הגדרת מחנה המלחמה

המשנה בעירובין (יז.) מלמדת שיש מושג של 'מחנה', שיש לו מספר דינים הלכתיים מיוחדים:

ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב.

מעבר לדינים אלו שנאמרו במחנה, גם מצוות התורה עצמה שראינו בשיעורים הקודמים – יד ויתד, יציאת טמאים והקפדה על קדושה – נאמרו ב'מחנה' דווקא:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ ... וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם ... יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה: וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה ... כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. (דברים כג, י-טו)

ויש לדון בגדרי המושג הזה – מה נחשב ל'מחנה'? נפתח את עיוננו בהגדרה זו לעניין דיני המשנה בעירובין, ולאחר מכן נראה האם ניתן ללמוד משם גם לשאר המצוות שנאמרו במחנה.

מחנה היוצא למלחמה

בעוד שבתורה (דברים כג) מדובר במפורש על מחנה היוצא למלחמה,^[1] במשנה בעירובין הדברים אינם מפורשים; ונחלקו רבותינו האם הפטורים הללו אמורים רק במחנה היוצא למלחמה. רש"י (עירובין שם) כותב כך בפירוש:

במחנה - היוצאת למלחמה.

וכך מפורש גם בריטב"א וברבינו יהונתן שם. כיוון זה מסתבר עוד יותר לאור הברייתא אותה מביאה הגמרא בהמשך הדיון שם, בה מפורש שמדובר במחנה היוצא למלחמה עסקינן^[2]:

תנו רבנן: מחנה היוצאת למלחמת הרשות – מותרין בגזל עצים יבשים.

נדמה שכך סובר הרמב"ם, שכן בהלכות מלכים ומלחמות (פ"ו הי"ג) פוסק הרמב"ם את המשנה בעירובין ופוטר את המחנה בעירובי חצירות:

וכן פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה.

אך בהלכות עירובין (פ"א ה"ג) כותב הרמב"ם:

וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן.

ומשמע שבמחנה יש חובה לערב עירובי חצרות בין האהלים השונים! המגיד משנה (על הרמב"ם עירובין שם) מתרץ כי בשני מחנות שונים עסקינן:

ואין סתירה בדברי רבינו לפי שדין המשנה הוא במחנה ההולך למלחמה וכשהן חונים ימים חונים להלחם ומפני כן הקלו להם אבל דין הירושלמי הוא באנשים החונין שלא להלחם. כך נ"ל לתרץ דברי רבינו.

כלומר, דין המשנה שבמחנה פטורים מלערב הוא 'במחנה ההולך למלחמה'.

הבנת כל הראשונים הנ"ל יכולה להתבסס על ההגיון הפשוט – לכאורה טעם הפטור הוא קולא מיוחדת שהקלו לאנשי המלחמה^[3], וממילא הוא שייך רק במחנה המלחמה. אכן כך מסביר הרמב"ם בפיהמ"ש (עירובין א, י):

ומחנה זה האמור כאן ואפילו למלחמת הרשות, וכל שכן למלחמת מצוה, לפי שהקילו להם מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ האויב.

אלא שהגר"א בביאורו על השו"ע (או"ח קנח, ח) דייק בראשונים שהבנה זו לא מוסכמת; הרשב"א והרמב"ן, לטענתו, לא העמידו את המשנה במחנה המלחמה דווקא:

כמ"ש ה"ר יהונתן שם דוקא מחנה היוצא למלחמה ... ואף לרמב"ן ורשב"א שלא כ' למלחמה מ"מ כתבו דוקא בעשרה.

מדברי הגר"א עולה שלשיטתם אין צורך כלל ביציאה למלחמה, וכל מחנה שייכים בו הפטורים הנ"ל. לשיטתם נראה שהפטורים המובאים במשנה אינם נובעים ממצב הלחימה, אלא מעצם העובדה שמדובר על מקום נודד העובר ממקום למקום. סברא זו קל להבינה לעניין עירובי חצרות, שהרי במחנה שאינו קבוע קשה לדבר על חלוקת רשויות בין האהלים השונים[4] שם אנחנו פוטרים כל שיירה שאהליה אינם קבועים, אך קשה להבינו בשלושת הדינים האחרים הקיימים במשנה: מדוע שמחנה יהיה מותר בגזל עצים, דמאי או נטילת ידיים? אפשר להציע שבשלושת הדינים הללו האיסור הוא ממילא דרבנן[5], וכפי שאיסורי דרבנן אחרים לעיתים מותרים בשעת הדחק, כך גם כאן חז"ל התירו בשיירא, שמטבעה היא שעת דחק מסויימת.

