הירא ורך הלבב

וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: (דברים כ, ח)

התורה מייחדת פסוקים נפרדים בתוך פרשיית החוזרים מעורכי המלחמה לאיש הירא ורך הלבב. כמו שראינו בעבר, דברי השוטרים אל העם מחולקים לשניים – בחלק הראשון השוטרים שולחים הביתה את שלושת החוזרים מעורכי המלחמה: בונה הבית, נוטע הכרם ומארס האיש. לאחר מכן, באמירה נפרדת, הם מצווים על חזרת הירא ורך הלבב. חילוק זה מצביע על הייחודיות שיש בחזרתו של הירא ורך הלבב מן המלחמה, לעומת חזרת שלושת החוזרים הראשונים.

ההבדל בין שתי האמירות בא לידי ביטוי גם בלשון הרמב"ם (מלכים ז, ג), שם את הציווי על שלושת החוזרים הראשונים משמיע הכהן והשוטר חוזר על דבריו ואילו לגבי הירא ורך הלבב:

מדבר השוטר מעצמו ואומר מי האיש הירא ורך הלבב ושוטר אחר משמיע לכל העם.

מהבדל זה משתמע שתוכן אמירה זו הוא יותר צבאי מרוחני – הירא ורך הלבב מפריע ומקשה על המלחמה, מבחינה מציאותית פשוטה, ולכן זהו תפקידם של השוטרים המנהלים את הלחימה לדאוג שלא יהיו בצבא אנשים כאלו. בנוסף מצאנו, כבר בפשטי המקראות, הבדל בטעם השילוח שבולט בהעדרו משלושת החוזרים הראשונים אך מפורש לגבי הירא ורך הלבב: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" – כאשר שוב, נשמע שמדובר בחשש מציאותי.

הירא מעבירות שבידו

מהחילוק שהצענו עד כה בפסוקים עצמם משתמע שיש כאן דין טכני בעיקרו, של עשיית המלחמה כראוי – הירא ורך הלבב מקשה על היציאה למלחמה, בעקבות הפחד שהוא זורה בליבות חבריו לשדה הקרב; זאת לעומת שאר החוזרים שייתכן וחזרתם תלויה בטעמים אחרים. היה מקום להציע שהשאלה האם אכן מדובר כאן על פטור טכני מטעמי המלחמה או על פטור מסיבות רוחניות-ערכיות תלויה במחלוקת התנאים במשנה בסוטה (מד.):

ר' עקיבא אומר: הירא ורך הלבב - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן.

כשקוראים את המשנה בפשוטה ניתן להבין שלשיטת ר' יוסי הגלילי אכן מדובר כאן על פטור מסיבות רוחניות, בעקבות דרישה כי הלוחמים את מלחמות ה' יהיו צדיקים עד כדי כך שאינם מפסיקים בדיבור בין תפילין של יד ותפילין של ראש (ראה בגמ' שם) או בין ישתבח ליוצר אור (ראה שו"ע או"ח סימן נד). אך כבר הגמרא עצמה דוחה סברה זו (שם מד:):

מאן תנא להא דתנו רבנן: שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו - חוזר, כמאן? לימא, רבי עקיבא היא ולא רבי יוסי הגלילי! בהא אפי' ר' יוסי הגלילי מודה, משום דכתיב: ולא ימס את לבב אחיו כלבבו.

אם כן ר' יוסי הגלילי לא בא למעט את הדינים העולים מפשט הפסוק, אלא להרחיב את 'גדרי הפחד' – לא רק מי שמפחד להילחם בשל סיבות גשמיות, אלא גם מי שמפחד מחשש שעברותיו יגרמו לו ליהרג, נכלל בגדר 'הירא ורך הלבב'; כך שגם לשיטתו, הפטור מבוסס על פחד וחוסר היכולת להילחם.

במלחמת מצווה

הרעיון שייסדנו עד כה, לפיו הפטור באיש הירא ורך הלבב נובע מחשש צבאי שהוא ימס את לבב אחיו, נתקל בקושי גדול מאוד בפשטי המשניות והפוסקים. במשנה החותמת את פרק ח' במסכת סוטה, הפרק העוסק בחוזרים מעורכי המלחמה, נאמר:

במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה.

