נוסח התפילה

בשיעורים הקודמים עסקנו בגדר התפילה ובמהותה, במבנה שלה ובזמנה. כעת נעבור לעסוק בנוסח התפילה.

המשנה אומרת:

רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה. רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה. רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפלתו בפיו – מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו – מעין שמונה עשרה.   (משנה ברכות ד, ג)

מבואר במשנה שיש בתפילה שמונה עשרה ברכות, והתנאים נחלקו אם חובה להתפלל שמונה עשרה ברכות שלמות או שדי ב"מעין שמונה עשרה" [לפי רב (ברכות כט.) הכוונה לאמירת "מעין כל ברכה וברכה", ולפי שמואל (שם) הכוונה לאמירת ברכת "הביננו", הכוללת את תוכן כל הברכות האמצעיות].

הגמרא במגילה (יז:) מפרטת את סדר שמונה עשרה הברכות, והגמרא אומרת שברכות אלו הן תקנת אנשי כנסת הגדולה. עיקרון זה מובא גם בגמרא בברכות:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות.  (ברכות לג.)

גדרי התקנה של אנשי כנסת הגדולה

מה כלול בתקנת אנשי כנסת הגדולה? האם הם תיקנו את נוסח התפילה במלואו, או שהם קבעו רק את המבנה של הברכות, תוכנן וסדרן, ואילו הנוסח המלא של כל ברכה אינו קבוע וכל אחד יכול לסדר אותו בלשונו וכרצונו?

מדברי הרמב"ם עולה אמירה ברורה בעניין זה. הרמב"ם פותח את הלכות תפילה (א, א–ג) בתיאור המצווה מן התורה, שבה אין לתפילה נוסח קבוע וכל אחד יכול להתפלל בלשונו. הרמב"ם מוסיף ומבאר ש'עזרא ובית דינו' תיקנו נוסח קבוע לתפילה:

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם, והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר 'ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם'. ומפני זה, כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר, שלוש ראשונות שבח לה' ושלוש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך בפי העילג.  (תפילה א, ד)

מדבריו עולה שאנשי כנסת הגדולה (='עזרא ובית דינו') תיקנו את נוסח התפילה במלואו.

כן עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות ברכות:

ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה.   (ברכות א, ה)

דברי הרמב"ם מבוססים על המשנה בפרק ראשון:

בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך – אינו רשאי לקצר, לקצר – אינו רשאי להאריך, לחתום – אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום – אינו רשאי לחתום.  (משנה ברכות א, ד)

ממשנה זו לומד הרמב"ם שחכמים קבעו את מטבע הברכות ואסור לחולל בו כל שינוי.

אומנם הרשב"א חולק על הבנה זו:

ונראה לי דמאי דקתני 'מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר', לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר לרבות ולמעט במלותיה, דאם כן היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במילות מנויות ובעניינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה, וזה לא מצינו בשום מקום.   (רשב"א ברכות יא. ד"ה אחת ארוכה)

לדברי הרשב"א, חכמים לא קבעו נוסח מחייב אלא את עניינה של כל ברכה, וכל אחד יכול לנסח את הדברים כרצונו.

הרשב"א מוכיח את טענתו מסוגיות שונות שעולה מהן שאין הקפדה על הנוסח אלא על הזכרת תכנים שונים בברכה:

