עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>

***

א. פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בהרחבה בביאור המושגים "הותרה" ו"דחויה", שמקורם בהלכות הקרבת קורבן ציבור בטומאה. בשיעור זה נשוב להלכות פיקוח נפש, ונעסוק במחלוקת בין הראשונים בעניין "הותרה" ו"דחויה" בחילול שבת.

הדיון בדברי הראשונים מצוי בשני מוקדים: האחד קשור לשחיטת בהמה בשבת עבור חולה הזקוק לבשר, והשני קשור למחלוקת הענפה בביאור פסקי הרמב"ם. השיעור הנוכחי יתמקד בנושא הראשון.

 

ב."הקל הקל תחילה"

הגמרא במסכת יומא מצטטת את התוספתא (יומא ד', ד) הקובעת כלל גדול בנוגע לחולה הנדרש לאכול לצורך פיקוח נפש:

"תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס – מאכילין אותו הקל הקל". (יומא פג.)

התוספתא הולכת ומפרטת את סדרי "הקל הקל" ביחס למאכלים שונים, ומתוך כך מתפתחים דיונים מעניינים ביחס לפרטים השונים,[1] אך ההלכה כשלעצמה פשוטה וברורה: אף שפיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה, ובכלל זה מאכלות אסורות, הרי שמוטב לבחור במאכל שאיסורו קל יותר. כך, מוטב לאכול מאכל שאיסורו בלאו, ולא מאכל שאיסורו בכרת, וכמובן מוטב לאכול מאכל שאסור מדרבנן ולא מאכל שאסור מן התורה.

נחלקו הפוסקים האם דין "הקל הקל תחילה" הוא דין דאורייתא או דין דרבנן. אפשר שמחלוקת זו קשורה לעצם עניין "הותרה" ו"דחויה", ובעזרת ה' נעסוק בכך בשיעורים הבאים.

לאור הכלל העקרוני שקובעת הגמרא, שאלו כמה מגדולי הראשונים שאלה מעניינת: מה דינו של חולה שיש בו סכנה שנדרש לאכול בשר בשבת, ועומדות בפניו שתי אפשרויות – האפשרות האחת היא לאכול בשר נבילה שמזומן לו, והאפשרות השנייה היא לשחוט שחיטה כשירה בשבת, ולאכול בשר כשר. לכאורה התשובה פשוטה: איסור נבילה הוא איסור לאו, בעוד ששחיטה בשבת היא איסור כרת ומיתת בית דין. על כן, מדין "הקל הקל תחילה" לכאורה עליו לבחור בנבילה.

 

ג. הסוברים ששבת "הותרה"

דעת הראב"ד: "היתר גמור"

עם זאת, רבים מן הראשונים סבורים שדווקא האפשרות לשחוט בשבת עדיפה, וזאת לאור ההבחנה בין "הותרה" ל"דחויה". הראשון לעסוק בכך היה הראב"ד, שאת תשובתו בנושא אנו מכירים מדברי הראשונים שבאו אחריו. נפתח בציטוט מתוך דברי הרמב"ן, שם הראב"ד איננו מזכיר בפירוש את היחס ל"הותרה" ו"דחויה", ורק רומז לו:

"ונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל נבלה ומעשה שבת, וזהו לשון השאלה: אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת, למה לא נאמר לו לגוי שינחור לו אחת ונאכילנו הנבלה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שהוא איסור סקילה.

והשיב, שזה החולה איזה איסור עומד לפניו ומעכבו? ודאי איסור שבת, לא איסור נבלה. תדע שאילו לא היה שבת מי היינו מבקשים לו נבלה, לא כי אלא שחוטה. וכיון שכן האיסור העומד לפניו המעכבו הוא ששב היתר גמור, לא איסור אחר, ולפיכך מתירין לו איסור שבת ולא איסור נבלה". (תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש – עניין הסכנה)

לטענת הראב"ד, אמנם איסור שבת חמור מאיסור נבילה, אלא שבמקרה של פיקוח נפש השבת הופכת ל"היתר גמור", ועל כן מוטב לשחוט בהמה כשירה מאשר לאכול נבילה.

קושיא מתבקשת על דברי הראב"ד היא שאם אמנם פיקוח נפש מתיר לחלוטין את איסורי השבת, מדוע לא יתיר גם את אכילת הנבילה, שגם היא תוגדר כ"הותרה"? הראב"ד עצמו הרגיש בכך, ועל כן הסביר שבמקום פיקוח נפש יש לנהוג כפי שנוהגים ביום חול, ואם ביום חול ברור שנבחר באפשרות של שחיטה כשרה, כך עלינו לעשות גם בשבת. במילים אחרות, השבת לא יכולה להוות 'מכשול' במקום פיקוח נפש.

