מלחמת עמלק ושבעת עממין

הסוג השלישי של מלחמת מצווה הוא המלחמות בעמלק ובשבעת העממין. מלחמות אלו מבוססות על מצות המְחִיָה המופיעה לגבי שני סוגי הגויים הללו; אלא שיש הפרשים מסוימים בין שתי המצוות, וננסה לעמוד עליהן בשיעור זה ולדלות מהם כיוון כללי על היחס בין שתי מצוות אלו.

מהות המצווה

רש"י - איבוד מן העולם

מפשטי הפסוקים עולה שהמצווה לגבי עמלק ושבעת עממין היא הכרתת זכרם מן העולם: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כה, יט) נאמר על עמלק, ו"לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה ... כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ, טז-יז) נאמר על שבעת העממין.

מי שהדגיש את הנקודה הזו הוא רש"י, במספר הלכות העולות מדבריו.

ראשית, רש"י סבור שאין אפשרות כלל להשלים עם שבעת עממין ויש למחות את כולם. פרשת הקריאה לשלום (דברים כ, י-יח) נאמרה, לדידו, אך ורק במלחמת רשות:

כי תקרב אל עיר - במלחמת הרשות הכתוב מדבר. (שם י)

מכאן שבמלחמת מצווה כשבעת עממין ועמלק אכן יש להימנע מהקריאה לשלום, שכן מטרת המלחמה היא הכרתתם.

כך רש"י גם מרחיב את חובת ההכרתה לא לבני האדם גרידא כי אם גם לרכוש אותם העמים:

תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה. (דברים כה, יט)

רש"י נותן טעם לדבריו – מהות המצווה היא הכרתת זכרו של עמלק, שלא ישמע על פיך, וממילא יש להכרית גם את הבהמות. בדבריו הוא מצטט את דברי הנביא (שמואל א טו, ג), בציוויו של שמואל את שאול המלך להכרית את זרע עמלק:

"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר".

על אף הראיה הזו מפרשת המלחמה בעמלק, המנחת חינוך לא קיבל את דברי רש"י, וטען שהציווי על שאול היה הוראת שעה בלבד מפי שמואל:

ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר בר"מ ובהרהמ"ח וא"י מהיכן הוציא רש"י זה ובספרי כאן לא ראיתי זה וממעשה דשאול אין ראיה דהקב"ה צוה לו אז ע"י שמואל אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו וצ"ע. (מנחת חינוך תרד)

אם כן, למרות שאין לדברים מקור 'הלכתי' חזק רש"י בוחר בדרך זו, ונראה שהיסוד לכך הוא תפיסת רש"י את מהות המצווה – הכרתה מלאה של העמים הללו, וממילא לאורה לא תתכן קריאה לשלום וחובה להשמיד אף את הבהמות.

קריאה לשלום בשבעת עממים

הרמב"ם בפ"ו (הלכות א-ד) מהלכות מלכים פוסק, בניגוד לרש"י, שעמלק ושבעת העממין נכללים גם הם במצוות הקריאה לשלום:

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס... ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים... במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.^[1]

נראה מדבריו כי המלחמה בעמלק ושבעת האומות היא המוצא האחרון בלבד, ולפניה פונים למישור המדיני ומנסים להביאם למעמד של גרי תושב ויחיו עמנו בשלום. יש לעמוד על דברי הרמב"ם, הסותרים לכאורה את פשטי המקראות – שכן נאמר בפירוש בתורה למחות את זכר עמלק ולהכרית שבעת עממין, וכיצד הרמב"ם משנה את המצווה ממשמעה? מרן הכסף משנה עומד על קושיא זו ומתרץ:

...אפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים.

הכסף משנה מחדש כאן עיקרון גדול מאוד – לאחר שקיבלו עליהם עממין אלו שבע מצוות בני נח כבר לא חלה עליהם מצוות ההכרתה! את החידוש הזה מצאנו גם בדברי רש"י^[2] על התורה (דברים כ, יח):

למען אשר לא ילמדו - הא אם עשו תשובה ומתגיירים, אתה רשאי לקבלם.

אך נראה שיש מחלוקת בין רש"י לכסף משנה בהבנת הדין הזה, הקשורה בהבנת יסוד ומהות מצוות מחיית העמים הללו. נתחיל מעיון בדבריו של רש"י ומתוכם ננסה לדייק את שיטתו.

