פיקוח נפש | דחיית טיפול למוצאי שבת

עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>

***

 

א. פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בחידושו של המגיד משנה אודות פעולות שאינן חיוניות לצורך חולה שיש בו סכנה. כפי שראינו, אחת הדרכים להסביר את שיטתו קשורה לשאלת "הותרה" ו"דחויה", אם כי הצענו גם ביאורים נוספים.

בשיעור זה נעבור לסוגיא קרובה, שגם אותה יש המבארים לאור עניין "הותרה" ו"דחויה", ואף יש מי שקשר בינה ובין דברי המגיד משנה.

הנחה פשוטה וברורה, שכאשר נדרש טיפול דחוף לצורך פיקוח נפש – מחללים את השבת. אך יש מצבים שבהם האבחנה הרפואית קובעת שבוודאי מדובר בחולי שיש בו סכנת חיים ועל כן נדרש טיפול וסיוע, ואולם אין דחיפות בהגשת הטיפול, והמתנה של כמה שעות ואפילו כמה ימים לא תסכן את החולה. האם גם במצבים כאלה מותר לחלל את השבת, שכן סוף סוף הרי זהו חולי שיש בו סכנה – או שמא אם ניתן להתעכב ולהמתין למוצאי שבת, חובה לנהוג כך?

 

ב. סוגיית הגמרא – טיפול לשמונה ימים

לכאורה, השאלה שהצגנו נידונה בפירוש בגמרא במסכת יומא. במשנה נאמר ש"כל ספק נפשות דוחה את השבת" (משנה יומא ח', ו), והגמרא מסבירה שתוספת זו מחדשת הלכה נוספת:

"אמר רב יהודה אמר רב: לא ספק שבת זו בלבד אמרו, אלא אפילו ספק שבת אחרת. היכי דמי? כגון דאמדוה לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא. מהו דתימא: ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קא משמע לן". (יומא פד:)

הרופאים דורשים טיפול של שמונה ימים, שאם יתחילו בו בשבת יחללו שתי שבתות, ואם ידחוהו למוצאי שבת תתחלל רק שבת אחת. הגמרא קובעת מפורשות שאין לערוך 'חשבונות' שכאלה, ואם מדובר על חולה שיש בו סכנה, יש להתחיל בטיפול תיכף ומייד.

דברי הגמרא נפסקו בפשטות וללא מחלוקת ברמב"ם (הלכות שבת, ב', ב) ואף בשולחן ערוך:

"חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, אין אומרים: נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות". (שולחן ערוך אורח חיים שכ"ח, יא)

 

ג. "חולי הממתין"

על אף הדברים הפשוטים בסוגיית הגמרא – שכאמור נפסקה ללא עוררין – מצאנו שהרמב"ן בספרו תורת האדם פסק:

"אבל כשיודעים ומכירים (נ"א: ורגילין) באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו". (תורת האדם עניין הסכנה אות ה')

כלומר, אם אכן ברור שניתן להמתין עד לצאת השבת בלי שהחולי יחמיר, אין היתר לחלל את השבת. גם הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך:

"אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל". (שולחן ערוך אורח חיים שכ"ח, ד)

האחרונים (פרי חדש, מאמר מרדכי, משנה ברורה ועוד) הרגישו בסתירה לכאורה בין שתי ההלכות: מצד אחד, מתחילים בטיפול מייד ואין ממתינים לצאת השבת, ומצד שני דוחים טיפול שאיננו דחוף למוצאי שבת אף שבוודאי מדובר על חולי שיש בו סכנה!

