מצוות קריאת שמע – תוקפה ומהותה

בשעה טובה אנו פותחים את סדרת 'יסודות ספר אהבה', שבה נעיין בעזרת ה' בנושאים המרכזיים של ספר אהבה על פי הסדר שקבע הרמב"ם להלכות אלו. בשורות הבאות נקדים ונבאר את מגמת שיעורינו ואת הסיבה לכך שאנו מתמקדים דווקא בספר אהבה.

חיבורו הגדול של הרמב"ם, 'משנה תורה', הוא מעין הרחבה ופיתוח של שישה סדרי משנה. תשעה ספרים מתוך י"ד ספרי 'משנה תורה' הם הרחבה של שישה סדרי משנה: ספר זרעים מקביל לסדר זרעים; ספר זמנים מקביל לסדר מועד; ספר נשים מקביל לסדר נשים; ספרי נזיקין, קניין ומשפטים מקבילים לסדר נזיקין; ספרי עבודה וקורבנות מקבילים לסדר קודשים; ספר טהרה מקביל לסדר טהרות. אומנם המבנה של שישה סדרי משנה אינם מקיף את דיני התורה במלואם, ולכן 'יצר' הרמב"ם ספרים נוספים: ספר המדע, ספר אהבה, ספר קדושה, ספר הפלאה[1] וספר שופטים.

בשל כך יש לעיון מעמיק בספרים אלו חשיבות רבה להבנת תפיסתו הכללית של הרמב"ם. ספרים אלו, מתחילתם ועד סופם, הם פרי יצירתו העצמית של רבנו הגדול, ולפיכך בהם מתגלה חותמו של הרמב"ם באופן מובהק יותר מבשאר ספריו, וכל פרט בהם – שמם, המצוות הנכללות בהם, התכנים הנזכרים בהם וכדו' – מלמד על שיטתו ההלכתית והמחשבתית של רבנו הגדול.[2]

בשיעורינו נעיין במצוות שקבע הרמב"ם בספר אהבה במבט כפול: נעיין במצוות – בגדריהן ובמהותן – מצד עצמן, ולצד זה נקדיש עיון מיוחד להבנתו של הרמב"ם בהן, שמחמתה צירף אותן לקובץ אחד – 'ספר אהבה'.

לאחר הקדמה קצרה זו נתחיל לעסוק במצווה הראשונה הפותחת את ספר אהבה – מצוות קריאת שמע.

האם מצוות קריאת שמע מפורשת בכתוב?

ידוע בפי כול שמקורה של מצוות קריאת שמע הוא בפרשיית "שמע ישראל":

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.   (דברים ו, ד–ט)

מקור לכך נמצא כבר בתחילת מסכת ברכות. המשנה הפותחת את מסכת ברכות עוסקת בזמן קריאת שמע:

מאימתי קורין את שמע בערבית... מאימתי קורין את שמע בשחרית. (משנה ברכות א, א-ב)

הגמרא שואלת על כך:

תנא היכא קאי דקתני 'מאימתי'? ותו, מאי שנא דתני בערבית ברישא? לתני דשחרית ברישא! (ברכות ב.)

הגמרא מתרצת:

תנא אקרא קאי, דכתיב 'בשכבך ובקומך'. והכי קתני: זמן קריאת שמע דשכיבה אימת – משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.  (שם)

מכאן שפירוש הכתוב הוא שיש לקרוא את "הדברים האלה" – פרשייה זו, "בשכבך ובקומך" – בכל ערב ובכל בוקר.

דברים אלו עולים כבר מגוף המשנה, המביאה מחלוקת בית הלל ובית שמאי בשאלה אם קריאת שמע צריכה להיאמר בתנוחה מסוימת, ומחלוקתם נעוצה בפירוש הכתובים בפרשייה זו:

בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבקר יעמוד, שנאמר 'ובשכבך ובקומך'. ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר 'ובלכתך בדרך'. אם כן, למה נאמר 'ובשכבך ובקומך'? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.(משנה ברכות א, ג)

אומנם בפשט הכתובים מסקנה זו רחוקה מלהיות פשוטה. לפי פשטות הכתובים, אין כוונת הכתוב לקריאת פרשייה מסוימת בערב ובבוקר אלא לציווי כללי: שיהיו "הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" – דברי התורה – "על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"; שיהיו דברי התורה על ליבנו תמיד, נשננם לבנינו ונדבר בהם בכל עת ובכל מצב – בשבתנו בביתנו, בלכתנו בדרך, בשוכבנו ובקומנו.