כמה מונה המחנה

לאחר שדנו בייעוד אליו הולך המחנה, יש לדון כמה אנשים מוגדרים כ'מחנה'. נקדים ונאמר כי מצד הסברא, אם יסודם של דינים מיוחדים אלו במצב המלחמה לכאורה לא צריך להיות בזה הבדל בין יחיד למחנה; וייתכן להבין כך בבבלי, שכלל לא נכנס לחילוקי דינים מה מוגדר מחנה, ובעקבותיו גם הרמב"ם בהלכותיו לא עסק בזה כלל. לעומת זאת בירושלמי (עירובין פ"א ה"י) ישנו דיון ענף בשיעור האנשים הקרויים 'מחנה'; ונראה שהוא יוצא מנקודת הנחה שאלה לא דיני במחנה אלא ב'יוצאים למחנה' – קבוצה מוגדרת של אנשים, שיש לדון מתי היא נחשבת כקבוצה מעין זו. ננסה להבין את משמעות הקבוצה הזו, מתוך עיון באפשרויות המובאות בירושלמי; שם מצינו בעצם שלוש שיטות:

כמה הוא מחנה? רבי חנניה אמר מאה ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה... רבי יוחנן אמר עשרה ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל וגו' מהו וינוחו ר' יוסטא בר שונה אמר נעשו מחנה; רבי יודה בן פזי אמר עשרה עד למחנה גדול כמחנה אלהים וכמה מחנה אלהים עשרה; תני בשם רבי יודה שנים עשר אלף כמחנה ישראל.

אם נדייק בדברי הירושלמי נראה שאמנם שלושה שיעורים מצאנו כאן, אך לשיעור עשרה אנשים  מוצעים שני מקורות אלטרנטיביים – ונדמה שההבדל בין המקורות השונים אינו חסר משמעות.

ר' חנניה ור' יוחנן שניהם לומדים מסיפורי מלחמה בתנ"ך העוסקים במחנה. לדברי שניהם נראה ששיעור מחנה מבטא יחידה צבאית כלשהי, הנחשבת 'מחנה', ואת שיעורה אנו לומדים מהמתואר בתנ"ך. כך עולה מפירושו של הפני משה על הלימוד מנערי דוד לפיו נערי דוד ממש הקימו שם מחנה:

עשרה. דכתיב גבי דוד וישלח דוד עשרה נערים וגו' ויבואו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו ומלת וינוחו מיותר אלא לרמז שנעשו מחנה כדכתיב גבי מחנה ישראל לתור להם מנוחה וכאן עשרה היו.^[6]

לעומתם, ר' יהודה בן פזי לומד את גדרי מחנה לא ממחנה צבאי אנושי אלא מ'מחנה אלהים' בו יכולה לשרות שכינה. לדידו הדינים המיוחדים שבמחנה לא נובעים מחשיבותו כיחידה צבאית, אלא מהיות השכינה שורה בו. דברים אלו מסתברים מאוד לגבי מצוות יד ויתד, אותם מנמקת התורה בכך שהקב"ה מתהלך בקרב המחנה; וממילא מסתבר ללמוד את גדרו מדיני השראת שכינה – השורה בנוכחות עשרה מבני ישראל, כמו שנלמד מן הפסוק: "אלהים ניצב בעדת אל" (תהלים פב, א). לשיטת ר"י בן פזי, גם שאר דיני מחנה תלוים באותו קריטריון – התכנסות ציבור הראוי להשראת שכינה.