אך התירוץ פשוט: הרמב"ן עוסק בחולי שידוע בוודאות שלא יחמיר עד למוצאי שבת, ועל כן מחייב להמתין עד למוצאי השבת, בעוד שסוגיית הגמרא עוסקת בחולי שאין לגביו וודאות כזאת, ועל כן קובעת שאין להתחשב בחילול שתי שבתות, ויש להתחיל בטיפול מייד. כך מסביר זאת המשנה ברורה:

"ואין סתירה, דהתם הלא מיירי שיודע ומכיר שעל ידי המתנתו עד הערב לא יגיע שום ריעותא להחולה, מה שאין כן הכא". (משנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק ל"ב)

חלוקה זו של האחרונים אף מדויקת מפירושו של רש"י ביומא שם:[1]

"לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו, אלא אפילו אין הספק לשבת זו, דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום – שמא ימות לשבת הבאה". (רש"י יומא פד: ד"ה לא ספק)

משמע מדברי רש"י, שבשבת זו אין סכנת נפשות, אך קיים חשש ממשי שעד השבת הבאה יבוא החולה לידי סכנת חיים. לאור זאת, מובן שבמקרה שברור שדחיית הטיפול לא תביאנו לידי סכנה לא בשבת זו ואף לא בשבת הבאה, אכן יש להמתין למוצאי שבת.

לסיכומם של דברים כתב בספר פסקי תשובות:

"ומכאן נלמד לענין כל המוסדות הרפואיים למיניהן, שיש למאושפזים שם ולחברי הצוות הרפואי ואנשי התחזוקה וההנהלה לדעת שלא הותרה הרצועה לעשות הכל כפי שעושים בימות החול, אלא יש לדון לגופו של ענין בכל פעולה חשמלית או בדיקות רפואיות ורישומים רפואיים ושאר טיפולים למיניהן, ואחזקת המקום ונקיונו, ולשקול היטב אם אכן נחוץ הדבר לעשות עתה מחמת מצבו של החולה או החולים או 'ליתובי דעתיה', או אפשר להמתין עד מוצאי שבת ללא שום חשש סיכון והרעה במצבו של החולה". (פסקי תשובות אורח חיים סימן שכ"ח אות ט"ו)

 

ד. "הותרה" ו"דחויה"

על גבי הדיון הבסיסי בשאלה בעקבות הסוגיא ביומא, יש לבחון את היחס לשאלת "הותרה" ו"דחויה". בהקשר זה, בשו"ת 'מצפה אריה'[2] מובאת השאלה הבאה:

"נסתפקתי בחולה שיש בו סכנה וציוו הרופאים לעשות לו רפואה אך אמרו שיש עוד פנאי לעשות הרפואה לאחר שבת ואינו נחוץ לעשותו בשבת ולא יסתכן ביותר מחמת המשכת הרפואה עד לאחר השבת – אם נימא דלא ניתן שבת לידחות כיון דליכא סכנה אם נמתין עד לאחר שבת, או דלמא כיון דהוא חולה שיש בו סכנה והוא צריך לאותו רפואה מחוייבין אנחנו לזרז ולהקדים לו רפואתו. ולא מצאתי דבר זה מבואר בספרים ואמרתי לעיין בזה קצת". (שו"ת מצפה אריה [קמא] סימן ד')

אופן הצגת השאלה מפתיע ביותר, שכן לכאורה מדובר בדיוק על "החולי הממתין" שלגביו נפסק בשולחן ערוך על פי הרמב"ן שאין לחלל את השבת! במקום לצטט את פסק השולחן ערוך בנושא, מצטט המצפה אריה את הרישא של אותו סעיף בשולחן ערוך, שם נפסק שעושים לחולה "כל שרגילין לעשות לו בחול". כפי שראינו בשיעור הקודם, מכאן למדו רבים מן האחרונים שהשולחן ערוך פסק כדעת המגיד משנה, שמותר לעשות עבור חולה את כל צרכיו. בעל מצפה אריה אכן סבור, שהשאלה האם לדחות את הטיפול למוצאי שבת תלויה בשאלה זו עצמה: לדעת המגיד משנה אין לדחות את הטיפול, ולדעת החולקים עליו אכן ממתינים למוצאי שבת. מתוך דבריו משמע, שהוא מבקש להרחיב את עניין "הותרה" ו"דחויה", ולקבוע שככל שננקוט בגישת "הותרה" קל יותר לומר שהטיפול יתבצע בשבת, ולא יידחה.[3]

עם זאת, בהמשך דבריו המצפה אריה חוזר בו מרעיון זה במידה מסוימת, ומציע שגם החולקים על המגיד משנה יודו שהיות שסוף כל סוף מדובר על פעולה חיונית להצלה (חיונית, אך לא דחופה!) – היא אכן מותרת בשבת עצמה.