דברים אלו אמורים, בפשטות, אף על הירא ורך הלבב; וכך עולה גם מפסיקת הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים. ולכאורה הדברים תמוהים – הרי אם הוא פוגע ביכולת להילחם, מדוע להוציא אותו למלחמת מצווה? הרי אין בזה תועלת למלחמה כלל ואולי אף נזק!

בשביל לנסות ולהסביר מדוע אף למלחמת מצווה מוציאים את הירא ורך הלבב, נעמיק במצוה אחרת הקשורה לאותו נושא של הפחד במלחמה.

איסור יראה במלחמה

הרמב"ם במצוות לא תעשה נ"ח מונה איסור לפחד בשעת המלחמה:

והמצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה (ר"פ עקב) לא תערוץ מפניהם. ונכפלה האזהרה ואמר (ס"פ דברים) לא תיראום. ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת.

מצווה זו יסודה בפסוקים מפורשים:

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם: וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ: לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא: (דברים ז, יז-כא)

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (דברים כ, א)

וכן מפורש במדרש תנאים (דברים כ שם):

לא תירא מהם – הרי זו אזהרה.

כלומר, הזהירה אותנו התורה במפורש, כמה פעמים, מלהתיירא במלחמה; והרמב"ם סבר שזו מצוות לא תעשה ממש. אלא שכמה מגדולי הראשונים חלקו על רבינו הרמב"ם. הרמב"ן בהשגות (ספר המצות שם) כותב:

וזו הבטחה לא מצוה. ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעבר הלאו יפרסם חטאו ויחזור.

הרמב"ן קורא את הפסוקים אחרת – לדידו מדובר על הבטחה של הקב"ה לעם ישראל לקראת כניסתם לארץ, שהם יזכו ולא יפחדו מן האויבים; והוא מקשה על קריאתו של הרמב"ם מהדין שלנו, קריאת השוטרים לירא ורך הלבב: הרי אם אדם הירא למול המלחמה עובר באיסור לאו, מדוע שיאפשרו לו להפטר מהמלחמה? שיחזור בתשובה ויתגבר על פחדו! הראב"ד בהשגותיו למניין המצוות הקצר גם הוא מבין כרמב"ן שפסוקי התורה אינם ציווי אלא הבטחה:

א"א הבטחה היא ואינה אזהרה.

כיוון שהוא סובר שאין למנות ההבטחה זאת במניין המצוות, הרמב"ן מוסיף מצווה אחרת שלטעמו צריכה להמנות (שכחת הלאוין י):

המצוה העשירית שנמנע האיש הירא ורך הלבב מבוא במלחמה שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה וסבול המכות והחרב וינוס ויהיה תחלת מפלה לעם והוא אמרו יתעלה (שופטי' כ) ולא ימס את לבב אחיו כלבבו.

הרמב"ם מנה את חזרת הירא ורך הלבב יחד עם שאר דיני החוזרים מעורכי המלחמה וקריאתו של הכהן המשיח, אך הרמב"ן נקט שמדובר על מצווה נפרדת. הבדל זה מתאים לשיטתם בפרטי המצווה – הרמב"ן כאן כותב שיש מצווה וחובה על הירא ורך הלבב לחזור^[1], בעוד שלעיל (בשיעור על החוזרים מעורכי המלחמה) דייקנו מלשונו בפירושו לתורה שלשאר החוזרים מעורכי המלחמה יש אפשרות ורשות לחזור, אך לא חובה. טעם החילוק מובן ומסתבר – הירא ורך הלבב לא מסוגל להלחם ובכך הוא מזיק ללוחמים שסביבו, ועל כן חובה למנוע ממנו ליצור את הנזק הזה; החוזרים האחרים לא גורמים לנזק דומה, אלא נתונה בידם הרשות להיפטר מעול המלחמה.

כל זה בשיטת הרמב"ן, שמחלק בין שני סוגי חזרה מהמלחמה; אך הרמב"ם לעומת זאת לא רואה בחזרת הירא ורך הלבב דין שונה משאר החוזרים; ואף בוחר לא להזכיר כלל את פרשיית כהן משוח מלחמה באיסור הפחד במלחמה, כך שנראה שלשיטתו ישנם שני דינים שונים הקשורים לפחד במלחמה – אחת המאפשרת לו לחזור מעורכי המלחמה והשנייה נוגעת לאיסור אותו מונה הרמב"ם בספר המצות. בשביל לעמוד על ההבדל בין שני הציווים נוסיף ונשאל שאלה עצומה שנתקשו בה המפרשים על הרמב"ם – כיצד ניתן לצוות את האדם שלא יפחד? הרי כלל גדול בכל התורה כולה הוא ש"אונס רחמנא פטריה"; ואם האדם אינו יכול לשלוט בפחדו כאשר הוא שומע את קולות המלחמה, כיצד יכולה התורה לאסור על רגש זה? וכך הקשה הרי"פ פערלא בחיבורו על ספר המצוות לרס"ג (ל"ת קכח):

