם נוסף בפרשייה של מצוות המחנה, ובכללן מצוות יד ויתד:

ובזאת הכונה ג"כ חזוק האמנת הנלחמים באלו המעשים שהשכינה שורה ביניהם, כמו שאמר בסבת זה, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וגלגל ענין אחר ואמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, להזהיר ולהפחיד ממה שהוא ידוע מזנות אנשי החיל במחנה שיארך עמדם חוץ לבתיהם, וצונו יתברך בפעולות שיזכירו אותנו שהשכינה שורה בתוכנו מפני שננצל מן המעשים ההם, ואמר והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, עד שבעל קרי צוה להוציאו מן המחנה עד שיערוב שמשו ואחר יבא אל המחנה, עד שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש ה', ושאינו כמחנות הגוים להפסד ולעבירות והזיק זולתם וקחת ממונם לא לדבר אחר, אבל כוונתנו אנחנו הישיר בני אדם לעבודת השם וסדר ענייניהם.

מדברי הרמב"ם הללו נראה כי מטרת מצוות הכיסוי היא להשפיע על לבו של האדם, שיזכור שהמלחמה נעשית למטרות טובות אנושיות ומוסריות, לקדש את שם ה' המשגיח על הלוחמים. על המחנה ולוחמיו להראות ולהתנהג בהתאם, כמקום נקי ומסודר ומתוקן.

הבדל גדול יש בין טעמו של הרמב"ם לשני הטעמים הקודמים, בעוד שבשני הטעמים הקודמים הדגש הוא על תוצאת המצווה בה המחנה נשאר נקי וניתן לומר בו דברי תורה, מאידך להבנת הרמב"ם עיקר השפעת המצווה דווקא בפעולת האדם היוצא והמכסה.

נפקא מינה נוספת בין הטעמים יכולה להיות חיובן של נשים במצווה זו. באם מדובר על מצווה מדיני מלחמה, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים, אזי יתכן שהיא חלה בגברים בלבד ולא בנשים שאינן מצוות על המלחמה; וכן כתב ספר החינוך (מצווה תקסו). אמנם, המנחת חינוך (על אתר) חולק עליו וטוען שהחיוב שייך גם בנשים:

ומ"ש הרב המחבר דנוהג בזכרים וכו' באמת במלחמת מצוה ג"כ נוהג העשין הללו ובמלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' כלה כמבואר בר"מ פ"ז א"כ נוהג בנשים ג"כ.

בפשטות המחלוקת בין החינוך למנחת חינוך היא בשאלת חובת הנשים במלחמה, אך אפשר להציע את המחלוקת גם בצורה אחרת. הגרי"ד סולוביצ'יק^[2] מציע שנשים חייבות לצאת למלחמה אך לא מדיני מלחמה אלא מדין 'החרם תחרימם' הנוהג בשבעת עממין:

בנשים אף דמחלות מלחמה מופקעים, מ"מ איכא עליהן דין כפי' לצאת במלחמה גם מחובת המצוה עצמה של החרם תחרימם ומחה תמחה ובשעת מלחמה דבכלל צורך הוא דיכול המלך לכפות ע"ז. וע"כ כיון דמחלות דיני מלחמה נשים מופקעים גם ממלחמת מצוה שפיר סובר החינוך דהמצווה של ויד תהי' לך דהיא חלות דין של מלחמה.... בנשים לא שייך... כיון דמדין חיובי מלחמה גם במלחמת מצוה פטורים.

לדבריו יש מציאות בה אישה מחויבת להילחם, אך היא לא חלק מ'מצוות מלחמה' הרחבה – שכוללת כמה מצוות קשורות, ובכללן מצוות יד ויתד. זו קביעה שניתן להסתפק בה, האם מצוותנו היא חלק ממערכת מצוות המלחמה הכללית או שלא, ויתכן להסביר את השאלה האם מצוות יד ויתד שייכות בנשים סביב שאלת טעם המצווה – באם מדובר על הצורך בדברי תורה או בנקיות המחנה אזי הוא נוהג גם בנשים, אך אם מדובר על צורך רוחני כחלק מהגדרת ועיצוב מחנה המלחמה אזי שייך לומר שדין זה הוא פרט בדיני מלחמה ולא שייך בנשים שמצוות להילחם אך לא בדיני מלחמה.

מצוות הכיסוי בימינו

שאלה מעשית זו תלויה בכמה וכמה שאלות הלכתיות העולות בדברי רבותינו.

יש ראשונים התולים חובת מצווה זו בהימצאות הארון במחנה (יראים תלב, וכך משמע בראשונים על התורה כמבואר בשיעור הקודם), ולשיטתם ברור שבימינו, כאשר אין ארון, אין המצווה נוהגת. אך הרמב"ם בהלכות מלכים (ו ט"ו) כתב בפירוש שמצווה זו שייכת גם כאשר אין ארון.