בסיום תשובתו הוא מוסיף ומחדש, שאם בכל מקרה מחללים את השבת לצורך אותו חולה, אזי ניתן להוסיף ולחלל גם על פעולות שניתן לדחותן למוצאי שבת, מעין הסברא שראינו בשיעור הקודם בדברי רבי אלחנן וסרמן (קובץ הערות י"ח), שלפיה "הואיל ואשתרי אשתרי". אך אם אין חילול שבת כלל, אכן יש להמתין עם הטיפול עד לצאת השבת.

אין ספק שכל דבריו של המצפה אריה – דברי חידוש הם, ופלא שלא הזכיר את ההלכה המפורשת בשולחן ערוך. אכן, הרב עובדיה יוסף דחה את דבריו:

"וראיתי להגאון רבי אריה ליב ברוידא בשו"ת מצפה אריה... ולפע"ד נראה שגם לדברי הרב המגיד כיון שהרופאים אומרים בודאות שאין שום חשש סכנה בדחיית עשיית התרופה עד לאחר צאת השבת, הרי לא ניתנה השבת להדחות בשבילו, ולא התיר הרב המגיד אלא כשכבר נדחית השבת בשביל החולה, לכן יש להתיר גם דברים שהם צורך החולה אף על פי שאין במניעתם סכנה". (שו"ת יחווה דעת, חלק ד' סימן ל')

הרב עובדיה ממשיך ומסביר שם, שאף אם אכן ננקוט שהשבת "הותרה" לחלוטין במקום פיקוח נפש, כפי שביקשו רבים ללמוד מדברי המגיד משנה והשולחן ערוך, הרי זה רק כאשר אכן קיים הכרח לחלל אותה לצורך החולה. אך אם הרופאים קובעים בוודאות שהפעולה חיונית אך אינה דחופה, כולי עלמא מודים שאין היתר לחלל את השבת.

מאידך גיסא, מדגיש הרב עובדיה שם את המובן מאליו, שאם יש אפילו ספק רחוק שמצב החולה יתדרדר עד למוצאי שבת, מותר לעשות את כל הדרוש כבר בשבת, וגם זאת, כמובן, בלי קשר לשאלת "הותרה" ו"דחויה".

 

ה. ניתוח מציל חיים שאיננו דחוף

דוגמא מעשית לשאלה שלפנינו קשורה לסוגים שונים של ניתוחים, שהם בוודאי מצילי חיים, אך אינם דחופים. בשו"ת בית אב"י^[4] התחבט בכך:

"בדבר שאלתו דכמה פעמים מזדמן חולה שיש בו סכנה מאושפז בבית החולים ביום השבת, ולאחר התייעצות קבעו הרופאים שנחוץ לעשות לו ניתוח קשה, אך לפי דעתם אין הנחיצות כל כך שהניתוח יבוצע בשבת, דאפילו אם יתארך על יום או יומיים לא יסתכן יותר ...

הנראה לי בזה כי בשאלה של פיקוח נפש צריכים להיות זהיר מאוד והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים, ומקום השאלה הוא מצד אחד לפי מצבו דהשתא יכולים להמתין מכיון דליכא סכנה בהמתנה כפי קביעת הרופאים, אולם מצד שני כיון דהחולה הוא מסוכן לפנינו מי יודע מה ילד יום...