דהיכי שייך לומר במי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ואינו יכול לראות חרב שלופה שעובר בל"ת. הרי כיון שאינו יכול אנוס הוא. ומאי אית ליה למיעבד ואונס רחמנא פטרי'?!

וכמה תירוצים מצאנו על קושיא זו.

פחד רגיל ופחד מחמת האויב

בקהלות יעקב (סוטה סימן ו) הציע לחלק בין אדם שמתמודד עם פחד 'רגיל' במלחמה לבין אדם שמפחד כתוצאה מהערכת כוח האויב וחשש מהפסד:

ואם ירא מצד הספק סכנה שיש בדרך כלל י"ל דאינו בכלל לאו זה דאל תיראו אכן כל זה אם מפחד בכלל אבל אם הפחד בא לו מצד שרואה גודל המחנה של האויב ומשער בלבו שלא ינצח במלחמה מחמת חוזק מחנה האויב או שמתרבה לו הפחד בשביל זה כל כה"ג עובר באל תיראו.

יש לעיין על תירוצו, שהרי זו דרכה של מלחמה, ועדיין הקושיא עומדת במקומה! אלא שלפני תירוץ זה הביא הקהלות יעקב חקירה באיסור הפחד במלחמה:

נראה דהנה יש לחקור בהחיוב שלא לפחד במלחמה אם הוא מענין חיוב בטחון שצריך שיהא ליבו בטוח על השי"ת שינצל ולא ירע לו תקלה או שהוא חיוב מסירת נפש שצריך שלא יהא אכפת לו על חייו כלל ויהא מסור למלחמה לקדש ש"ש.

ואכן יש לדון האם הרמב"ם דורש מן האדם להתחזק באמונה ובביטחון ומתוך כך לא לפחד, או שמא מדובר על יכולת נפשית להילחם גם אל מול הסכנה. הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים כ) נקט בגישה הראשונה:

כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו' - זו מצוה מחודשת, אמרה להם עתה בבואם במלחמות: וטעם כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם - יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.^[2]

אם נקבל את הצד הזה של החקירה אז החילוק של הקהלות יעקב ברור – גם אם האמונה בקב"ה לא יכולה להדוף את הפחד הטבעי, וודאי שאין מקום להתרשם מעוצמת האויב ולחשוש שאין סיכוי לנצחם, הרי רק לה' הישועה; וכלפי הבעיה השניה נצטווינו לא לפחד.

מפחד ומתפחד

הצעה זו, שאין איסור בפחד אלא חיוב בהתחזקות באמונה בה', מתיישבת על הלב ומסתברת; אלא שקשה לומר את הדברים, הן ברמב"ם שמונה מצווה זו כאיסור לאו  ולא כמצוות עשה והן בקהלות יעקב עצמו שכן הוא בוחר דווקא בצד השני של החקירה:

ולכאורה הדבר מוכרח שאין החיוב להיות בטוח שלא ימות שהרי הכהן מכריז מי האיש... פן ימות במלחמה... וא"כ ע"כ שהחיוב הוא לילך במסירות נפש ובתקיפות ולא יהא איכפת לו על עצמו כנ"ל."

לכן נראה שצריך להציע תירוץ אחר, שמופיע גם הוא בקהלות יעקב שם:

ועוד נראה דהמתבהל פתאום מפני שהוא פחדן בטבעו אינו בכלל לאו זה אלא דווקא המביא עצמו לידי פחד.

לתירוץ זה אין איסור על רגש הפחד עצמו, אך יש איסור לעשות מעשים המוסיפים פחד. איסור זה מקבל ביטוי גם בלשונו של הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, טו) שמחדש דין חדש באיסור זה של היראה והפחד במלחמה:

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה.

