עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – "שרידים ממשפטי המלוכה"

בשיעור שעבר עמדנו על ההבדל בין פיקוח נפש ליחיד ובין פיקוח נפש לציבור, והסברנו שהוא מבטא הבחנה יסודית בין הלכות יחיד והלכות ציבור. ציטטנו את דברי הראי"ה קוק, שהסביר שבימי קדם בוודאי היו קבצים שלמים של הלכות ציבור, אך לנו נותרו רק "שרידים ממשפטי המלוכה שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד" (שו"ת משפט כהן סי' קמ"ג).

כפי שהסברנו בשיעור שעבר, אנו מבקשים לצאת למסע בעקבות אותם שרידים ממשפטי המלוכה, שאותם ניתן למצוא בדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים, שהרחיבו באופן ניכר את הגדרות "פיקוח נפש" כאשר עסקו בביטחון הציבור, בשלומו או בסילוק נזקים ומפגעים מרשות הרבים.

בפתח הדברים, חשוב לציין שלעיתים ניתן לזהות שרידים למשפטי המלוכה גם בדעות יחיד בחז"ל או בראשונים. אף שבדרך כלל אין הלכה כיחיד נגד רבים, הרי שלשם הבהרת התפיסה העקרונית בדבר פיקוח נפש ציבורי וההבדל בינו ובין פיקוח נפש של היחיד, יש מקום להעניק משקל מסוים גם לאותן דעות יחיד, כפי שיתבאר במהלך הדברים.

בשיעור זה ובשיעור הבא נעסוק בעזרת ה' באחת הדוגמאות המפורסמות להלכה שלעניות דעתי בהחלט עונה להגדרת "שרידים ממשפטי המלוכה", ושרבים מן העוסקים בהלכות פיקוח נפש ציבורי העלו אותה על ראש שמחתם: היתר איסורי דרבנן במקום "נזקא דרבים".

 

המקור בסוגיא

שנינו בגמרא במסכת שבת:

"אמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ". (שבת מב.)

'נזק הרבים' הנגרם מן הגחלת קשור ככל הנראה לפציעה ומכשול של מי שעלול להיתקל בה, אך לא לסכנת נפשות. לדעת רש"י ורוב הראשונים שם, זו הסיבה ששמואל מבחין בין גחלת של מתכת ובין גחלת של עץ. לדעתו, היות שאין כאן סכנת נפשות אין להתיר חילול שבת באיסור תורה לשם סילוק המפגע, וכל ההיתר אינו אלא באיסורי דרבנן, שהותרו לעיתים במקום הפסד, צורך ודוחק.

ההבחנה בין גחלת של מתכת וגחלת של עץ קשורה לחלוקה זו בין איסורי תורה ואיסורי דרבנן: כיבוי גחלת של מתכת אסור מדרבנן בלבד, למעט מקרים שבהם הכיבוי "מצרף" את המתכת, אז יש בכך משום מלאכת "מכה בפטיש". אמנם, חשש זה למלאכת "מצרף" הוא רק בכלי מתכת חדש, ובדרך כלל כיבוי של גחלת מתכת רותחת איננו כרוך באיסור תורה.

לעומת גחלת של מתכת, כיבוי גחלת של עץ מייצר פחם, ועל כן יש בו איסור תורה. אמנם, אם המכבה מבקש רק לסלק את הנזק, ולא לייצר פחם, הרי שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה. ואכן, הגמרא שם קובעת שדינו של שמואל תלוי במחלוקת התנאים העקרונית האם מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה או רק מדרבנן.

הגמרא מסיימת וקובעת שלנוכח היסוד העקרוני להקל באיסורי דרבנן במקום נזקא דרבים, מותר לטלטל קוץ או מפגע אחר פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים, וכן הותר לטלטלו בלא הגבלה בכרמלית.