הבנה שלישית בסוגיה עולה בדברי ר' יהודה, מחנה של שנים עשר אלף – כמחנה ישראל היוצא למלחמה עם מדין. במלחמת מדין נצטוו ישראל לקחת "אלף למטה" (במדבר לא, ד), ונדמה שסדר הכוחות הזה בא להוות נציגים לכל עם ישראל, שהרי החיוב "לתת נקמת ה' במדין" (שם ג), הוטל על עם ישראל כולו. להבנה זו הדינים המיוחדים חלים רק במחנה שמייצג את כלל ישראל.

להלכה רוב הראשונים (רשב"א ורמב"ן בעירובין שם, מ"מ על הרמב"ם בהלכות עירובין שם ועוד) נקטו שמחנה היוצא למלחמה הוא עשרה; ויש לדון האם הם הולכים כשיטת ר' יוחנן שמדובר בהגדרת היחידה הצבאית, או כשיטת ר' יהודה בן פזי שיש צורך במחנה של השראת שכינה – ויש לכך השלכות מעשיות בדינים מסוימים.

החזו"א (עירובין ליקוטים סימן קיד סעיף ו) מחדש שני חידושים מהם עולה שאכן שיטת ר' יהודה בן פזי נפסקה להלכה והצורך בעשרה נובע מהשראת השכינה:

חידוש ראשון נובע להשלכה מדיני מחנה כאן לדיני מחנה במקומות אחרים:

ונראה דגם לעניין מצוות ויד תהי' לך מחוץ למחנה... שיעור מחנה עשרה.

הדיון בעירובין (בבבלי ובירושלמי) עוסק בהגדרת מחנה רק לדינים המופיעים במשנה שם, ולא מזכיר את דיני יד ויתד. הרחבת הדין ליד ויתד מעידה שדיני המחנה בשני מקורות אלו מושתתים על אותו יסוד. מצוות יד יסודה בכך שהקב"ה מתהלך בקרב המחנה, כפי שראינו לעיל, ואם משווים את הגדרת ה'מחנה' לעניינה להגדרת המחנה במשנה בעירובין נמצאנו למדים שגם הגדרה זו מבוססת על השראת השכינה במחנה.

החידוש השני של החזו"א נוגע לחיילים הנמנים לעניין מחנה ושם לומד החזו"א מדיני מניין שמי שאינו מצטרף למניין אינו עולה למניין מחנה, בהתבסס על דעתו של ר' יהודא בן פזי:

בירו' שם יליף עשרה מקרא כמחנה אלקים וכמה מחנה אלקים עשרה ונראה דהמינים שאין מצטרפין אותן לעשרה לדבר שבקדושה אינן משלימין לעשרה של מחנה.

אם מבינים שעשרה נדרשים רק למניין חשוב של לוחמים ברור ופשוט שגם מינים מצטרפים ואין הכרח ללמוד מכאן לדיני יד ויתד.

מחנה שכינה של כלל ישראל

מלבד ראיית שיעור המחנה כעשרה מוסיף החזו"א גדרים נוספים שאינם נמצאים בפירוש בגמ' ובראשונים הנדרשים להגדרת מחנה.

מחנה בחו"ל

החזו"א מדנפשיה מעלה ספק אם קיים דין מחנה בחו"ל:

ויש לעי' אי דין מחנה גם בחו"ל... (שם)

דברים מפורשים בעניין זה מופיעים בריטב"א (עירובין יז.) שאכן מסיק כי דיני המחנה חלים רק בא"י:

מתני' ארבעה דברים התירו במחנה. פירוש במחנה היוצאת בארץ ישראל למלחמת הרשות.

ויש לעיין מדוע רק בארץ ישראל שייך דין מחנה?

בנוסף מוסיף החזו"א להצריך פרטים נוספים להחיל כאן דיני מחנה:

אבל שפיר י"ל דאין דין מחנה אלא במלחמת כל ישראל ע"פ מלך ושופט שבדור.

גם דין זה לא מצאנו בפירוש בש"ס ויש לדון מניין לו לחזו"א דין זה?