מלבד הגדרת האיסור שמשתמעת כאן כאיסור להפחיד את עצמך^[3] יש גם הוראה מעשית – להסיר ממחשבתו את אשתו ואת בניו שכן זה מגביר ומעורר את הפחד.^[4] כך גם מדויק בלשונו של בעל ספר החינוך (תקכה):

ועובר על זה והתחיל לחשוב ולהרהר ולהבהיל עצמו במלחמה עבר על לאו זה.

רגשות ומעשים

ניתן להציע הבנה נוספת בגדר האיסור לשיטת הרמב"ם. במניין המצוות בתחילת הלכות מלכים כותב הרמב"ם את איסור הפחד במלחמה בהאי לישנא:

שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה.

מלשון המצווה נראה שהאיסור אינו הפחד אלא הפעולה הבאה בעקבותיו – הנסיגה משדה הקרב. כך נשמע גם מלשונו בספר המצוות:

שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר.

להבנה זו האיסור אינו לפחד, שכן זה אכן דברים שבלב, האיסור הוא לתת לפחד להשפיע על המעשים. על מעשה התורה יכולה לצוות, והיא אכן מצווה שגם המפחד במלחמה יתגבר, יבין את חשיבות המלחמה ויצליח להילחם למרות הפחד שלו. בהלכות (פרק ז, שם) הרמב"ם מביא כחיזוק לאיסור זה את דברי הנביא:

והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם.

גם מחיזוק זה עולה שאכן הבעיה היא בהמנעות מהלחימה. דברים אלו עולים גם מלשונו של מדרש התנאים הנ"ל עליו מתבסס הרמב"ם בהבנת הפסוקים האוסרים את הפחד במלחמה כאזהרה ולא כהבטחה:

ולא ימס את לבב אחיו מגיד שאם לא עשה מלחמה בכל לבו הרי זה כמי ששפך דמי הכל ועליו הוא אומר (יר' מח י) ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם.

חזרת הירא ורך הלבב מעורכי המלחמה

לאחר שעמדנו על איסור הפחד במלחמה נשוב וננסה לענות על קושיית הרמב"ן על הרמב"ם – אם יש איסור לפחד במלחמה, מדוע ניתן להחזיר את הירא ורך הלבב הביתה ולסייע לו לעבור על האיסור?

המשך חכמה (דברים כ, ג) מציע שיש חילוק בזמנים: בעוד שאיסור הפחד הוא בשעת המלחמה עצמה, החזרה הביתה היא לפני המלחמה ובכך היא מונעת את האיש הירא מעשיית עבירה. לפי הדיוקים שראינו לעיל בהבנת האיסור ברמב"ם אין קושיא כלל – וודאי שישנה רמה של פחד הקיימת תמיד במלחמה ואינה בכלל האיסור, האיסור הוא להגביר את הפחד או שהפחד ישפיע על התנהלותו של האדם בשעת הקרב, על כן הקריאה של השוטרים ליראים לחזור לביתם בעצם מונעת את הצורך להתמודד מול האיסור שכן כבר הפחד הבסיסי עליו לא ניתן לצוות מתיר להם לחזור לביתם.

לאחר כל זאת, נחזור לקושייה בפתיחת דברינו – אם אכן חזרת הירא ורך הלבב נובעת מפחדו ומהשפעת הפחד על השאר, מדוע שהוא ייצא למלחמה גם במלחמת מצווה?

ראשית חשוב לומר שאם אכן מבחינה מבצעית נראה שהוא אינו כשיר לקרב וודאי שיש איסור להוציאו, אך אין זה איסור הלכתי גרידא אלא חלק מדרכי עשיית המלחמה וטכסיסיה. אבל מבחינה הלכתית, הנחיית התורה היא שכאשר מדובר על מלחמת מצווה, חובה על האדם להתגבר על פחדו. ^[5]

האמירה הכפולה הזאת ביחס לירא ורך הלבב מבטאת אמירה עמוקה ועקרונית ביחס לפחד: לא נכון להתעלם ממנו, אך גם לא להיכנע לו. נדרש איזון בין שני הערכים האלה, לידע מתי נכון להתגבר ולנסות לדחוק אותו מהתודעה ומתי להכיר בו ולא לקדש עליו מלחמה. בשילוב בין מלחמת מצוה למלחמה הרשות מכירה התורה בשני דרכי התמודדות אלו – מחד היא מכירה בפחד ומבינה שלפעמים חשוב להתחשב בו, אך כאשר מדובר על מטרה נעלה הנוגעת לרצון ה' כלפי עם ישראל כולו, מלחמת מצווה, האדם נדרש להתמודד עם פחדו – להסיר מליבו את הדברים הגורמים את הפחד, להתחזק באמונה בה' ובסופו של דבר לפעול ולהילחם.