כאמור, כך פירשו את הסוגיא רוב הראשונים, וכך התקבל להלכה. הרמב"ם שסבור באופן עקרוני שחייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה (משנה תורה שבת א', ז), אכן פוסק את דברי שמואל ככתבם וכלשונם, ומתיר לכבות גחלת של מתכת אך לא גחלת של עץ (משנה תורה שבת י"ב, ב).

השולחן ערוך, שסבור כדעת רוב הראשונים החולקים על הרמב"ם ופוטרים במלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו הטור, אורח חיים של"ד, מתיר לכבות גם גחלת של מתכת וגם גחלת של עץ, משום שהכיבוי של שתיהן אסור מדרבנן בלבד (אורח חיים של"ד, כז).

כמו כן, התיר השולחן ערוך לטלטל קוץ או מפגע אחר באופן שיש בו רק איסור דרבנן: פחות פחות מד' אמות, או בכרמלית (אורח חיים ש"ח, יח). הרמ"א הוסיף והתיר פינוי של שברי זכוכית שדינם כמוקצה ממקום ציבורי, גם כאן משום נזק הרבים (אורח חיים ש"ח, ו).[1]

נשים לב שמחלוקת הראשונים איננה נוגעת לגופה של סוגייתנו, אלא לסוגיית מלאכה שאינה צריכה לגופה. באשר ליסוד העקרוני בסוגייתנו, אין הבדל בין הרמב"ם לשאר הראשונים, והכל מודים שסילוק נזק ומפגע ברשות הרבים מתיר איסורי דרבנן בלבד, אך לא איסורי תורה.

 

שיטת רבנו חננאל ובעל הלכות גדולות

אלא שהרמב"ן ותלמידיו שם ציטטו פירוש שונה בשמם של בעל הלכות גדולות ורבנו חננאל. לשיטתם, ההבדל בין גחלת של מתכת וגחלת של עץ לא קשור ליצירת פחם ולמלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא לעובדה שגחלת של מתכת פשוט מסוכנת יותר, וקיים חשש שהיא תהיה חמה מאוד מבלי שיבחינו בכך.

הרמב"ן מדגיש שהפירוש השונה להבחנה שבין עץ ומתכת משקף גם תפיסה עקרונית של עצם ההלכה, ועל כן תמה על כך:

"ותימה הוא איך אנו מתירים מלאכה גמורה משום היזק שלא במקום סכנת נפשות, ושמא כל היזק של רבים כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, אבל אינו נכון". (חדושי רמב"ן על שבת)     (מ"ב א ד"ה אבל בהלכות)

הרמב"ן מבהיר שאם החילוק בין גחלת של עץ וגחלת של מתכת איננו קשור למלאכה שאינה צריכה לגופה אלא למידת המסוכנות, אזי אין מקור להבחנה בין איסורי תורה ואיסורי דרבנן, וממילא ניתן להגיע למסקנה שבמקום נזק דרבים הותרו גם איסורי תורה!

בעקבות זאת, הרמב"ן דוחה את עמדת בעל הלכות גדולות. על פי גדרי פיקוח נפש שבהם כבר עסקנו הדבר ברור: כאשר נמצאת גחלת ברשות הרבים אין "חולה לפנינו" והסכנה במהותה היא סכנה עתידית – שמא יעבור מאן דהו ולא יבחין בגחלת. גם במקרה כזה, קשה לומר שהסכנה מצויה, משום שגם אם אותו אדם ייפול, יינזק או ייכווה – הסיכוי שהדבר יוביל למוות הינו סיכוי קלוש.

כדי להסביר את עמדת בעל הלכות גדולות, על כורחנו לשוב אל ההבחנה היסודית בין יחיד וציבור. לאמור – גדרי פיקוח נפש ביחס לסכנה עתידית עוסקים באדם פרטי, ועבורו לא נחלל את השבת. אולם, כאשר המפגע איננו מאיים על אדם פרטי, אלא על הציבור כולו, הרי שיש לחשוש גם לאותם מקרים רחוקים שבהם היזק שכזה עשוי להגיע לכדי פיקוח נפש – וזהו חידושו של שמואל בנוגע לגחלת של מתכת ברשות הרבים: היות שבנזק של רבים עסקינן, ובסכנה לשלום הציבור, יש לחלל את השבת גם כדי למנוע סכנה עתידית 'בלבד'.

