פיקוח נפש | הותרה ודחויה | 1 | ביאור המושגים

עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>

***

 

א. פתיחה

בשיעור זה אנו פותחים את עיוננו באחת מן השאלות הנרחבות והעמוקות בהלכות פיקוח נפש, והיא האם לגבי פיקוח נפש שבת "הותרה" לגמרי, או "דחויה" בלבד. כמה מגדולי הראשונים דנו בפירוש בשאלה, והציעו השלכות שונות הנובעות מהסתפקות זאת. עם זאת, בדברי חז"ל עצמם לא מצאנו דיון מפורש בנידון, והמונחים "הותרה" ו"דחויה" שעסקו בהם הראשונים בענייננו 'שאולים' מתחום הלכתי אחר.

כדי לעמוד על עומק משמעות הדיון בעניין "הותרה" ו"דחויה" בפיקוח נפש, נקדיש את השיעור הנוכחי לבירור המושגים במקורם, ובשיעור הבא נעבור בעזרת ה' למחלוקת הראשונים בהלכות פיקוח נפש.

 

ב. מקור הדין

חז"ל עסקו בעניין "הותרה" ו"דחויה" בתחום הלכתי אחד בלבד, והוא: הקרבת קרבנות ציבור בטומאה. כלל גדול הוא שניתן להקריב קורבנות ציבור בטומאה, שכן למדנו "במועדו – ואפילו בטומאה" (ראו למשל פסחים עז.). הצורך להקריב את הקורבן במועד שקבעה לו תורה גובר על החובה להקריבו בטהרה.

והנה, בכמה סוגיות במרחבי הש"ס (פסחים עז. יומא ו: סנהדרין יב: וזבחים כג:) ביקשו חז"ל לקבוע האם טומאה "הותרה בציבור" או "דחויה בציבור". רש"י מסביר שהשאלה היא בראש ובראשונה שאלה קונספטואלית:

"דחויה היא בציבור – אף על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה – בקושי הותרה, ולא היתר גמור". (רש"י יומא ו: ד"ה דחויה)

כלומר לכולי עלמא ניתן להקריב בטומאה, אך השאלה האם מדובר על היתר פשוט ומרווח אשר ניתן ביד רחבה, או שמא על היתר שניתן "בקושי". רש"י חוזר על לשון זו של "בקושי הותרה" גם בסוגיות המקבילות, וכאמור הדבר מבטא את אופי ההיתר ומשמעותו.

 

ג. השלכות הלכתיות

השאלה הנשאלת מאליה היא האם יש 'נפקא-מינה' מעשית לשאלת "הותרה" או "דחויה" בהקרבת קרבן ציבור בטומאה. אכן, בסוגיות מצאנו שלוש השלכות אפשריות.

 

1. חיוב בפסח שני

בגמרא במסכת פסחים (פ.) נחלקו אמוראים האם יש "תשלומין" לפסח הבא בטומאה, כלומר במקרה שהפסח הראשון הוקרב בטומאה האם מי שלא יכול היה להקריבו במועדו חייב להקריב פסח שני כבכל פסח, או שמא אין "תשלומין" במקרה שקרבן הפסח המקורי קרב בטומאה.

הגמרא מציעה לתלות את המחלוקת בשאלת "הותרה" ו"דחויה": לפי מי שסובר שהטומאה "הותרה" בציבור, הרי סוף כל סוף הפסח הראשון קרב "כהלכתו", ומי שלא יכול היה להקריבו נדרש להקריב פסח שני. לעומת זאת, לדעה שטומאה "דחויה" בציבור, הקרבת הפסח הראשון הייתה חלקית ובעייתית, ואולי אף נקצין ונאמר שהייתה הקרבה 'פגומה', וממילא מי שהחמיץ הקרבה כזאת אינו נדרש ל"תשלומין" של פסח שני.

אין ספק שהצעה זו של הגמרא מרחיקת לכת עד מאוד, שכן היא רואה בהשקפת "דחויה" כמצביעה על כך שההקרבה הייתה פגומה במידת מה. ואכן, למסקנת הסוגיא שם הצעה זו נדחית, ומחלוקת האמוראים בעניין תשלומין לפסח שקרב בטומאה מוסברת בהתאם להלכות אחרות הקשורות לקרבן פסח שאינן מענייננו.