צמצום אחר לזמן המצווה מצינו בדברי ספר החינוך:

ונוהגת בזמן הבית בזכרים כי הם הנלחמים, לא הנקבות. (תקסו)

אך לא מצינו לחינוך חבר שיזכיר במפורש את החילוק הנ"ל,  ויש להבין את חידושו: מדוע מצוות אלו תלויות בעמידת המקדש על מכונו? יתכן כי הדברים קשורים לדברי היראים וסיעתו, והסוברים שמצווה זו תלויה בקדושת הארון, אלא שלשיטתו עצם נוכחות המקדש מוסיפה קדושה והשראת שכינה במחנה; אך זהו חידוש גדול ולא פשוט להבנה, מדוע קיום המקדש משפיע על קדושת המחנה?!

אפשרות נוספת שלבסס את חידושו של ספר החינוך יכולה להתבסס על דברי התוספתא (מגילה ג, טו):

היוצא למלחמת הרשות חופר ויושב חופר ומכסה שנאמר (שם כג) וחפרת בה ושבת וגו'.

נשמע מהתוספתא שהמצווה שייכת במלחמת רשות דווקא. כפי שראינו בראשית הסדרה, מלחמת רשות קיימת רק כאשר המקדש על תילו וישנם מלך, סנהדרין ואורים ותומים על פיהם יוצאים למלחמה – ועל כן בהיעדר המקדש לא תתקיים המצווה, ונמצאו דברי ספר החינוך מובנים ונכונים, אך לא מטעם עקרוני אלא טכני בלבד.^[3]

אלא שיש לתמוה על דברי התוספתא עצמם: מדוע שמצוות יד ויתד יחולו דווקא במלחמת רשות ולא במלחמת חובה? הציץ אליעזר (הלכות מלחמה ח"ב שער ב, פרק ד) מציע שיסוד דברי התוספתא בדין העוסק במצווה פטור מן המצווה ולכן במלחמת מצווה דין זה לא חל, שהרי הלוחמים עסוקים במצווה. חידוש גדול יש בדברים אלו, שהרי הם לכאורה חלק מהוראות התורה כיצד לנהל את המלחמה, ולא דבר העומד בפני עצמו ומתנגש עם המצווה. כיוון אחר בהבנת התוספתא מצינו בדברי המנחת ביכורים (בפירושו לתוספתא שם), שהיא באה לא למעט מלחמת מצווה אלא לרבות מלחמת רשות ולומר שאף בה נוהגים דינים אלו; יתכן שהייתה הו"א לומר שבמלחמת רשות נוכחות השכינה פחות שייכת במחנה, ובאה התוספתא לומר שגם במקרה זה המצוות חלות. ולמעשה הרמב"ם לא הביא את הדין של מלחמת רשות בלבד ולא חילק כלל בדבר וכך שיטת רוב הראשונים. מכל מקום, נדמה שקשה לבסס את דברי החינוך על התוספתא הנ"ל.

אפשר להציע לחידושו של החינוך יסוד אחר. החזו"א בליקוטים לעירובין (או"ח סימן קיד באות ו) מבין שהגדרת מחנה של התורה שייכת רק במלחמה אליה יוצאים כלל ישראל:

ואפשר דד' דברים שפטרו במחנה אינו אלא במלחמת כל ישראל מלחמת מצוה או רשות ע"פ מלך וסנהדרין אבל גייס העומד על עיר ובני העיר יוצאין להלחם ולהציל אף שמלחמתן מלחמת מצוה מ"מ אינן בכלל פטור מחנה. ... ודאתאן עלה נראה שיש ב' תנאים בדין מחנה: א. שתהא מלחמת ישראל ... והיינו הוצאת ישראל למלחמה.

ומכאן יתכן שמבין ספר החינוך שמלחמת כלל ישראל נחשבת ככזו רק כאשר המקדש עומד על מכונו^[4]. יהיה איך שיהיה הסברו של ספר החינוך לדבריו אכן מצווה זו לא קיימת בימינו.

אם נסכם, הן לדעת ספר החינוך והן לדעת היראים מצווה זו אינה שייכת בימינו; אך הרמב"ם לא הביא כלל חילוקים אלו ולדבריו נראה שהמצווה נוהגת גם בזמננו.

צרכים קטנים וגדולים

ראינו לעיל את הגמרא בברכות (כה.) המחלקת במצוות הכיסוי בין צרכים קטנים לגדולים, ויש לדון האם חילוק זה קיים גם במצוות היד המחייבת לקבוע מקום מיוחד לעשיית הצרכים.