אפשר להביא חיזוק להבנה זו מהציווי "ושננתם לבניך" המופיע בפרשייה זו. ציווי זה, גם לפי דברי חז"ל, הוא ציווי כללי על חובת לימוד התורה וידיעתה,[3] ואם כן, מסתבר שגם את הציווי "בשכבך ובקומך" יש לפרש כהמשך לציווי זה. כיצד, אם כן, מתפרש הציווי "בשכבך ובקומך" כעוסק בקריאת שמע, כאשר תחילתו של הפסוק עוסקת במצוות תלמוד תורה ולא במצוות קריאת שמע?!

מקור המצווה – שיטת הבבלי

הגמרא עצמה מביאה שיטה שחיוב קריאת שמע הוא מדרבנן בלבד, והכתוב "בשכבך ובקומך" מצווה באופן כללי על העיסוק בדברי תורה:

אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר – חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא. מתיב רב יוסף: 'ובשכבך ובקומך'. אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב.  (ברכות כא.)

עם זאת, הגמרא מביאה בשם רבי אלעזר שיטה שונה:

ורבי אלעזר אמר: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – חוזר וקורא קריאת שמע.(שם)

הרי"ף (יב:), הרמב"ם (ספר המצוות עשה י; קריאת שמע א, ב) ורוב הראשונים פסקו כדעה זו ולא כרב יהודה, ולדבריהם להלכה קריאת שמע דאורייתא (כפשטות המשניות והסוגיות).[4]

לפי השיטה המקובלת להלכה, שקריאת שמע דאורייתא, תמיהתנו חוזרת למקומה: כיצד אפשר לפרש את הכתוב "בשכבך ובקומך" כעוסק בקריאת שמע, כאשר תחילתו של הכתוב עוסקת במצוות תלמוד תורה?!

תמיהה זו מתעצמת לאור פירושו של רש"י, שלפיו גם הציווי "ודברת בם" עוסק במצוות תלמוד תורה:

'ודברת בם' – שלא יהא עיקר דבורך אלא בם, עשם עיקר ואל תעשם טפל.  (רש"י דברים ו, ז)

רק את הסיפא של הפסוק מפרש רש"י כעוסק במצוות קריאת שמע:

'ובשכבך' – יכול אפילו שכב בחצי היום? תלמוד לומר 'ובקומך'. יכול אפילו עמד בחצי הלילה? תלמוד לומר 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'. דרך ארץ דיברה תורה, זמן שכיבה וזמן קימה.(שם)

פרשנות זו מעלה תמיהה: אם הציווי "ודברת בם" עוסק בתלמוד תורה, כיצד אפשר לפרש את המשך הפסוק, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", כעוסק במצווה שונה – מצוות קריאת שמע?![5]

יישוב מסוים לתמיהה זו עולה מדברי הרמב"ם, המחלק את שני הציוויים שבכתוב לשתי מצוות שונות:

והמצוה העשירית היא שציוונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית, והוא אמרו יתעלה 'ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך'.  (ספר המצוות לרמב"ם עשה י)

והמצוה הי"א היא שציוונו ללמוד חכמת התורה וללמדה, וזה הוא שנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו 'ושננתם לבניך'.(ספר המצוות לרמב"ם עשה יא)

מדברי הרמב"ם עולה שבכתוב יש שני ציווים שונים:

א. מצוות תלמוד תורה – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך".

ב. מצוות קריאת שמע – "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".[6]

אכן גם בהבנה זו קיים קושי, שכן לפי זה הציווי "ודברת בם" חוזר לראש הפרשייה – "שמע" ו"ואהבת" – העוסק ביסודות קבלת עול מלכות שמיים, שהם ייחוד ה' ואהבתו, והוא מלמד על מצוות קבלת עול שמיים שחרית וערבית; ואילו הכתוב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך" הוא עניין בפני עצמו – מצוות תלמוד תורה. מדוע, לפי פרשנות זו, חוצץ הציווי על תלמוד תורה בין מצוות ייחוד ה' ואהבתו שבראש הפרשייה למצוות קבלת עול מלכות שמיים הנמצאת בסופה?

תשובה לכך עולה מדברי הרמב"ם עצמו:

פעמיים בכל יום קוראין ק"ש, בערב ובבקר, שנאמר 'ובשכבך ובקומך'... ומה הוא קורא – שלשה פרשיות אלו הן 'שמע', 'והיה אם שמוע', 'ויאמר'. ומקדימין לקרות פרשת 'שמע' מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה 'והיה אם שמוע' שיש בה צווי על שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית, שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות.(קריאת שמע א, א–ב)

דברי הרמב"ם מבוססים על דברי רבי יהושע בן קרחה במשנה (ברכות ב, ב): "למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות". אומנם הרמב"ם מסביר שהקדמת פרשת "שמע" היא "מפני שיש בה ציווי על יחוד ה' ואהבתו ותלמודו". מדבריו עולה שקבלת עול מלכות שמיים אינה מסתכמת באמירת פסוקי ייחוד ה' ואהבתו שבשני הפסוקים הראשונים[7] אלא גם באמירת הציווי על תלמודו של ה'. מכאן שלפי הרמב"ם הכתוב "והיו הדברים האלה... ושננתם לבניך" אינו עניין העומד בפני עצמו אלא חלק בלתי נפרד מקבלת עול מלכות שמיים. ואם כן, הציווי על תלמוד תורה הוא חלק מהתכנים הנכללים בקבלת עול מלכות שמיים, שהאדם מצוּוה לומר אותם בערב ובבוקר.