ולכאורה היכא דאין סכנה בהשהייה אין מתירין לו דברים אסורים... אמנם נראה יותר דיש להחמיר לעשות הניתוח מייד, וה' יצילנו משגיאות". (שו"ת בית אב"י חלק ג', אורח חיים סימן פ"ב)

ההתחבטות וההתלבטות ניכרת היטב, ומסקנתו היא להתיר את ביצוע הניתוח בשבת.

הרב ד"ר מרדכי הלפרין (בספרו רפואה, מציאות והלכה: וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא שער ראשון, סימן א' פרק ה') דן בהרחבה בנושא זה, בנוגע לניתוח ראש הירך המצוי לצערנו אצל קשישים שמעדו ונפלו. הרב הלפרין מסביר, שלדעת כל המומחים שעימם התייעץ, ניתן לבצע את הניתוח בתוך שבעים ושתיים שעות, דהיינו שאין כל בהילות לבצעו דווקא בשבת. אף על פי כן, פסק הרב הלפרין שמותר לנתח בשבת, וציין נימוקים שונים, וביניהם דברי המגיד משנה שמותר לבצע עבור חולה שיש בו סכנה את "כל צרכיו".[5]

הרב הלפרין מספר שם, שלאחר שפסק להתיר כנ"ל, הוא פגש את הרב פרופ' אברהם סופר אברהם (מחבר סדרת ספרי נשמת אברהם), ודעתו היתה להחמיר ולאסור, שכן אם כלל המומחים סבורים שניתן להמתין, אין היתר לנתח בשבת. שני הרופאים־הרבנים סיכמו ביניהם להתייעץ עם שני תלמידיו הגדולים של הרב שלמה זלמן אויערבך: הרב יהושע ישעיה נויבירט, וייבדל לחיים טובים הרב אביגדור נבנצל. הרב נויבירט פסק כדעת פרופ' אברהם,[6] לדחות את הניתוח למוצאי שבת, ואילו הרב נבנצל פסק כרב הלפרין, לבצע את הניתוח בשבת.

היות שהשאלה לא באה על פתרונה, הוחלט להביאה בפני ר' שלמה זלמן אויערבך, והוא הכריע כדעת הרב נבנצל: הואיל ומדובר על פעולה מצילת חיים לחולה שיש בו סכנה, מותר לבצע את הניתוח בשבת.

מסתבר שלמרות ההלכה הפשוטה והפסוקה בשולחן ערוך שב'חולי הממתין' דוחים את הטיפול למוצאי שבת, הרי שבפועל תמיד קיים חשש להחמרת המחלה או לבעיה אחרת שעלולה לצוץ, כמו גם לתוספת כאבים ומיחושים, ועל כן דעת ר' שלמה זלמן היתה להגיש לחולה שיש בו סכנה את הטיפול הנחוץ.

 

ו. מבצע 'לתת כתף' בשבת

השאלה שבפנינו שבה והתעוררה במלוא עוזה עם ראשיתו של מבצע 'לתת כתף' – מבצע החיסונים נגד נגיף הקורונה בחורף ה'תשפ"א.

כלל הרופאים הסכימו שהחיסון נגד קורונה מציל חיים, ובכוחו לבלום את התפשטות המגיפה ולמנוע תחלואה קשה ומוות. עם זאת, היות שהחיסון אינו אלא טיפול מונע, מסתבר שאין דחיפות ובהילות לחסן דווקא בשבת,[7] ומסתבר שגם אלה שיחוסנו במהלך ששת ימי השבוע – יהיו מוגנים.