מסברה ניתן לחלק בין צרכים גדולים לקטנים, כפי שראינו לעיל בעניין ההתרחקות מהם בשעת לימוד תורה, אך מצינו ראיות חזקות לסבור אחרת: התרגום יונתן (דברים כג, יג) כתב בפירוש שדין היציאה אמור על מי רגלים, וכך מפורש בדברי התוספות בבכורות (מד: ד"ה 'מאימתי') שמוכיחים כן מדברי הגמרא בברכות הנ"ל. בלשון הרמב"ם אין התייחסות מפורשת, ויש דיון ענף בדבריו; אך לשון הרמב"ם היא 'להפנות בה' והדעת נוטה שהיא כוללת את שני הדברים.

בספר חרדים (עשה א) אף הגדיל לעשות וכתב שיש כאן ממש שתי מצות שונות, האחת מיוחדת לקטנים והיא מצוות היד והשנייה מצוות היתד המיוחדת לגדולים:

לדעת רמב"ם ורבינו יונה מצות אלו מיוחדות במחנה המלחמה והם שתים ויד למי קטנים שאין צריך לכסות ויתד לגדולים שצריך לכסות.

וכך כותב הרשב"ץ (אות סז):

וכן אמר שם ויד תהיה לך מחוץ למחנה הוא לעניין מימי רגלים ... אבל ויד לך היא על הצואה שצריכה כיסוי מן התורה.

אם כן משתמע בפשטות לשיטת הרמב"ם ודעימיה שיש חילוק בין שתי המצוות ובעוד שמצוות היציאה נוהגת גם (ואולי רק) בקטנים מצוות הכיסוי והיתד נוהגת גם בגדולים.

בין היד ליתד

בדיני יד ויתד מצאנו כמה פרטי דינים שבהשקפה ראשונה מעוררים תמיהה גדולה.

הספרי (רנז) מבין שצריך לחדש ולומר שלא צריך שתי יתדות אחת לחפירה ואחת לכיסוי:

וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך, שומע אני יהא חופר באחת ומכסה באחת תלמוד לומר וחפרת בה.

מדברי הספרי עולות כמה הבנות מעט קשות: ראשית שהייתה הו"א שאכן המצווה להשתמש בשתי יתדות שונות. שנית יש חשיבות דווקא בחפירה ולא ניתן לכסות את הצרכים בדברים אחרים (כמו שעולה בפשט הפסוק: "וחפרת וכיסית").

על זה ניתן להוסיף עוד שתי שאלות:

האם מצוות הכיסוי והחפירה נוהגת דווקא ביתד כמו שכתוב בפסוק או שניתן לחפור גם בדברים אחרים? והשאלה הגדולה מכולן – מה הגדרת מצוות הכיסוי: כיסוי הצואה או לקיחת היתד?

לכאורה התשובה פשוטה – ברור שמהות המצווה ועיקר מעשה המצווה הוא הכיסוי ואילו היתד היא חפץ בלבד. בפשט הפסוקים היה גם נראה לומר שאין כל חשיבות ביתד ובחפירה ולא דיבר הכתוב אלא בהווה. אך המדרשים הנ"ל מורים אחרת ומהם נשמע שאכן ליתד ולחפירה יש חשיבות במעשה המצווה וצ"ע מדוע?

בנוסף כאשר נעיין במוני המצוות נראה שלשיטת הרמב"ם אכן עיקר המצווה הוא נשיאת היתד ולא החפירה. כך דבריו בספר המצוות (קצג):

והמצוה הקצ"ג היא שצוונו שיהיה כלי חפירה תלוי עם כלי המלחמה עם כל אחד מאנשי החייל לחפור בו מקום יפנה בו בדרך ההיא המוכנת לזה ויכסה הצואה אחרי צאתו עד שלא תיראה צואה על פני הארץ כלל במחנה המלחמה.

ובהלכות מלכים (פ"ו הט"ו):

וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך וגו'.

בשתיהן נשמע שהמצווה היא הנשיאה ולא הכיסוי שהוא משני בלבד. וכך נראה מלשונות הרמב"ם בספרי המצוות הקצרים שם הוא מגדיר את המצווה כנשיאה בלבד. גם הספרי מדגיש את מיקומה של היתד:

ויתד תהיה לך על אזנך, אין אזנך אלא מקום זיונך.

ומדבריו ניתן אף להבין שיש מצווה בנשיאת היתד גם ללא עשיית צרכים כלל?! ולכאורה הדברים קשים, שהרי עיקר מהות המצווה הוא הכיסוי ולא נשיאת היתד?