ולא אמרו אלא המילות שיש הקפדה בהן לבד, כמחלוקתן בהזכרת גשמים וטל ורוחות, וכן בברכת המזון שאמרו לקמן: כל שלא אמר ברית בארץ, או שלא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים מחזירין אותו, ואם לא הזכיר תורה בארץ, וכן בכיוצא בזה בקצת מילות באמת ויציב, כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורים. אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמר כך וכך מילות לא פחות ולא יותר, ולא אמרו כמה מילות יאמר בזו ותקרא ארוכה או קצרה. ולא עוד אלא שבפירוש אמרו בי"ח של תפילה שאילו רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מעין הברכה מוסיף, ואפילו יהיו מילות התוספות יתרין על העיקר, אף על פי שאותן הברכות הויין קצרות. ובברכת הפירות אמרו בסמוך: 'נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא', כלומר אפילו אמר בהדיא 'שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן', כדעת הגאונים ז"ל, אף על פי שברכת הפירות היא קצרה ועכשיו האריכה. וברכת הזן ארוכה קרינן לה בתוספתא ובירושלמי, ואפילו הכי אסיקנא לקמן גבי מנימין רעיא בפרק ג' שאכלו, דאפילו אמר 'בריך רחמנא מריה דהאי פיתא' יצא, ומשמע התם בגמרא דאפילו לכתחילה, מדמייתינן עלה 'אלו נאמרים בכל לשון', וההיא אפילו לכתחילה, וכדמשמע עלה נמי בירושלמי. וכן ההיא דאמרינן לקמן בפרק היה קורא: 'לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת' ואומר 'מודים אנחנו לך', ואף על פי שאותו נוסח קצר מאד מן הנוסח המתוקן למי שאומר 'אני ה' אלהיכם', וכמו שאמרנו למעלה.  (שם)

לאור דבריו אלו מבאר הרשב"א את המשנה דלעיל באופן שונה:

אלא ודאי נראה שאין ההקפדה בריבוי הנוסח ומיעוטו אלא במטבע שטבעו חכמים, והוא שיש ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך, והיא שנקראת בכל מקום ארוכה... ו'מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר' דקתני, היינו שאם היה מטבע ארוך, שפותחת וחותמת בברוך, אינו רשאי לקצר ולפתוח ולא לחתום או לחתום ולא לפתוח, שהן מטבע קצר; ו'מקום שאמרו לקצר' היינו אם פותחת או חותמת לבד אינו רשאי לפתוח ולחתום, כדי שלא ישנה את המטבע ויחזיר מטבע קצר לעשותו ארוך.   (שם)

לדברי הרשב"א, אין כוונת המשנה שאסור לשנות מהנוסח שנקבע: דבריה אמורים רק לגבי פתיחת הברכה וחתימתה – שיש ברכות הפותחות ב'ברוך' ויש שאינן פותחות ב'ברוך', יש החותמות ב'ברוך' ויש שאינן חותמות ב'ברוך', וביחס לזה נאמר שאסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים.

חשיבותה של כל מילה בתפילה

נמצא, אם כן, שנחלקו הראשונים אם חכמים קבעו את נוסח התפילה והברכות, ומחלוקת זו מולידה שאלה עקרונית: האם יש משמעות לכל מילה בתפילה, או שעיקרה של התפילה הוא בתוכן הכללי של הברכה, ומילותיה של כל ברכה נתונות לשינוי ואינן קבועות בהכרח?

הרא"ש נוקט כשיטה הראשונה, שחכמים קבעו את נוסח התפילה והברכות בשלמותו, ועל פי זה הוא טוען שיש משמעות לכל מילה ומילה בתפילה:

ובברכות שמונה עשרה אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. ולא שמעתי ולא ראיתי מעולם כי אם 'ושבענו מטובך', וקאי על הקדוש ברוך הוא ולא על השנה, וכן בכל הברכה, 'ברך עלינו ותן טל ומטר ושבענו מטובך וברך שנתינו', והמשנה הפסיד. ואין לומר 'ותכניע כל אויבינו' אלא 'ותכניעם במהרה בימינו', כי יש לי קונטריס מעשה ישן וכתוב בו כל הברכות של כל השנה וסכום כמה תיבות יש בכל ברכה וברכה וכנגד מה נתקנה, וכתוב בו: תשעה ועשרים תיבות יש בו למומרים, משום דמומר כופר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שהן שתים ובעשרים ושבעה אותיות שבתורה, וכשתסיר כל אויבינו אז ישארו עשרים ותשעה תיבות. והמגיהים 'כל אויבינו' כיוונו משום מעין חתימה סמוך לחתימה, ואינם צריכים, כי כל הברכה איירי באויבים... ומעולם נתתי לבי לקיים מטבע שטבעו חכמים בלי חסור וייתור.  (שו"ת הרא"ש ד, כ)