כאמור לעיל, הרמב"ם והשולחן ערוך קיבלו את הפירוש הפשוט יותר בראשונים, שלפיו נזק הרבים מתיר איסורי דרבנן בלבד. עם זאת, בדברי פוסקי הזמן מצאנו שייחסו חשיבות רבה גם לעמדת בה"ג ורבינו חננאל, כדלהלן.

 

טיפול בחוט חשמל קרוע

השלכה מודרנית ל"גחלת של מתכת" ברשות הרבים נוגעת למקרה של חוט חשמל קרוע במקום ציבורי.[2] אמנם, הדמיון מעט רחוק, משום שחוט חשמל אכן מהווה סכנת חיים חמורה למי שייגע בו, יותר מהגחלת, ולכן יותר פשוט להתיר עשיית מלאכה על מנת להסיר את המפגע. בהתאמה, בשמירת שבת כהלכתה (מ"א, כא) נפסק כדבר פשוט שמותר להזעיק את חברת החשמל בשבת לטיפול בחוטי חשמל שנקרעו.

אלא שהרב נויברט מוסיף ומציין בשמו של הגרש"ז אויערבך (הערה ס"ט שם), שאין חובה על מי שמצא את החוט הקרוע לשהות במקום עד צאת השבת ולהזהיר את העוברים והשבים, והוא רשאי להזעיק את חברת החשמל כדי שתסלק את הסכנה. הלכה זו היא חלק מתפיסתו הרחבה של הגרשז"א שלפיה אין חובה לטרוח טירחה רבה כדי לחסוך פעולות הנחוצות לצורך פיקוח נפש. בשו"ת מנחת שלמה הגרשז"א מפרט את הדברים,[3] ומבסס אותם, בין היתר, על סוגייתנו:

"ואפילו הכי לא נזכר בשום מקום לחייב את זה שראה את הגחלת לעמוד על יד הגחלת או לבקש מאחרים שיעמדו שם ולהזהיר את העוברים שלא יוזקו בה. ועל כרחך דכיון שהוא הולך לדרכו לא הטריחוהו חכמים בטרחה יתרה כדי להמנע מכבוי שמותר מן הדין.

ועוד יותר מזה מבואר דעת הר"ח והגאונים במס' שבת דף מ"ב ע"א דאפילו לר' יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וגם יש איסור תורה של מצרף בכבוי גחלת של מתכת, אפילו הכי שרי לכבות גחלת אדומה בשבת מפני שלאחר שהגחלת של מתכת תשחיר הרואה אותה חושב שהיא צוננת ועלול להנזק ובמקום שיש חשש לנזק הגוף של רבים אף על גב דליכא סכנת נפשות מותר לחלל שבת ולכבות הגחלת גם כשהיא אדומה, ולא נזכר כלל שלכתחלה יש עליו חיוב להמתין עד שהגחלת תשחיר או לעמוד ולהזהיר או לשכור אחרים שישגיחו על הגחלת כדי להמנע ממלאכה דאורייתא והיינו כדאמרן". (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' ז')

דברי הגרשז"א אינם קשורים לסוגיית פיקוח נפש ציבורי, אך ניכר כי אכן ייסד הלכה בדיני פיקוח נפש לאור שיטת בה"ג ורבינו חננאל, שראו בגחלת פיקוח נפש של ממש המתיר גם איסורי תורה. הגרשז"א מסיק מדבריהם, שכאשר המצב מוגדר כפיקוח נפש, אין חובה לטרוח טרחה בלתי סבירה כדי להימנע מביצוע המלאכות המותרות, ובנידון דידן – ניתן להזעיק את חברת החשמל.