שאלה מעין זו הובאה כבר לפני קצת יותר מ־200 שנה בפני רבי אלעזר פלקלס, תלמידו וחבר בבית דינו של הנודע ביהודה בפראג. בשו"ת שלו, תשובה מאהבה, הוא נשאל על ידי חתנו האם מותר לחסן ילד מפני אבעבועות שחורות בשבת, כאשר היחיד שהיה מוסמך לתת את החיסון היה הרופא המחוזי, שהזדמן לעיר דווקא בשבת. השואל ביקש לטעון, שאיננו יודעים מה ילד יום, ו"לשמא ימות חיישינן", ועל כן לכאורה יש להתיר. התשובה מאהבה מתלבט בכך הרבה, בעיקר לנוכח הקושי להגדיר את הדברים באופן מדויק: דחייה של יום או יומיים בוודאי אינה מסוכנת, ולעומת זאת דחייה של כמה שנים בוודאי מסוכנת. כיצד אפוא נשער זאת ונקבע גבול ברור? למסקנת הדברים פוסק התשובה מאהבה להתיר את קבלת החיסון, אך הוא מתבסס על כך שהרופא אינו יהודי, ואביו של הילד המתחסן לא יעבור כל איסור מן התורה.

גם הרב הראשי לישראל הריא"ה הרצוג התייחס לנושא בקצרה, בתשובה שבה עסק בחובת הציות לאנשי המקצוע בתחומי הרפואה והביטחון (שו"ת היכל יצחק, אורח חיים ל"א; כבר הזכרנו תשובה זו בשיעור 3, ובהמשך הסדרה אי"ה עוד נעסוק בה בהרחבה). בתוך דבריו הוא מבהיר, שאם בעת מגפה יאמרו הרופאים שחובה להתחסן במהירות, יש לקבל את דבריהם ולחסן בשבת גם כאשר הדבר כרוך באיסורי תורה. כאמור, הרב הרצוג לא מתייחס בפירוש לחיסון זה או אחר, אלא לעיקרון הציות לחוות הדעת הרפואית. ואכן, בשמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ב, ס"ב) פסק בפשטות להתיר זריקות חיסון בשבת "אם לדעת הרופא הדבר בהול".

מי שהתייחס לנושא בצורה מפורשת יותר היה הרב שלמה זלמן אויערבך. בתשובה יסודית וחשובה שבה הוא מבקש להגדיר את המונח "פיקוח נפש", הוא מבהיר:

"ולענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פקו"נ ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה, אלא שמצד הסברא נלענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה ה"ז חשיב כספק פקוח נפש וקרינן ביה בכה"ג וחי בהם ולא שימות בהם". (שו"ת מנחת שלמה, חלק ב' סימן ל"ז)

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט' סימן י"ז, פרק ב' סעיף ט') דן בהרחבה בהגדרה זו של ר' שלמה זלמן, שמתבססת בעיקר על ההתנהלות הקבועה והרגילה בימות החול כמדד לפיקוח נפש. אין כאן המקום להרחיב בכך, ולענייננו משמעותית הדוגמה שמציע ר' שלמה זלמן להסבר דבריו:

"קצת דוגמא לכך הרכבת זריקת אבעבועות לילדים, אף על גב דמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, אך אעפ"כ אין רגילין כלל לעשותן בבהילות ובזריזות, ולפיכך אף אם באמת יש בזה קצת סכנה הו"ל כמ"ש חז"ל והאידנא שומר פתאים ד' וחלילה לחלל שבת עבור כך. משא"כ אם אחד נמצא במקום כזה שיודע ברור שאם לא ירכיב עכשיו את האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, כיון דבזמן מרובה כזה ודאי נבהלים ומפחדים לשהות, אפשר דשפיר חשיב כפקוח נפש ודוחה שבת". (שו"ת מנחת שלמה, שם)

בדיוק כמו התשובה מאהבה, כך גם ר' שלמה זלמן מבהיר שבאופן פשוט אין היתר לחסן בשבת, שכן עיכוב של יום או יומיים איננו משמעותי, על אף שהחיסון מציל חיים. אך כאמור לעיל, קשה מאוד להגדיר שיעור ברור בעניין זה, ודומני שמשום כך נוקט ר' שלמה זלמן דווקא בדוגמא של "ארבע או חמש שנים" – המתנה כזאת היא בוודאי המתנה משמעותית, שתצדיק חילול שבת. אך באשר להמתנה של זמן קצר יותר, ניכר כי ר' שלמה זלמן נמנע מקביעת מסמרות.