נראה ששני דינים אלו מושתתים על אותו היסוד העומד בבסיס דעתו של ר' יהודה בירושלמי. ר' יהודה מצריך מחנה של י"ב אלף כמניין מחנה ישראל, ועמדנו לעיל על כך שמדובר במחנה המייצג את כלל ישראל. ממילא נראה לומר בדברי החזו"א כי אין די בכך שהמחנה מוגדר כ'מחנה שכינה' אלא יש להגדירו גם כ'מחנה ישראל' ועל כן יש צורך במלחמה של כלל ישראל (ע"י מלך או שופט) וכך אפשר להסביר גם את חלות שם 'מחנה' דווקא בא"י, שכן הגמ' בהוריות (ג.) מבינה לעניין פר העלם דבר של ציבור כי הגדרת 'קהל ישראל' שייכת דווקא בארץ ישראל:

אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל.

לפי זה נראה להבין כי גם היסוד עליו בונה החזו"א את דיני המחנה, 'מחנה שכינה של ישראל', ייתכן שיכול לחול רק בארץ ישראל. אם כנים דברינו אזי גם שיטתו העקרונית של ר' יהודה באה לידי ביטוי להלכה, אמנם לא בהגדרה המספרית של 'מחנה' אך כן בהגדרות אחרות.

מחנה צבא ומלחמה

אם כן, ראינו עד כאן כמה יסודות אפשריים לדיני המחנה השונים: שעת הדחק בה המחנה מצוי, העובדה שמדובר על שעת מלחמה, הגדרת המחנה כמחנה שכינה או הגדרת המחנה כמחנה המייצג את כל ישראל.

באימונים ובט"ש

נפקא מינה מרכזית נוספת בין היסודות השונים יכולה להיות הזמן בו קיימת הגדרת המחנה – האם דין מחנה חל רק כאשר הכוחות נלחמים, או שמא כל כח צבאי יכול להיחשב כמחנה. באם אנחנו משתיתים את דיני המחנה על כך שמדובר על מלחמה או שעת דחק ייתכן שדינים אלו חלים דווקא במחנה 'היוצא למלחמה', אך אם הדינים הללו נובעים מ'הגדרת מחנה', תהיה זו קשורה בהשראת שכינה או במחנה ישראל, ייתכן מאוד שהיא שייכת גם שלא בשעת הקרב.

בשאלה זו נחלקו האחרונים. הרב גורן בשו"ת משיב מלחמה (חלק א-ב סימן ד) פוסק הרב גורן:

ויש להביא ראיה שגם לדעת הראשונים הסוברים שלא פטרו אלא ליוצאים למלחמה אין הכוונה בשעת מלחמה ממש, אלא כל שחונים שם על מנת להתאמן ולהלחם, אף שאינם נלחמים עדיין, או בשעות הפוגה הם פטורים.

וראייתו מדברי רבינו יהונתן על הרי"ף (עירובין ד: באלפס) בסוגיא בעירובין, בהסברו מדוע לא הקלו גם בעירובי תחומין במחנה:

אבל בעירובי תחומין הצריכום חכמים שאסור להם לצאת חוץ מאלפים אמה ממקום ששבתו בו בשבת אא"כ הניחו עירובי תחומין כדין כל יחיד העומד ביישוב דמה צריך להם להתיר לצאת [חוץ לתחום] בעוד שאין נלחמים ואין האויבים יוצאין לנגדן.

הוא מבאר שלא שייך להקל במחנה בדין עירובי תחומין, כי אין בכך צורך כשאינם נלחמים; מכאן ניתן לדייק שהסוגיא דנה גם במחנה שלא נלחם, ועדיין שייכות בו שאר הקולות במשנה.

מנגד, הרב הרצוג בשו"ת היכל יצחק (אורח חיים סימן מז) חולק ופוסק כי משלטים על הגבול אינם בכלל דיני מחנה:

אך זה יוצא לי ברור בס"ד, שהמשלטים שעליהם ניתן הפסק הנ"ל, אינם לא בכלל מחנה, ולא בכלל שיירא, ולא עליהם נאמרו הקולות הנ"ל מפי קדשם של רבותינו הראשונים זי"ע, שאלו הם בנינים קבועים של אבנים לבנים וברזל, ואנשי צבא קבועים בהם תמיד, ולא יוצאים למלחמה וחונים ימים, וכבר מהבחינה הזאת הפסק הנ"ל הוא מטעה.