 

2. ריצוי ציץ

הציץ שאותו נושא הכהן הגדול על מצחו נועד לכפר ולרצות על קורבנות שהוקרבו בטומאה בשוגג או במזיד. הגמרא (פסחים עז. וכן סנהדרין יב:) שואלת האם ריצוי שכזה נחוץ גם על קורבן ציבור שהוקרב בטומאה, ותולה זאת בשאלתנו: אם הטומאה "הותרה", הרי שכביכול אין כאן טומאה כלל וממילא לא נדרש ריצוי ציץ. לעומת זאת, אם הטומאה דחויה הרי שסוף סוף זהו קרבן שקרב בטומאה, וממילא נדרש ריצוי בציץ.

קביעה זו מתקבלת למסקנת הסוגיא, אלא שבפועל אין לה משמעות הלכתית מעשית. זאת, משום שבמקביל למהלך זה, הגמרא מביאה גם את מחלוקת התנאים האם הציץ מרצה דווקא כאשר הוא נמצא על מצחו של הכהן, או שמא כוחו יפה גם כאשר הכהן איננו עונד אותו. הגמרא קובעת ש'הא בהא תליא': לסובר שטומאה הותרה בציבור הציץ אכן מרצה רק כאשר הוא על מצח הכהן. אלא שלדעתו קרבנות ציבור כמו אלו הקרבים ביום הכיפורים כשהכהן לבוש בבגדי לבן ואיננו מעוטר בציץ, אינם זקוקים לריצוי ציץ. לעומת זאת, לדעה שטומאה "דחויה" בציבור אכן נדרש ריצוי ציץ, אלא שהציץ מרצה גם כאשר הוא איננו על מצחו של הכהן. יוצא אם כן, שבין כך ובין כך קרבנות שהוקרבו בטומאה כשרים, והשאלה היחידה היא האם כשרותם תלויה או אינה תלויה בריצוי ציץ.

להשלמת העניין, נציין כי הרמב"ם (ביאת מקדש ד', ז) הפוסק להלכה שהטומאה "דחויה" בציבור, אכן מדגיש שנדרש ריצוי ציץ על קורבנות ציבור שקרבו בטומאה, בהתאם למסקנת הסוגיא התולה את המחלוקות זו בזו.

 

3. טרחה ומאמץ לאיתור כהנים טהורים

'נפקא-מינה' שלישית לשאלת "הותרה" ו"דחויה" שנויה במחלוקת הלכתית שיש לה השלכה מעשית ברורה:

"איתמר טומאת המת – רב נחמן אמר הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר דחויה היא בציבור.

היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב – כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי, טמאין לא עבדי. כי פליגי – לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא. רב נחמן אמר: היתר היא בציבור, ולא מהדרינן. ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, ומהדרינן.

איכא דאמרי: אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר, עבדי נמי טמאין, דכל טומאת מת בציבור – רחמנא שרייה". (יומא ו:)

כלומר לדעת רב ששת טומאה "דחויה" בציבור, ועל כן יש לעשות כל מאמץ כדי להימנע מהקרבה בטומאה. כאשר רוב או כל כהני בית האב העובדים באותו שבוע נטמאו, אמנם על פי דין ניתן להקריב בטומאה, ולמרות זאת יש להתאמץ מאוד כדי לאתר כהנים אחרים שיקריבו במקומם בטהרה.

רב נחמן לעומתו סבור שהטומאה "הותרה" בציבור, ועל כן אין חובה לטרוח ולחפש כהנים טהורים. הגמרא ממשיכה ודנה בדברי רב נחמן, ועוסקת בשאלה עד כמה הוא פוטר מטורח ומאמץ ואף מציעה שתי 'לשונות' בשיטתו. למרות זאת, הרמב"ם פסק דווקא כדעת רב ששת:

"היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריבו אלא הטהורים. היה כל בית האב טמאי מת יביאו בית אב אחר, היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת, אם היו רוב הכהנים הנכנסין שם בירושלים בזמן הקבוע טמאין יעשו בטומאה.

ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר? מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה". (הלכות ביאת מקדש, ד', יד-טו)

הרמב"ם מבהיר שההכרעה היא שהטומאה "דחויה" ולא "הותרה", ועל כן נדרש ריצוי ציץ וקיימת חובה לחזר אחר כהן טהור.[1] כאמור, מיוחדת היא הלכה זו בכך שכאן אכן מצאנו 'נפקא-מינה' מעשית למחלוקת "הותרה" ו"דחויה". כפי שנראה בשיעורים הבאים, גם בהלכות פיקוח נפש ההשלכה המעשית של עניין "הותרה" ו"דחויה" קשורה לחובה לטרוח ולהתאמץ כדי למזער את חילול השבת.

 

ד. בין טומאה בציבור לתחומים נוספים

בשתי סוגיות בש"ס מצאנו השוואה בין טומאה ה"דחויה" בציבור ובין הלכה אחרת שיש בה דחייה. הגמרא במסכת יומא (מו:) קובעת, שאף שהטומאה "דחויה" בציבור, הרי שעבודת המקדש "הותרה" בשבת. החילוק פשוט ומתבקש, כפי שהיטיב לנסח זאת הרי"ש אלישיב:

"בפשטות היה ההסבר דהרי תמיד בשבת אינו מקרה שקרה אלא מלכתחילה זמנו של תמיד כל יום, ואם כן גם בשבת ... וליכא ראיה מכאן לכל התורה דהתם קרה מקרה והרי יכול לחול גם בחול, אבל תמיד מוכרח להיות בשבת, ופשוט". (קובץ הערות יומא מו: ד"ה שבת)

כלומר, קרבן ציבור שקרב בטומאה הוא אירוע לא שגרתי, שבאופן רגיל כלל לא אמור להתרחש. לפיכך, ההקרבה בטומאה אינה אלא "דחויה". לעומת זאת, הקרבת הקורבנות בשבת מחויבת המציאות, משום שקרבן התמיד חייב להיקרב בכל יום וממילא גם בשבת, ובנוסף קרבן מוסף של שבת נקבע מלכתחילה דווקא בשבת (כפי שמשתמע משמו). על כן, מסתבר יותר לומר שלגבי הקרבנות השבת "הותרה" ממש ולא רק "דחויה", כמבואר בסוגיא שם.

חלוקה זו מבהירה גם סוגיא מורכבת יותר במסכת זבחים (לב:), הדנה ביחס שבין היתרו של מצורע להכניס את בהונותיו לעזרה לצורך הזאותיו (שמשמשות כחלק מתהליך טהרתו יחד עם הקרבנות שהוא מביא) לבין טומאה ש"דחויה" בציבור: גם שם עולה מן הסוגיא שהכנסת בהונות המצורע "הותרה", שכן כך בדיוק ציוותה עליו תורה בסדר טהרתו, ואילו הקרבת קורבנות ציבור בטומאה – שאינה מחויבת המציאות, אלא משקפת תקלה חד פעמית – היא "דחויה".

הבחנה יסודית זו תהיה משמעותית מאוד לשיעורים הבאים, משום שבפשטות גם פיקוח נפש הוא אירוע נקודתי וחריג, ולא אירוע שגרתי ומחויב המציאות, ועל כן לכאורה נכון היה להגדיר גם פיקוח נפש כ"דחויה" ולא כ"הותרה". עם זאת, מסברא יש מקום לחלק ולומר שבדרך הטבע אכן ניתן להישמר ולהיזהר שלא תהיה טומאה הנדרשת להידחות בציבור, אך לא ניתן להגיע למצב שבו לעולם לא יהיה פיקוח נפש בשבת: לדוגמא, כשביעית מן הלידות מתקיימות בשבת, ומבחינה זו גם פיקוח נפש עשוי להתפרש כמציאות מובנה והכרחית, שאי אפשר להימנע ממנה.

 

ה. דוגמאות נוספות ל"הותרה" ו"דחויה"

כאמור לעיל, בדברי חז"ל הדיון היחיד בעניין "הותרה" ו"דחויה" נוגע לסוגיא שבה עסקנו בדבר הקרבת קורבנות ציבור בטומאה. הראשונים הם שהרחיבו את הדיון בכך להלכות פיקוח נפש, ובכך נעסוק בשיעור הבא.