הלכה למעשה, כתב הרב אשר וייס (מנחת אשר מגפת הקורונה, סימנים קנ"ג־קנ"ה) כי אין היתר להתחסן נגד קורונה בשבת, שכן בפועל המתנה של יום או יומיים אינה מסכנת חיים, ובעיקר שהחיסונים הופיעו אחרי חודשים ארוכים שבה השתוללה מגפת הקורונה, וההתגוננות מפניה התבססה על אמצעים אחרים (כמו ריחוק חברתי ועטיית מסכות), שניתן להתמיד בהם למשך תקופת זמן נוספת עד לקבלת החיסון. אמנם בתוך דבריו הוא נוטה להסכים עם דברי התשובה מאהבה, שככל שניתן לקבל את החיסון בלי לעבור על איסור תורה (דבריו נכתבו לשאלות מארצות הברית ומבריטניה, כאשר כלל הפעולות נעשות על ידי גויים), הרי שיש מקום להקל בדבר, ובעיקר כאשר קיים חשש ממשי שמי שיפספס את התור שנקבע לו לשבת, ייאלץ להמתין זמן ממושך.

בכלי התקשורת פורסם משמו של הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, שאחז אף הוא בעמדה זו, ואסר לחלל שבת לצורך החיסון.

לעומתם, הרב ד"ר מרדכי הלפרין קבע, ששיקולי "פיקוח נפש ציבורי" עשויים להוביל למסקנה אחרת. בהמשך הסידרה נברר בעז"ה בהרחבה את ענייני פיקוח נפש ציבורי, אך לעת עתה נסתפק בציטוט דבריו של הרב הלפרין בנדון:

"כל יום של הקדמה בהשגת חיסון העדר – מציל נפשות רבות. לכן אם כדי להקדים את ההגעה למצב החיסון יש צורך לחסן בשבת מותר גם אם זה כרוך באיסורי תורה. הנ"ל נכון לסוגית פיקוח נפש של הציבור. לגבי הפרט, מותר לאדם לקחת סיכון קטן ולדחות קבלת החיסון ליום-יומיים שמיד אחרי השבת. אך אם הימנעות מהחיסון בשבת תגרום לעיכוב ארוך יותר בקבלת החיסון – אין לדחות את החיסון, ומותר לגשת בשבת כדי לקבלו. בכל מקרה צריך למעט במלאכות, ולבצע בשינוי את מה שניתן".[8]

אמנם, בהמשך דבריו שם הוא מדגיש שיש היבטים ציבוריים מרחיקי לכת להיתר גורף להתחסן בשבת, בעיקר כאשר ברוב המקומות לא מתחסנים 'מסביב לשעון'. השאלה אכן כבדת משקל, אבל איננה נוגעת בהכרח לענייננו, משום שעשויות להיות סיבות טובות לכך שלא מחסנים בלילה, כגון שאין מספיק צוותים רפואיים וצוותי מעטפת לוגיסטית (ניקיון, מזכירות וכו') לעבודה מסביב לשעון, וכן שאם יזמינו אדם לקבל חיסון בשעת לילה מאוחרת מאוד, שסביר שהוא כלל לא יגיע.

על כל פנים, הלכה למעשה מסייג הרב הלפרין וקובע שבעניין זה, של ההיבטים הציבוריים שלעיתים גובלים ב"חילול השם" כאשר השבת עלולה להפוך ליום חול, ח"ו, נדרשת הכרעת גדולי הדור.[9] אך מכלל הדברים למדנו, שהשאלה האם החולי אכן "ממתין", והאם יש דחיפות להגשת הטיפול הרפואי בשבת עצמה, היא שאלה נרחבת ומורכבת התלויה במשתנים רבים.