רש"י - הכרתת שבעת עממין ומחיית עמלק

רש"י אומר את דבריו על הטעם אותו מביא הפסוק לחובת הריגת שבעת העממין:

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם... לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.

התורה מנמקת את מצוות השמדת שבעת עממין בדאגה לכך שישראל לא ילמדו ממעשיהם. אם כן, מסתבר שאם בטל הטעם בטל החיוב – אם העמים יתקנו את דרכיהם, לא יהיה צורך בהשמדתם. אכן רש"י בדבריו לא מדבר על 'קבלת מצוות' אלא על 'עשיית תשובה', ונראה שאכן הדגש בשיטתו הוא על שינוי המעשים. נראה שרש"י עקבי בשיטתו שחובת השמדת שבעת עממין קשורה ללמידה ממעשיהם, שכן מצאנו גם בפירושו לתלמוד (סוטה לה: ד"ה 'וכתבו מלמטה') חילוק בין חובת איבוד שבעת עממין בארץ ומחוצה לה:

...שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין וה"ג לה בהדיא בתוספתא (פ"ח) אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם.

ומסביר הרא"ם את דבריו:

אבל אותן שמשבע אומות היושבים בחוצה לה, אם חוזרים בתשובה וקבלו עליהם לבטל העבודה זרה, אנו מקבלים אותם,  משום דאפילו אם תרצה לומר דמחמת יראה הם עושים, כיון שאינם דרין עמנו, אין לנו לחוש שמא ילמדו אותנו.

אם כן מה שמניע את ישראל בהשמדת שבעת עממין הוא החשש שילמדו ממעשיהם. דברים אלו סותרים את מה שראינו בדברי רש"י בנוגע לעמלק שיש להשמיד את כל זכרם, אך נראה שאין בכך סתירה כלל, שהרי מדובר בשתי מצוות שונות לחלוטין. הכרתת שבעת עממין באמת נוגעת אך ורק בחשש שילמדו ממעשיהם, ועל כן ניתן לקבל בתשובה את מי שסלד ממעשיו וחזר בו (מחוץ לארץ ישראל, לכל הפחות); אך מצוות מחיית עמלק עניינה שונה לחלוטין, ומהותה להכרית את כל זכרם של עמלק.

נראה שהבדל זה מדויק גם בלשון הפסוקים: בעוד שאצל עמלק המצווה היא 'מחה תמחה' לגבי שבעת עממין נאמר 'החרם תחרימם': מטרתו של חרם היא להרחיק ממך דבר מסוים, בעוד המחייה מטרתה להעלים זכר מעל פני האדמה. אם דברינו כנים, אזי היכולת לקבל את החוזרים בתשובה נכונה בשבעת עממין בלבד – ומאידך, חובת הכרתת הרכוש שייכת רק בעמלק.

כסף משנה בשיטת הרמב"ם – הכרתת האומה

הכסף משנה הסביר בצורה דומה לרש"י שניתן לקבל גרים משבעת האומות, אך נראה שביסודם ההסברים שונים לחלוטין. בעוד רש"י דיבר על 'תשובה', והסביר שאחד משבעת עממין שחזר בתשובה אינו מהווה עוד סכנה רוחנית לישראל, הכסף משנה עוסק ב'קבלת שבע מצוות בני נח' ומסביר שהמקבלם יצא מכלל עמלק ונהיה כבני נח הכשרים. נראה שהכסף משנה לא מסתפק בתשובה גרידא אלא מצריך מעבר לאומה אחרת. ההצטרפות לעם ישראל מפורסמת בהלכה כתהליך הגיור, נראה שהכס"מ מציע כאן תהליך דומה במעבר מעם לעם ע"י קבלת שבע מצוות בני נח. ממילא בקבלה זו הגוי מוציא את עצמו מכלל אותן עמים וממילא לא חלה עליו חובת ההריגה כלל.

בשביל לומר חידוש כזה צריך להניח שאכן מצוות ההריגה בשבעת העממים ועמלק אינה נוגעת לכל יחיד ויחיד אלא היא מצווה על השמדת האומה – השמדה כזו ניתן לעשות ע"י הריגה, או על ידי שינוי דתה וזהותה של האומה.