את השיעור הנוכחי נחתום בתחומים נוספים, מעבר להלכות פיקוח נפש, שבהם העלו ראשונים ואחרונים את שאלת "הותרה" ו"דחויה" בצורה מפורשת.

 

1. טומאת כהן לקרוביו

התורה אוסרת על הכהנים להיטמא למתים, למעט שבעת הקרובים. הרמב"ם פסק זאת כך:

"הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני, לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו". (אבל ב', טו)

אכן, כך מנהג ישראל מדורי דורות לייחד חלקות לכהנים במקומות שבהם יוכלו קרוביהם להגיע אל החלקה מבלי להיטמא לשאר מתים. הלכה זו מופיעה בספרא (אמור פרשה א' פרק א', יג) ובמסכת שמחות (ד', טו-טז; כמבואר בנושאי כלי הרמב"ם שם) בלי להזדקק לשאלת "דחויה" לעומת "הותרה", והרמב"ם הוא זה שמשתית את יסוד ההלכה על תפישת "דחויה" לעומת "הותרה".

 

2. מילה בשבת

הלכה פסוקה ופשוטה היא שמותר למול תינוק ביום השמיני אף אם הוא חל בשבת. גם כאן התייחס הרמב"ם לעניין "הותרה" ו"דחויה", אלא שעמדתו מורכבת יותר:

"וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת, פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה". (שגגות ב', ח)

מצד אחד, גם כאן קובע הרמב"ם מפורשות שהשבת "דחויה". מצד שני, הרמב"ם לכאורה עוסק בהלכה שמבטאת תפישה של "הותרה", דהיינו בפטור מחטאת למי שמל בשבת תינוק ביום התשיעי ללידתו. ואכן, הרמ"א קבע מפורשות שהמילה בגדר "הותרה":

"מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כוהנים היו עובדים ומחללים שבת דמאחר שניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבריו". (הגהת הרמ"א יורה דעה רס"ו, יד)

גם הרמ"א עוסק בעניין הדחייה, אך ברור שכוונתו לומר שהשבת הותרה לחלוטין אצל מצות מילה והרי היא "כחול לכל דבריו" (ביטוי זה מופיע ברמב"ם ביחס להלכות פיקוח נפש, ונעסוק בו בשיעורים הבאים). הגר"א מסתייג מדברי הרמ"א:

"לכאורה אין ראיה, דעבודה בשבת הותרה, משא"כ מילה משמע דדחויה היא". (ביאור הגר"א שם)

כלומר, ייתכן שאכן יש לחלק בין עבודת המקדש, שהיא בגדר הותרה, ובין מילה בשבת שאינה אלא דחויה. הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא י') מצדד בפסק הרמ"א, ומסביר שהיות שבהכרח כשביעית מן הבריתות חלות בשבת (משום שכשביעית מן הלידות חלות בשבת), על כורחנו שיש להבין שהמילה "הותרה" ולא רק "דחויה", וכדרך שהוסבר לעיל ביחס לעבודת המקדש.

 

3. מלאכת אוכל נפש ביום טוב

הר"ן הוא אחד מן הראשונים שקבעו שפיקוח נפש בשבת הוא בגדר "דחויה" ולא "הותרה". כדי להבהיר טענה זו, משווה הר"ן בין פיקוח נפש ובין ההיתר לבשל ולעשות שאר מלאכות ביום טוב לצורך אוכל נפש:

"שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה... אבל יום טוב שאוכל נפש הותר בה דאפילו אפשר מעיו"ט שרי כל שהוא מרבה על העיקר...

ועוד שנראה להם לחכמים שכיון שאמרה תורה 'אך אשר יאכל לכל נפש' לא הוצרכה לשקול ולדקדק שלא יבשל אלא המצטרך אליו בלבד, ומשום הכי רבויי בשיעורא כל היכא דלא מפיש בטרחא שרי". (ר"ן ביצה ט: בדפי הרי"ף ד"ה ומיהא)

הר"ן קובע בפירוש שמלאכות אוכל נפש מעולם לא נאסרו ביום טוב, ועל כן ההיתר לבשל ביום טוב הוא היתר שניתן 'ביד רחבה', וכך ניתן גם 'להרבות בשיעורין' ולבשל יותר מן הנצרך.