תשובת הראב"ד מצוטטת בנוסח שונה בפסקי הרא"ש, ושם הוצעה תשובה אחרת להבחנה שבין שחיטה בשבת ובין אכילת נבילה:

"שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה.

והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם, אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם". (פסקי הרא"ש יומא ח', יד)

האחרונים האריכו לבאר את שתי תשובותיו של הראב"ד ואת היחס ביניהן: התשובה הראשונה מניחה, שהיות שבלאו הכי יידרשו כנראה מלאכות נוספות לצורך החולה, אזי יש להתיר גם את השחיטה. זהו חידוש גדול, ונראה שהראב"ד מייסד כאן את סברת "הואיל ואשתרי אשתרי" – מתוך שהותר לחלל שבת, אזי תוספת חילול שבת במלאכות נוספות חמורה פחות מאכילת נבילה.[2]

התשובה השנייה מחודשת אף יותר, ומאוד לא ברור מה בכך שיש קטן בסוף העולם שאולי יזדקק לבשר לצורך פיקוח נפש, ומדוע אותו קטן לא יוכל גם הוא לאכול נבילה. בשו"ת חתם סופר (אורח חיים פ"ה) כתב ש"אין שחר לדבריו אלו", ונדחק עד מאוד לפרשם על פי התירוץ הקודם, לאמור – אי אפשר שאין קטן בסוף העולם שבוודאי נימול השבת, ומתוך שניתנה השבת לידחות אצל אותה מצות מילה, ניתן לדחותה גם לצורך פיקוח נפש.

רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה על השולחן ערוך (אורח חיים שכ"ח, יא) כתב שתשובת החתם סופר בנידון 'דחוקה', אך גם הוא עצמו נדחק ליישב שהמדובר על כך שהקטן יוכל לשחוט בעצמו, וחילול שבת על ידי קטן חמור פחות מאכילת נבילה על ידו.

כך או כך, סגנון דברי הראב"ד שברא"ש אכן מחודש מאוד.

דעת מהר"ם מרוטנבורג: "שהמאכל עצמו אסור"

בשיעור מספר 3 שעסק במקורות לדיני פיקוח נפש, הזכרנו שבאותה תשובה של החתם סופר (או"ח פ"ה; ובסגנון שונה בשו"ת הרשב"ץ חלק ג', ל"ז, כפי שהבאנו שם) הוא הציע ללמוד מהעדפת שחיטה לחולה בשבת שיש לחלק בין איסורי שבת לשאר איסורי תורה: השבת "הותרה" לחלוטין במקום פיקוח נפש, בעוד שאיסורים אחרים אינם אלא בגדר "דחויה", וזאת הסיבה להעדיף שחיטה על פני אכילת נבילה. דבריו הולמים היטב את שיטת הראב"ד, אך אין להם מקור חד משמעי ומסברא עדיין ניתן היה לומר שכפי שהשבת הותרה במקום פיקוח נפש, כך הותר גם איסור נבילה.

חלוקה ברורה יותר בין האיסורים הציע המהר"ם מרוטנבורג:

"ומה שהקשה מורי היאך מותר לשחוט לחולה בשבת שיש איסור סקילה, מוטב שיקנו לו נבילה שהיא בלאו... והיכא דאיכא היתירא ואיסורא קמיה מאכילין אותו הקל, דשחוטה המאכל עצמו מותר ולא נבילות שהמאכל עצמו אסור ואריא רביע עלייהו". (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן ר' בדפוס קרימונה)

פירוש לפירושו: נבילה היא 'איסור חפצא', ועל כן אף שפיקוח נפש מתיר לאכול ממנה בלית ברירה, הרי שסוף סוף איסור יש כאן ו"אריא רביע עליה". איסורי שבת אינם אלא 'איסורי גברא', ועל כן במקום פיקוח נפש קיים היתר גורף.

יש להעיר שתפישת מהר"ם מרוטנבורג את איסורי שבת מסתברת מאוד, אך אינה הכרחית. מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל הציע כמה פעמים[3] שחילול שבת הוא גם דין ב'חפצא', דהיינו שמעבר לפעולה האסורה שעשה האדם – השבת עצמה מתחללת. אך גם אם נקבל תפישה כזאת, עדיין מסתבר שאינו דומה חילול שבת לאכילת נבילה, שהיא אכן איסור 'חפצא' מובהק, ועל כן סבור המהר"ם מרוטנבורג שמוטב לשחוט ולאכול בשר כשר, ולא לאכול בשר נבילה.