מי מחוייב במצווה

הרמב"ם (בסיום מצוות העשה בספר המצוות) נקט שמצוות מחיית עמלק רובצת על הציבור כולו:

וכשתשתכל כל אלו המצות שקדם זכרם הנה תמצא מהם מצות שהם חובה על הציבור, לא לכל איש ואיש, כגון בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק (מ' כ קעג קפח).

בגישה דומה נקט היראים (תלה) וצמצם מצווה זו עוד יותר כך שהיא חלה על המלך בלבד:

ותניא בסנהדרין בפ' כהן גדול [כ' ב'] ר"י אומר ג' מצוות שנצטוו בכניסתן לארץ ישראל להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה איני יודע איזו תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה שאין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. למדנו מכאן שמצוה למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל וכה פירוש המקרא כי יד על כס יה דהיינו מלכות אז תתקיים מלחמה לה' בעמלק.

שתי הגישות הללו רואים בחיוב מחיית עמלק חיוב לאומי וכללי ולא חיוב על כל יחיד ויחיד. לעומתם, בעל ספר החינוך (תרד) נוקט שאכן כל יחיד מצווה במצווה זו:

ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם.

אפשר להציע כי המחלוקת הזו תלויה בשאלה לעיל – אם יש חיוב פרטי על מחיית כל פרט ופרט מסתבר שמצווה זו תהיה מוטלת גם על היחידים, אך אם מהות המצווה היא איבוד האומה נראה שהציווי עליה גם הוא אמור להיות כללי, שכן אין זה בכח או באחריות היחיד לדאוג לכך כי אם באחריות הציבור כולו.

אלא שנראה שאפשר להסביר את הדברים גם בצורה מעט אחרת, כאשר מתעמקים ביחס בין שבעת עממין לעמלק גם בשיטת הרמב"ם.

בין עמלק לשבעת עממין – שיטת הרמב"ם

נראה שגם בשיטת הרמב"ם צריך לחלק בין שבעת עממין לעמלק, לאור מספר נקודות בהן הוא מתייחס למצוות האלה באופן שונה ואף הפוך.

על מי מוטל החיוב:

ראינו שהרמב"ם נוקט שמחיית עמלק היא חיוב על הרבים, אך לא כך לגבי שבעת עממין. בפירוש כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה ה"ד) שכל יחיד מצווה במצווה זו:

מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם.^[3]

זמן החיוב:

בנוסף מצאנו חילוק בנוגע לזמן בו המצווה שייכת. הרמב"ם במצוות עשה קפז מאריך ומרחיב להסביר מדוע מניית מצוות שבעת עממין אינה סותרת את העיקרון שהוא עצמו ייסד בשורש השלישי שאין למנות מצווה שאינה נוהגת לדורות, על אף ששבעת עממין נאבדו כשאיבד סנחריב את האומות:

ואולי יחשוב חושב כי זו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבע' עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא ייאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא.

מחדש הרמב"ם שהמצווה נחשבת 'נוהגת לדורות' כי החיוב עליה הוא תמידי, אע"פ שכבר סיימו לעשותה. מדבריו עולה שאכן מצוות שבעת עממין כבר נסתיימה,^[4] אע"פ שלא נהרגו כל היחידים משבעת העממין אך די בכך שסנחריב בלבל את האומות ושוב אין אומה הנקראת בשם זה כלל. מה שאין כן לגבי עמלק:

התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו ... אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו.

ולא הזכיר הרמב"ם כלל שאבד זכרו.

שיטה המצמצמת עוד יותר את זמן המצווה מצאנו בדברי בה"ג(לא תעשה רכו) המדייק מלשון הפסוקים שמצוות מחיית עמלק נוהגת רק לימות המשיח:

מצוה זו אינה נוהגת אלא לימות מלך המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך [מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה] \וגומר\ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים [וגומר].

לעומת מלחמת שבעת עממין שנוהגת בכל דור ודור.