בשביל לנסות ולהסביר את החשיבות בפרטי מעשה הכיסוי ואת היות נשיאת היתד מצווה גם ללא כיסוי נדרש לחידושו של הגרי"ש אלישיב בתשובה (שנשלחה לרב יצחק שילת במלחמת יוה"כ, ונדפסה בקובץ תשובות של ר' אלישיב זצ"ל) בנוגע למצוות יד מחוץ למחנה:

אומנם נראה לדון שהלכה זו לתקן מקום מיוחד מחוץ למחנה – מוטלת על הציבור, ואז בודאי אוסר לו ליחיד להפנות בתוך המחנה, אולם במקרה ולא תיקנו להם מקום מיוחד חוץ למחנה וכל אחד בוחר לו מקום בתוך המחנה בכה"ג י"ל דאין נ"מ לגבי היחיד שהרי סו"ס מצוה זו בטלה.^[5]

דבריו של ר' אלישיב מחודשים, ומלבד ההשלכה המשמעותית שלהם למעשה עולה מהם שעיקר המצווה אינו עשיית הצרכים מחוץ למחנה אלא ייחוד המקום גרידא – במילים אחרות, לא השגת התוצאה של הרחקת הזוהמה אלא עצם העיסוק וההקפדה על נקיון המחנה. על בסיס יסוד זה, ניתן גם לומר שעיקר המצווה הוא נשיאת היתד והגדרתה ככלי לחפירת הצרכים ולא הכיסוי. דברים אלו עולים מפשט הפסוקים המצווים ומפרטים את דיני היתד. ניתן להוסיף טעם וסברא בדבר ע"פ טעמו של הרמב"ם במורה נבוכים הרואה מצוות אלו כבאות להשפיע על לב הלוחמים. להבנה זו עיקר מעשה המצווה אינו בהעלמת הצרכים אלא בהפנמת הלוחמים שהם לוחמים מלחמות ה' ואינם כשאר בני המלחמה. באם זו מטרת המצווה נראה שדווקא סחיבה תמידית של כלי הכיסוי והגדרת מקום מחוץ למחנה, גם אם כל לא משתמשים בהם, הם עיקר המצווה שכן הם כל רגע ורגע מזכירים ומעירים את לבו של הלוחם למטרת מלחמתו.

סיכום

בשיעור עסקנו במצוות הנקיות בשעת עשיית הצרכים. נצטווינו במצווה זו בעניין היציאה במחנה למלחמה, וראינו דיון עד כמה היא חלק מדיני המלחמה הכלליים, ועל כן היקיפה יוגבל לאנשים ולזמנים בהם יוצאים למלחמה כזו, לעומת האפשרות שהיא מציגה ערך עצמאי של נקיון כמאפשר עיסוק בדברים שבקדושה. עמדנו על עוד כמה חילוקים ופרטי דינים במצווה, ומחלקם בקעה ועלתה המסקנה שחלק משמעותי מהמצווה הוא עצם העיסוק בעניינים אלה והקפדה על נקיות והתנהגות אנושית מכובדת – ואפשר שהיא אפילו לא מוטלת על הלוחם היחיד כמו על הציבור בכללו, שידאג לכך שמחנות הצבא ראוים להבטחה 'והיה מחנך קדוש'.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד
 

[1] וכן מביא הרמב"ם בטעם הראשון במורה (ח"ג פרק מא) בהאי לישנא: "וממה שכלל אותו זה הספר התקנת יד ויתד, כי מכונת זאת התורה כמו שהודעתיך הנקיון והזהר מן הלכלוכין והמאוסין ושלא יהיה האדם כבהמות".

[2] בתוך מאמר בספר 'כבוד חכמים' ספר יובל לרב לוינטל.

[3] ראיה לכך שספר החינוך נוקט כדברי התוספתא מצאנו בדבריו בשורשי המצווה, שם הוא כותב שהירא ורך הלבב כבר שבו לביתם; ולדעות רבות דין זה נוהג רק במלחמת רשות ולא במלחמת מצווה (ודנו בכך בשיעורים העוסקים בירא ורך הלבב ובחוזרים מעורכי המלחמה).

[4] אמנם יש להעיר שדברי החזו"א נאמרו על דיני דרבנן שונים שנאמרו במחנה, ולגבי מצוות יד ויתד עצמה הוא סובר שאין צורך בדרישה זו; אך יתכן שיסוד זה של 'מחנה כלל ישראל' מורחב בדברי החינוך למצוות נוספות במלחמה.

[5] ברמב"ם משמע שיש חילוק בזה בין מצוות היד המוטלת על הכלל למצוות היתד המוטלת על כל אחד ואחד והדברים מסתברים ע"פ מה שנביא בשיטת הרמב"ם בהמשך.