בדקדוק בדבריו ניתן לעמוד על שתי יסודות לפסיקה זו – ראשית יש כאן מבנה קבע ולא מבני ארעי, ושנית אין כאן שעת מלחמה; ובכך הוא חולק על הרב גורן.

בשעת חזרתן

הרמב"ם (מלכים פ"ו הי"ג) מוסיף בסוף ההלכה העוסק בדיני המחנה שדיניו המיוחדים אינם שייכים רק בשעת יציאתו למלחמה:

וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזרתן.

ויש לעמוד על יסוד דין זה. ראשית נציין שהמקור לדין זה הוא בירושלמי, ואינו מופיע בבבלי כלל; וייתכן כי הבבלי חולק עליו וסובר שדינים אלו מיוחדים לשעת היציאה למלחמה דווקא.

אם הבסיס לדינים אלו הוא פיקוח נפש הוא המציאות המלחמתית בהחלט מסתבר לצמצמם לשעת היציאה למלחמה דווקא, אך אם אנו משתיתים את דיני המחנה על עצם הגדרתו כ'מחנה' נראה שהגדרה זו אינה שייכת דווקא ביציאה למלחמה אלא גם בשעת החזרה ועל כן דיני המחנה הייחודיים יחולו גם בשעת חזרת המחנה מן הקרב ולא רק בעת יציאתו.

סיכום

בשיעור עסקנו במשנת "ארבעה דברים פטרו במחנה", ובדיון שהתעורר בעקבותיה מה נחשב בדיוק 'מחנה' – שאלה הרלוונטית גם למצוות נוספות שראינו בשיעורים הקודמים. לא מוכרח שיש קשר בין ההגדרות, אך מצינו שיטות רבות שהניחו שהמחנה הנדון במשנה הוא מחנה מלחמה והגדרתו שייכת במצוות מלחמה נוספות – וממילא ברור שהגדרת המחנה משמעותית להבנת יסוד המצוות השונות במלחמה.

ראינו שיש שיטות שונות בהגדרת המחנה, גם מבחינת כמות האנשים המינימלית בו וגם מבחינת המקום והזמן בו הוא מתכנס; ומשיטות אלה דייקנו כיוונים שונים ליסוד הקולות והמצוות שנאמרו במחנה – האם הן קשורות למלחמה ולשעת הדחק שבה, להיותם של אנשי המחנה נציגים של כלל ישראל או שהמחנה עצמו מהווה מקום הראוי להשראת שכינה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד
 

[1] אם כי גם שם, היו שהסבירו שעיקר הציווי הוא על מחנה ישראל במדבר; ועיין בשיעור העוסק בקדושת המחנה.

[2] אמנם הברייתא כותבת מלחמת רשות בלבד, אך כבר העירו רבותינו הראשונים (רמב"ם בפיה"מ ועוד) שאין בזה הבדל.

[3] ייתכן גם לומר כי המלחמה מבטאת דוגמא מסויימת למצב של סכנה, אך בעצם בכל מצב סכנה פטורים. כך משתמע בדברי השו"ע (או"ח קנח סעיף ח) המרחיב את הפטור גם למקרי סכנה נוספים: "מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים" (וראה בבית יוסף שם שמקורו בדברי הסוגיא שלנו בעירובין). עולה כאן השאלה הם המלחמה היא פטור עצמאי בגלל חשיבותה, או בגלל פיקוח הנפש אליו היא עלולה להביא; ואין כאן המקום.

[4] כפי שכתב הרמב"ם (עירובין א', ג) בנוגע לכל שיירא.

[5] מלבד איסור גזל בלקיחת עצים מכל מקום; אך עיין בגמרא שם שהוא מותר על בסיס התנאים שעל פיהם הנחיל יהושע את הארץ, והפקר בי"ד הפקר.

[6] בקרבן העדה ביאר שהם טענו כלפי נבל שיקחו את המגיע להם שכן מחנה מלחמה מותרים בגזל עיי"ש בדבריו.