 

תיקון הפסקת חשמל בעיר גדולה

הגרשז"א חוזר על דבריו בסוגיא 'חשמלית' אחרת שדנו בה רבים מפוסקי הזמן, והיא: תיקון תקלת חשמל בעיר גדולה. נמנו וגמרו פוסקי הזמן להתיר תיקון של תקלה כזאת, משום שהחשמל נחוץ גם לבתי חולים, למתקנים חיוניים או לחולים שיש בהם סכנה השרויים בבתיהם. כך כתבו בפירוש בשמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ב הערה קפ"ב), בילקוט יוסף (שבת – כרך ג', סי' שי"ח סע' א', "הנאה מחשמל המיוצר בשבת"), וקדם להם הגר"ש גורן שכתב כך כבר בראשית ימי המדינה:[4]

"וכך מורגל בפי גדולי התורה לבסס את ההיתר לשימוש בחשמל בשבת גם כאשר ההפקה והייצור מחייבים חילול שבת משום שהחשמל חיוני לבתי חולים להפעלת מכשירים לתאורה ולחימום שיש בהם פיקוח נפש. וכן ישנם עוד מוסדות ובתים ושירותים ציבוריים בהם החשמל לכל סוגיו וצרכיו – לאור לחום ולכח – יש בו משום פיקוח נפש".

אמנם, בשו"ת תשובות והנהגות דרש שיקול דעת זהיר ומדוייק בהיתר זה:

"וכשאין ידוע שיש חולה לפנינו, ורק סברא שבשכונה גדולה מחמת ריבוי תושבים מסתמא מצוי חולה, אם מותר לעבור מלאכת שבת לתקן הקלקול... אכן צריך זהירות גדולה בזה, ואין מוסרים ההיתר לכל אחד, שסופו להביא לביטול השבת, שכל תיקון שידרש יתלו תמיד שיש בזה פיקוח נפש. ולכן צריך הכרעת ת"ח בעל הוראה ויר"ש שאכן מותר באופן המסוים שלפנינו לברר אם יש סכנה לפנינו ואם הקור גדול וכו'. ואף דהשואל בפיקוח נפש הרי הוא מגונה, בכל אופן כה"ג נאה ויאה ויביא ברכה לכל הצדדין". (שו"ת תשובות והנהגות כרך ג', סי' ק')

בהמשך דבריו שם הוא מזכיר את הסוגיות שבהן כבר עסקנו בדבר ניתוחי מתים, ומדגיש שהיתר משום פיקוח נפש קיים רק כאשר הסכנה אכן שכיחה ומצויה. אכן, כאשר עסקינן בבריאותם ובחייהם של הרבים ניתן להקל גם אם אין חולה ספציפי לפנינו, מתוך הנחה שבעיר גדולה בוודאי יש מי שזקוק לחשמל, אך כאמור היתר זה נדרש להיות שקול ומידתי.

פוסקים רבים עסקו בשאלה האם כאשר הפסקת חשמל תוקנה בהיתר – לצורכי פיקוח נפש – ראוי "למעט בשיעורין", דהיינו שכל מי שלא זקוק לחשמל שתוקן לצורכי פיקוח נפש יימנע מהנאה ממנו. אין כאן המקום להרחיב בסוגיית מעשה שבת בכלל, ומעשה שבת שנעשה לצורכי פיקוח נפש בפרט. לענייננו, נזכיר כי הגרשז"א הקדיש תשובה ארוכה לשאלה זו, ובתוך דבריו הוא שב על העיקרון ההלכתי אותו למד משיטת הבה"ג ורבינו חננאל בסוגיית גחלת:

"וה"נ גם כאן המכונות שהודלקו מערב שבת הרי הם מוכנים ועומדים בשביל כל הצרכנים להשתמש בהם בשבת כדרך שרגילין להשתמש בחול, וכיון שכן אפשר שאין בני העיר חייבים למנוע עצמם מלהשתמש בחשמל בשבת כדי שהפועלים לא יצטרכו אח"כ להוסיף נפט, כיון דבשעה שמוסיפים בהיתר הם עושים משום הצלת נפשות כדי שלא יכלו הנרות של בתי חולים וכדומה...