הצורך בנביא:

הבדל שלישי מדייק הגרי"ז (בחידושים על התורה סימן קס) מקושיא עצומה על מלכי ישראל מדור ודור – מדוע לא החרימו הם את עמלק? למה רק שאול נתעורר לעשות זאת וגם זאת רק לאחר שהוא קיבל ציווי מפורש משמואל?! מסביר הגרי"ז:

ונראה מוכרח מזה, שאעפ"י שמלחמת עמלק הוא אחד מג' מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ אין מחויבין רק בנבואה שילחמו אתם, דאל"כ למה נצטרכו כאן לצווי מיוחד, ומבואר זה בקרא דכתיב (בשלח י"ז ט"ז) "מלחמה לה' בעמלק", דמלחמה ע"פ ה' היא. ומתבאר בזה מש"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים ה"ד, מצות עשה להחרים ז' עממין וכו', ובמצות מחיית עמלק (שם בה"ח) - לא כתב דמחויב כל שבא לידו עמלק להרגו, כמוש"כ במצות דמחיית ז' עממין, והמוכרח דאין חיוב, רק ע"פ ה' בנבואה, שילחמו בעמלק ולמחותם.

אם כן בעוד שמלחמת שבעת עממין נתונה לכל יחיד ויחיד, מלחמת עמלק נעשית על ידי נביא בלבד.

מלחמת רוח ומלחמת חומר:

נראה שגם לשיטת הרמב"ם, שמהות המצווה היא הכרתת הלאום ולא הכרתת היחידים, ישנו הבדל בין מחיית עמלק למחיית שבעת עממין – בשבעת עממין החיוב לאבדם הוא חיוב מדיני בעוד שהחיוב לאבד את עמלק הוא חיוב רוחני.

הבדל זה יסודו כבר בפסוקי התורה הקדושה: הציווי על עמלק הוא בלשון מלחמה לה' – "מלחמה לה' בעמלק מדר דור" וכן קשור להופעת כיסא ה' בעולם כמובא בסוף פרשת בשלח, לעומת זאת מצוות הכרתת שבעת עממין היא מצווה שעיקרה נעשית בשביל ישראל: "פן יהיה למוקש בקרבך".

על פי זה אפשר להציע ביאור להבדלים שראינו לעיל: גם לאחר שאבד זכרו של עמלק כשבלבל סנחריב את האומות (ראה רמב"ם איסורי ביאה פי"ב הכ"ה) עדיין החיוב על השמדתו עומד, שכן אין די בהשמדה מדינית שלו אלא יש צורך לעקור את מציאותו הרוחנית; כך גם מובן מדוע מחיית עמלק היא מצווה על הציבור, אך המלחמה בשבעת עממין יכולה להתקיים גם בכל יחיד ויחיד: במאבק הלאומי אין חשיבות מיוחדת בעצם הלחימה, העיקר הוא בהשגת התוצאה ואין הכרח בישות הנקראת 'כלל ישראל' או 'מלך ישראל' שתילחם; מה שאין כן במלחמה הרוחנית, בה עצם המאבק צריך להיעשות על ידי נציגי עמו הנבחר של הקב"ה. בנוסף ברורים ופשוטים דברי הגרי"ז מדוע יש צורך בנביא שיצווה על מלחמה בעמלק, שכן מלחמה זו היא בעצם מלחמה לה' ולא מלחמה לישראל.

סיכום

הצענו כאן שתי גישות בנוגע למלחמות ההכרתה – האם ישנו חיוב להכרית את האנשים והרכוש כשיטת רש"י או שמא יש חיוב להכרית את האומה כדברי הרמב"ם.

בתוך שתי גישות אלו הצענו שייתכן לחלק בין מלחמת שבעת עממין למלחמת עמלק – ברש"י הצענו שמלחמת שבעת עממין עיקרה הכרתת עבודה זרה ועל כן ניתן לחזור בה בתשובה מה שאין כן מחיית עמלק בה יש חשיבות בעצם המחייה.

ברמב"ם הצענו חלוקה אחרת – בעוד שמול שבעת עממין מתרחש מאבק לאומי המאבק מול עמלק הינו מאבק רוחני ועל כן המצווה שלו היא כללית יותר, נוגעת לציבור ולא לכל יחיד ויחיד, שייכת במלך ולעתיד לבוא וצריכה נביא מה שאין כן בהכרתת שבעת העממין שעניינה הוא ב'תוצאה' של השמדתם.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] וראה דברים דומים ברמב"ן דברים כ,י.

[2] לרש"י אין חובה לקרוא לשלום, אך אם שבעת העממין רצו לקבל על עצמן מצוות בני נח אין עוד חובה להשמידם.

[3] והשוו להלכה ה שם.

[4] וכן מדוייק מהלכות מלכים פ"ה ה"ד המצוטט לעיל.