כפי שראינו, הראב"ד רומז לעניין "הותרה" ו"דחויה". גם המהר"ם צועד בדרך זו, ושואל: הכיצד מותר לשחוט ביום טוב, שיש בו מצות עשה לשבות ואיסור לאו לעשות מלאכה, ומדוע לא נאמר שעדיף לאכול נבילה שאיסורה בלאו בלבד?! המהר"ם משיב באופן פשוט שמלאכת אוכל נפש ביום טוב הותרה לחלוטין, ואין בשחיטה ביום טוב כל איסור. לדבריו, הוא הדין והוא הטעם גם בכל הנוגע לפיקוח נפש בשבת:

"אלא יש לומר, כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש הוי לדידן אוכל נפש ביום טוב כמו חול שמותר בו כל מלאכה. והשתא נמי נימא כיון דפיקוח נפש ילפינן ביומא דשרי, הוי כל מלאכה לחולה שיש בו סכנה מותרת כמו בחול". (שו"ת מהר"ם שם)

פיקוח נפש בשבת מאפשר להתנהל כמקובל ביום חול, וממילא מותר – וממילא עדיף – לשחוט בהמה כשירה עבור החולה, ולא להאכילו נבילה.

לסיכום, גם הראב"ד וגם המהר"ם אינם מזכירים בפירוש את המילים "הותרה" ו"דחויה", אך ברור שהם מתייחסים לנושא, ונוקטים שפיקוח נפש בשבת הוא בגדר "הותרה".

 

ד. הסוברים ששבת "דחויה"

הרשב"א והרא"ש

הרשב"א והר"ן הרגישו ביסוד העקרוני שקובעים הראב"ד והמהר"ם, ונטו לחלוק עליהם. את הדברים המפורשים ביותר בנושא כתב הרשב"א, ונעיין בתשובתו:

"שאלת עוד שאודיע לך דעתי במה שנשאל הראב"ד ז"ל ונסתפק בו הרמב"ן[4] ז"ל בחולה שיש בו סכנה שמותר לשחוט לו בשבת, אם יש שם נבלה – מי נאמר כיון שיש שם נבלה לא נשחוט לו, או מתירין לשחוט ולא נאכילנו לו נבלה? ואני כבר נשאלתי על זה והשבתי ואמרתי שאכתוב לך.

תשובה: שמעתי מאחד מגדולי הרבנים שהעיד משם הרב רבי מאיר מרוטנבורק, שהורה להתיר לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו. אלא שהטעם שאמרו לי משמו חלוש מאד על כן איני כותבו לך. והוא הרב שהגיד לי כן דעתו וטעמו משום דאם אין שוחטין לו יבא לידי סכנה שימנע מלאכול הנבלה וימות". (שו"ת הרשב"א, חלק א', תרפ"ט)

הרשב"א מתאר משא ומתן עם אחד מתלמידי מהר"ם מרוטנבורג, וניתן לשער שהוא מתכוון לרא"ש שהיה מגדולי תלמידי המהר"ם, וכאשר נמלט מאשכנז לספרד שהה בין היתר במחיצתו של הרשב"א בברצלונה. את הנימוק שמזכיר הרשב"א בשם אותו תלמיד מהר"ם אנו אכן מוצאים מפורשות ברא"ש (בפסקיו על מסכת יומא, ח' י"ד; שו"ת הרא"ש כ"ו ה'), שלאחר שציטט את תשובת הראב"ד ותשובת המהר"ם הוסיף שנראה שמבחינה מעשית עדיף להאכיל את החולה בשר שחוטה, מחשש שמא יקוץ באכילת נבילה, ויבוא לידי סכנה.

אך כאמור, החידוש המשמעותי בתשובת הרשב"א הוא העמדת הדיון כולו כמבוסס על שאלת "הותרה" ו"דחויה", וכך הוא ממשיך וכותב:

"ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה. אם נאמר שבת הותרה אצל חולה – שוחטין לו, שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה, ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו. וכדרך שאמרו בטומאה למאן דאמר טומאה הותרה בציבור...

אבל למאן דאמר דחויה היא, מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברין לשחוט לו. שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת.

וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה". (שו"ת הרשב"א שם)

הרשב"א מציין בפירוש לסוגיית "הותרה" ו"דחויה" בהקרבת קורבנות ציבור בטומאה, וקובע שאותה שאלה עצמה נוגעת גם לדיני פיקוח נפש. אלא, שבניגוד לראב"ד ולמהר"ם שנטו יותר לתפישה ששבת "הותרה", הרי שהרשב"א סבור שההלכה היא כמאן דאמר "דחויה". לכאורה, מצד זה אכן צריך היה להאכיל את החולה בנבילה, ואולם כאן מתעורר אותו חשש צדדי שהוא יקוץ באכילת נבילה ויבוא לידי סכנה, ולכן בפועל הרשב"א מודה שיש לשחוט עבורו בהמה כשירה.

דעת הר"ן: "חד לאו" מול "לאוין הרבה"

בשיעור הקודם הזכרנו את דברי הר"ן במסכת ביצה, שחלק בהדיא על המהר"ם מרוטנבורג וקבע שאין כל מקום להשוות בין אוכל נפש ביום טוב, שאכן מוגדר כ"הותרה", ובין פיקוח נפש בשבת שאינו אלא בגדר "דחויה". גם בנידון שלפנינו מביע הר"ן תפישה שונה מזו של המהר"ם. כמו שאר הראשונים גם הר"ן מצטט את תשובת הראב"ד, אך מקשה עליה את אותה קושיא מתבקשת שעסקנו בה לעיל:

"שכשם שאתה אומר שאיסור שבת מעכבו מלשחוט, כך איסור נבילה מעכבו מלאכול נבילה זו, שאם לא היה איסור נבילה מעכבו היה אוכל אותה! ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבילה?!". (ר"ן יומא, ד: באלפס ד"ה וגרסי')

אכן, על פי תפישה זו מסתבר היה לומר שעדיף לאכול נבילה, שאיסורה קל יותר. אלא, שבדיוק כמו הרשב"א, גם הר"ן שותף למסקנת הראב"ד והמהר"ם ולאו מטעמייהו, אלא מטעם אחר ומחודש:

"אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת: דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה, איכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה, כדאמרינן לגבי נזיר שהיה שותה יין אמרו לו "אל תשתה אל תשתה" והוא שותה חייב על כל אחת ואחת.

אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא, דמעשה שבת מותרין דקיימא לן 'היא קודש ואין מעשיה קודש'. ומשום הכי לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואף על גב דהוי איסור סקילה". (ר"ן שם)

הר"ן מחדש חידוש בהלכות "הקל הקל תחילה", וקובע שאיסורי לאו רבים חמורים יותר מאיסור כרת אחד. לכן, לדעתו, עדיפה שחיטה בשבת על פני אכילת נבילה.

אבקש להדגיש, שהר"ן לא עוסק כלל בעניין "הותרה" ו"דחויה", ולעניות דעתי הסיבה לכך היא שתפישתו בעניין הפוכה מתפישת המהר"ם והראב"ד, והוא נוקט בפשטות שהשבת "דחויה" ולא "הותרה". לפיכך, הוא מנתח את הסוגיא כולה באופן אחר, ומגיע למסקנתו דווקא לאור אותה הבחנה עקרונית שחידש בעניין "הקל הקל תחילה".

 

ה. פסק השולחן ערוך

המסקנה העולה מדברינו היא, שהלכה למעשה מוסכם על כל הראשונים שיש להעדיף שחיטה בשבת על פני אכילת נבילה, אלא שלא ברור שהדבר אכן מבוסס על שאלת "הותרה" ו"דחויה". ואכן, בשולחן ערוך נפסק בפשטות:

"היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו, ואין אומרים נאכילנו נבילה. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבילה". (או"ח, שכ"ח י"ד)

המשנה ברורה שם מדגיש ש"הרבה טעמים נאמרו על זה", וכוונתו בעיקר לכך שהבית יוסף עצמו נוטה להכריע על פי הרמב"ם, הרשב"א והר"ן שהשבת "דחויה" ולא "הותרה", ואף על פי כן פסק להעדיף שחיטה על פני אכילת נבילה, מכוחם של הטעמים האחרים שבהם עסקנו.[5]

את השיעור הבא נפתח בעזרת ה' בדיון הענף סביב פסקי הרמב"ם: רבי יוסף קארו (בכסף משנה ובבית יוסף) אכן נקט שלדעת הרמב"ם השבת "דחויה" ולא "הותרה", אך רבים חלקו על פרשנות זו ברמב"ם, כפי שיתבאר.