 

4. מצות ייבום

המשנה במסכת בכורות (יג.) קובעת שבאופן עקרוני מצות ייבום קודמת למצות חליצה, אם כי בסייגים שונים. הגמרא ביבמות (לט.) דנה בנושא, ומציעה שנחלקו בכך תנאים.

בדומה לטומאת כהנים, גם כאן, אף שבדברי חז"ל אין קישור מפורש לשאלת "הותרה" ו"דחויה", הרמב"ם סבור שגם מחלוקת תנאים זו תלויה בשאלת "הותרה" ו"דחויה":

"אבל לפי שיטת אבא שאול מצות חליצה קודמת, להיותו סובר, שאיסור אשת אח דחוי מפני היבום, ואם מתכוונים לדבר אחר זולתי המצוה, הריהו כאלו פגע בערוה. ואין הלכה כמותו". (שו"ת הרמב"ם, רי"ח)[2]

אם ההיתר לבוא על אשת אח הוא בגדר "הותרה", אזי ברור שהייבום קודם לחליצה. אך אם ההיתר אינו אלא "דחויה", ייתכן שיש מקום להעדיף דווקא את החליצה.[3]

 

5. כלאיים בציצית ובבגדי כהונה

התורה אוסרת ללבוש בגד שיש בו כלאים, אך איסור זה הותר בשני מצבים: כאשר קושרים ציציות צמר לבגד פשתן, וכן בבגדי הכהונה במקדש.

בראשונים מופיעים כמה דיונים בשאלת היקף ההיתרים הללו, כגון האם מותר לאישה שפטורה ממצות ציצית ללבוש בגד ד' כנפות שיש בו כלאים, וכן האם מותר לכהנים ללבוש את בגדי הכהונה גם מחוץ לשעות עבודתם במקדש. כל אחת מן הסוגיות הללו מחייבת אריכות דברים בפני עצמה, אך לענייננו אבקש להזכיר כמה שורות מדבריו של רבי אלחנן וסרמן במסגרת דיון נרחב בסוגיית "עשה דוחה לא תעשה":

"ולפי זה הוא הדין בכלאים בבגדי כהונה אינו מטעם עשה דוחה לא תעשה, אלא הותרה, דכיון דלא משכחת בגדי כהונה אלא בכלאים, ממילא שמעת דלא אסר רחמנא כלאים בבגדי כהונה כלל. אבל בציצית, כיון דמשכחת למצות ציצית בלא כלאים, הוא מטעם עשה דוחה לא תעשה.

ונראה שזהו טעמו של הראב"ד, שמחלק בין ציצית לבגדי כהונה, דבציצית הוא מטעם דחיה, ובגדי כהונה הותרה... והנה דעת ר"ת דכלאים בציצית הותרה מדאורייתא... וכן היא דעת הרמב"ן בחידושיו לשבת". (קובץ הערות ט')

אם כן, ביחס לשתי הסוגיות מוכיח ר' אלחנן כי נחלקו ראשונים האם ההיתר בכלאיים הוא בגדר "הותרה" או "דחויה".

 

6. דוגמאות נוספות

בתורתם של אחרונים קיבלו המונחים "הותרה" ו"דחויה" משנה חשיבות, והשתמשו בהם כמעט בכל סוגיא שיש בה שני גורמים העומדים זה לעומת זה. כך, דנו האם מלאכת דבר האבד בחול המועד היא הותרה או דחויה (קובץ הערות הגרי"ש אלישיב מועד קטן יא:), או האם "העוסק במצוה פטור מן המצוה" הוא בגדר "הותרה" או "דחויה" (הרב אשר וייס, שיעור לפרשת בהעלתך תשע"ב).

צמד המונחים "הותרה" ו"דחויה" משמעותי אפוא להגדרת דחייה או קונפליקט בין שני עניינים. בשיעור הבא נשוב לסוגייתנו, ונבחן את מחלוקת הראשונים בעניין "הותרה" ו"דחויה" בפיקוח נפש.