מקור המצווה – שיטת הירושלמי

דברים אלו אמורים לפי סוגיית הבבלי ופסיקת רוב הראשונים, אך מדברי הירושלמי עולה תפיסה שונה.

הירושלמי דן גם הוא בדין "ספק קרא קריאת שמע", אך באופן שונה מעט:

ר' זעירא בשם רב ירמיה: ספק בירך על מזונו ספק לא בירך – צריך לברך, דכתיב 'ואכלת ושבעת וברכת'... ספק התפלל ספק לא התפלל – אל יתפלל, ודלא כרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה? שאין תפילה מפסדת. ספק קרא ספק לא קרא – נישמעינה מן הדא: הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. וקודם לכן לאו ספק הוא, ואת אמרת צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות.(ירושלמי ברכות א, א)

הירושלמי אינו קושר במפורש את דין "ספק קרא קריאת שמע" לשאלה אם קריאת שמע דאורייתא. כמו כן, הירושלמי אינו מביא דעות שונות בעניין זה, אלא פותח בספק ופושט אותו מדברי הברייתא לגבי הקורא את שמע בין השמשות. נוסף על כך, לעומת הבבלי, שתמה על השיטה שהמסופק אם קרא קריאת שמע אינו צריך לחזור – "מתיב רב יוסף: 'בשכבך ובקומך'", הירושלמי מעלה אפשרות זו בלי לתמוה עליה.

נראה ללמוד מכך שאליבא דירושלמי אופייה של חובת קריאת שמע מורכב: ציווי התורה אינו מחייב קריאת פרשה מסוימת בערב ובבוקר אלא מלמד על חובה להגות בתורה בכל עת, כנאמר בספר יהושע (א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" וכו'. עם זאת, חכמים קבעו על פי עיקרון זה שיש לקרוא פרשיות מסוימות בזמנים קבועים. בשל כך, בקריאת שמע אומנם יש קיום של מצווה דאורייתא, אך חכמים הם שקבעו את גדריה, צביונה ודיניה, ולכן יש להסתפק בדינו של האדם המסופק אם קרא את שמע – האם עליו לחזור ולקרוא (כדין ספקא דאורייתא) או לא (כדין ספקא דרבנן).[8]

על פי האמור בשיטת הירושלמי, מצוות קריאת שמע היא סניף של מצוות תלמוד תורה. ואכן הקרן אורה מביא ראיות רבות לתפיסה זו מדברי הירושלמי:

ועתה אבאר כמה ראיות לדברי בשיטת הירושלמי בקריאת שמע דהיא באה משום מצות תלמוד תורה, חדא מהא דאמרינן התם מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק לא לקריאת שמע ולא לתפלה, ופריך וכי (מה) [מי] שתורתו אומנתו אין צריך לקיים מצות, ומשני שאני קריאת שמע דשינן היא, ואי נימא דחיובה מדאורייתא מצד עצמה היא אם כן למה יבטלנה, כיון דמצות עשה מן התורה היא, אלא שמע מינה דאינה באה אלא משום תלמוד תורה.[9] ובזה אתי שפיר דבש"ס דילן במסכת שבת איתא משום רבי שמעון בר יוחאי דאפילו מי שתורתו אומנתו מפסיק לקריאת שמע, משום דש"ס דילן סבירא ליה דקריאת שמע מצד עצמה מן התורה היא, והוי ככל המצות.        
ועוד ראיה מהא דאיתא שם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, ר' סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, ר"ל אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם, ומה זו שאלה מפני מה קורים פרשיות הללו אי נימא דמן התורה הם, אלא שמע מינה דחכמים קבעו הפרשיות האלו, וכן משמע מהא דאמרינן בדין הוא שיקראו גם עשרת הדברות, ואי פרשיות אלו לבד מן התורה הם אם כן מהיכי תיתי לקרות עוד פרשה אחת. ועוד ראיה מהא דמפרש התם אמתני' דנשים כו' פטורים מקריאת שמע, נשים דכתיב 'ולמדתם אותם את בניכם' ולא בנותיכם, ולמה לי האי מיעוטא, בלאו הכי מצות עשה שהזמן גרמא היא, אלא שמע מינה דעיקר חיובא משום תלמוד תורה היא. (קרן אורה ג. אות יז)

יסוד מחלוקת הבבלי והירושלמי

מן הדברים עולה מחלוקת עקרונית בין הבבלי לירושלמי ביחס לתוקפה של מצוות קריאת שמע: לפי הבבלי (לשיטת רבי אלעזר, כפי שפסקו רוב הראשונים) קריאת שמע היא מצוות עשה דאורייתא, ואילו לפי הירושלמי – סניף מדרבנן של מצוות תלמוד תורה.