כשיטה זו נוקט גם בנו, הטור, המקדיש חלק נכבד מהלכות תפילה (אורח חיים סימנים קיג–קכב) למניין התיבות שבכל ברכה מברכות התפילה ומעניק למניין זה מעניק משמעויות שונות. כך פותח הטור את דבריו:

לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל: דורשי רשומות, הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות וכנגד מה נתקנו, אמרו שבג' ברכות הראשונות יש ק"ז תיבות, לפי שיסודן ממזמור הבו לה' בני אלים ובו צ"א תיבות...   (טור אורח חיים סימן קי"ג)

אומנם האבודרהם מסתייג מכך:

יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה משמונה עשרה, והביאו פסוקים על כל ברכה מעניניה שעולין תיבותיהם כמנין תיבות הברכה, וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה. ואחר כך נראה לי שאין לו יסוד ולא שורש, כי לא תמצא מקום בעולם שאומר שמנה עשרה בענין אחד תיבה בתיבה, אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין, ואם כן המניין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאהו לא לזולתו, ולמה נטריח על הסופרים לכתבו.   (אבודרהם, שמונה עשרה)

דבריו אלו מבוססים על שיטת הרשב"א: לתפילה אין נוסח קבוע, וממילא אין מקום לחפש משמעויות למניין התיבות שבברכות התפילה.

נפקא מינה להלכה

מחלוקת יסודית זו משליכה על עניינים שונים ביחס לתפילה, ונעיר בקצרה על שלושה דיונים הלכתיים הנובעים ממנה:

א. הוספת בקשות שאינן בנוסח התפילה: מבואר בגמרא (עבודה זרה ז:–ח.) שאדם יכול להוסיף ולשאול צרכיו בתפילה גם מעבר לנוסח שקבעו חכמים. הרשב"א בדבריו דלעיל מביא דין זה כראיה לכך שחכמים לא קבעו נוסח קבוע ומחייב. לעומת זאת, מדברי רבנו יונה (ברכות כב: ד"ה אע"פ שאמרו) עולה שזהו היתר מיוחד שיש לו הגבלות שונות, כדי שלא לשנות מהנוסח שקבעו חכמים.[1]

ב. הוספת פיוטים: הרמב"ם (בתשובותיו סימן רנ"ד) אוסר להוסיף פיוטים בתפילה, ולשיטתו יש בכך שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות. בכך הולך הרמב"ם לשיטתו דלעיל, שנוסח התפילה נתקן באופן מלא על ידי אנשי כנסת הגדולה, ואין לשנות בו ולהוסיף עליו. כדברים אלו מביא הטור (אורח חיים סימן ס"ח) בשם הרמ"ה, אך הוא מסיים: "אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ". לכאורה מנהג זה מבוסס על שיטת הרשב"א וסיעתו, שאין ללמוד מהמשנה "מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר" שיש איסור בשינוי נוסח התפילה והברכות.[2]

ג. מעבר מנוסח לנוסח: לכאורה, אם לתפילה יש נוסח קבוע – אסור לאדם לעבור מנוסח לנוסח, ואם אין לתפילה נוסח קבוע – אין בכך בעיה. הפוסקים האריכו בעניין זה [דיון נרחב אפשר למצוא בשו"ת יביע אומר (חלק ו' אורח חיים סימן ו')], ואכמ"ל.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] ועי' בדבריו המיוחדים של בעל נפש החיים (ב, י–יג) בעניין זה, ואכמ"ל.

[2] וכן כותב הב"ח (שם ד"ה בענין ההפסקה).