וכעין זה מצינו שמותר לכבות בשבת גחלת כדי שלא יזוקו בה רבים, ודעת הבה"ג והר"ח דכבוי גחלת של מתכת הוי ג"כ איסור תורה ואפי"ה כיון דבזמן שהיא חמה והיא שחורה והרואה אותה דומה שהיא צוננת לכן מותר לכבות, ואעפי"כ לא נזכר שלכתחלה נכון לעמוד שם ולהשגיח שלא יכוו בה בני אדם כדי למנוע חלול שבת, ומוכח מזה דאין שום חיוב לטרוח הרבה כדי למנוע דיחוי שבת שנעשה בהיתר לצורך פקו"נ. ואפי' להסוברים שרק דחויה ולא הותרה מ"מ אין הלה חייב לטרוח ולעמוד שם, וה"נ גם כאן אין לנו לאסור על בני העיר להשתמש בשבת מה שהוכן גם עבורם...

ואף על גב דבשביל החולים בלבד היו צריכים להוסיף רק מעט ומה שמוסיפים הרבה הוא שוב מפני שגם הבריאים משתמשים... מ"מ נלענ"ד דכיון שאי אפשר כלל להוסיף עבור החולים אא"כ מוסיף גם עבור הבריאים ה"ז חשיב כשוחט בשבת לחולה דמותר שפיר לבריא משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה". (שו"ת מנחת שלמה תניינא [ב-ג] סי' כ"ד)

כאמור, עצם היתר תיקון התקלה, מתוך הנחה שבציבור גדול בוודאי יש חולה שיש בו סכנה, הוא ביטוי לתפיסת "פיקוח נפש ציבורי", אלא שהוא לא נובע בהכרח מסוגיית גחלת של מתכת. העיקרון שמבסס הגרשז"א, הוא שאין חיוב לטרוח בטורח לא סביר כדי 'לחסוך' בחילולי שבת לצורכי פיקוח נפש, ואת זאת למד בין היתר מדברי בה"ג ורבינו חננאל בסוגיית "גחלת של מתכת".

 

תאורת רחוב

הרב ישראל רוזן ז"ל רמז באחד ממאמריו[5] שלעיתים אף תיקון של תאורת רחוב עשוי להיות מוגדר כצורך חיוני בשבת, או כ"ספק פיקוח נפש". אין ספק, שעמדה כזאת מתאימה מאוד לגישת בה"ג ורבנו חננאל. לאמור – אף אם ידוע בוודאות שהחשמל אינו נחוץ לחולה שיש בו סכנה או לבית חולים, מותר לתקן תאורת רחוב תקולה כדי להאיר סמטאות ורחובות חשוכים. סוף כל סוף, קיימת רמה מסוימת של חשש מפני נפילה או מעידה בעלטה, ושמא גם את זאת ניתן להגדיר כ"נזקא דרבים" שלדעתם נחשב לפיקוח נפש.

אך כאמור, הרב רוזן רק רומז לכך ואינו קובע מסמרות להלכה. לעניות דעתי, הלכה למעשה אין להקל בכך, משום שהסכנה מפני חשיכה גרידא היא אכן סכנה רחוקה גם במונחי פיקוח נפש ציבורי.

אמנם, להלכה מקובל במצבים כאלה להסתייע בפועל גוי, או בפתרונות אחרים הכרוכים באיסורי דרבנן בלבד, שכן כפי שלמדנו במקום נזקא דרבים ניתן להקל בשופי בפעולות שאין בהן איסור תורה.