זוהי נקודה חשובה גם כסיכום רחב יותר לשיעורים האחרונים, על הפטורים השונים מיציאה למלחמה; כאשר ראינו כיוונים מסוימים שתלו את כל הפטורים בכך שהאדם טרוד ועסוק בענייניו, וממילא לא יכול להלחם כראוי. גם ביחס לטרדה כזו התורה הציבה איזון דומה – במלחמת הרשות היא מתחשבת בטרדה ופוטרת את האדם, אך במלחמת מצווה היא מחייבת אותו להתגבר עליה ולהילחם יחד עם אחיו.

סיכום

פתחנו בהבדל הקיים בין הירא ורך הלבב לשאר החוזרים מעורכי המלחמה, שהאחרון פטור מחשש "פן ימס את לבב אחיו כלבבו" ויזיק ללוחמים שסביבו. בעקבות הקושיא מדוע, למרות ההבדל בטעם חזרתו, הירא ורך הלבב חייב לצאת במלחמת מצווה חילקנו בין שתי מצוות הנוגעות לפחד במלחמה: מצוות הכהן המשוח בנוגע לחוזרים מעורכי המלחמה, ואיסור הפחד במלחמה שהרמב"ם מונה למצווה לעומת הרמב"ן והראב"ד הרואים בו הבטחה בלבד. דנו בשאלה כיצד ניתן לצוות על הרגשת הלב ועקב כך הבנו שאכן הציווי אינו על הרגשת הלב אלא על המעשים המלווים אותה. כך עמדנו על היחס בין שתי המצוות הנוגעות לפחד במלחמה ובנוסף הסברנו מדוע במלחמת מצווה ניתן לחייב את הירא ורך הלבב להתגבר על פחדו ולדאוג שאותו הפחד לא ישפיע על מעשיו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] חשוב לשים לב שהאיסור אינו על האדם עצמו אלא על ראשי הצבא, שלא להניח לו לצאת.

[2] וכן ברבינו יונה בשערי תשובה, שער ג אותיות לא-לב.

[3] וכך מדייק מלשונו הר"י פערלא (לאו קכח): "הרי שדקדק בלשונו דבאיש הירא ורך הלבב דקרא כתב שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה. ולא כתב בזה שעובר בל"ת. דפשיטא דלא שייך בזה שום עבירה כלל. ורק במתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה בדברים שמבהיל את עצמו. שמביא מורא על עצמו במזיד הוא שכתב הרמב"ם ז"ל שעובר בל"ת".

[4] ויש לדון רבות למעשה, האם בימינו דבר זה מגביר את הפחד או דווקא מפיג אותו ומאפשר להילחם בצורה טובה יותר. כמו כן יש לדון האם איסור זה נכון רק בשעת הקרב עצמו או שמא גם בשעות הלחימה שאינם קרב ממש, שם דווקא חיזוק מהבית יכול לעודד ולהוסיף כח ותעצומות; ונראה שכל דבר לפי ענינו וזמנו.

[5] בהקשר זה חשוב להזכיר את דבריו המופלאים של הראי"ה קוק זצ"ל בעין איה בשבת (נו.) בדין גט הנכתב ליוצאים למלחמות בית דוד: "לא כאלה חלק יעקב שתכלית מציאות האומה מצד צורתה מצד נשמתה ואורח חייה... נותנת עז ועטרה להויית המשפחה עצמה בצביונה המקודש הישראלי. ע"כ בבא התור לעבוד לטובת האומה בכללה, אז כשרגא בטיהרא תבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עז אהבת האומה. היציאה למלחמה לא היתה ע"פ חשבון של הצלחת הפרט שחשב שכשישוב מן המלחמה יהיה מוצלח ומאושר. לא, הוא צייר בעצמו כאילו התיאש מן החיים הפרטיים והולך הוא בשמחה ע"מ למות מות גיבורים וקדושים במלחמת ד' לרומם קרן לעמו, ע"כ כותב גט כריתות לאשתו ליאש את לבבו ככל האפשר מקשר משפחה ומהרעיון הפרטי התלוי בו בהיותו דורך על מהלך של רעיון יותר כללי ויותר עליון, מהלך עבודת הקודש של העם כולו".