נראה שמחלוקת זו אינה רק בתוקפה של מצוות קריאת שמע אלא גם באופייה ובמהותה. לפי הירושלמי, כאמור, מצוות קריאת שמע ביסודה היא מצוות תלמוד תורה – קריאת פרשיות מן התורה בערב ובבוקר. לעומת זאת, לפי הבבלי, מצוות קריאת שמע ביסודה אינה תלמוד תורה אלא קבלת עול מלכות שמיים.[10]

נראה שמחלוקת זו בהבנת מהותה של קריאת שמע, תלמוד תורה או קבלת עול מלכות שמיים, משפיעה גם על הבנת מצוות תפילין שבסוף הפרשייה: "וקשרת לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך".[11]

לפי פשט הכתובים, הכתוב אינו מצַווה על מִצְווה חדשה, אלא זהו המשך הציווי שדברי התורה יהיו על ליבנו תמיד – להגות בהם בכל עת ובכל מצב, ולהתנהג כאילו הם קשורים על לוח ליבנו ובין עינינו.

כדברים אלו כותב הרשב"ם:

'לאות על ידך' – לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על לבך'.(רשב"ם שמות יג, ט)

אומנם חז"ל ראו בכתוב זה מקור למצוות תפילין – הנחת פרשיות אלו על הראש ועל היד.

מה טיבה של מצווה זו? המכילתא מביאה שתי דרשות הקושרות בין הנחת תפילין למצוות תלמוד תורה:

'למען תהיה תורת ה' בפיך' – למה נאמר? לפי שנאמר 'והיה לך לאות', שומע אני אף הנשים במשמע, והדין נותן – הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים, יכול אף תפילין ינהגו בנשים כבאנשים? תלמוד לומר 'למען תהיה תורת ה' בפיך' – לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה, מכאן אמרו הכל חייבין בתפילין חוץ מנשים ועבדים...      
'ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך' – מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין.   (מכילתא דרבי ישמעאל בא, מסכתא דפסחא פרשה יז)

הדרשה הראשונה מובאת גם בירושלמי (ברכות ב, ג), ויש ללמוד מכך שלפי המכילתא והירושלמי קיים קשר הדוק בין מצוות תפילין למצוות תלמוד תורה, ומצוות תפילין היא מעין 'תחליף' לעיסוק בתורה: עלינו לדבוק בתורה תמיד, ולכן כאשר האדם אינו יכול לעסוק בתורה – מחמת מלאכתו או שאר צרכיו – עליו להניח תפילין, וכך תורת ה' בפיו באופן מתמיד. אומנם בשעה שהאדם הוגה בתורה, הוא פטור מן התפילין.[12]

אומנם בבבלי דרשות אלו אינן מופיעות,[13] והאור שמח מבאר שהבבלי והירושלמי נחלקים עקרונית בהבנת מצוות תפילין – האם היא סניף של מצוות תלמוד תורה או מצווה בפני עצמה:

ונראה דהמכילתא דסברה דקורא בתורה פטור מתפילין סברה דתפילין כתוב 'למען תהיה תורת ד' בפיך', אלמא דעיקר מצוותה הוא בגדר שנון, ולכך מי שתורתו אומנתו פטור מתפילין, ויעו' דברי הגר"א בזה דברי נועם, ולפ"ז מבטלין תפילין עבור מצוה פרטיית, לכן תני בירושלמי סוף מגילה, מזוזה שבלתה אין עושין תפילין, תפילין שבלו עושין מזוזה, שמעלין בקודש כו', אולם תלמודא דילן סברה מזוזה שבלתה עושין תפילין, תפילין שבלו אין עושין מזוזה, במנחות דף ל"ב ע"א, לכן סברה דתפילין הוי מצוה פרטיית, ולכן חייבין אף אם עוסק בתורה ותורתו אומנתו, וקדוש יותר ממזוזה, וקודם לקנותה אם אין לו רק כדי אחת מהן יעוי"ש, ומה מיושב לפ"ז הא דאמר בירושלמי שבת פרק שמונה שרצים עור של עוף כותבין עליו מזוזה, משום דמזוזה קדוש טפי, קמ"ל רבותא, ובבבלי שם אמר רב הונא כותבין תפילין ע"ג עור של עוף טהור, דרב הונא לטעמי' בירושלמי מגילה סבר כבבלי דתפילין קדוש יותר, קמ"ל רבותא.  (אור שמח תלמוד תורה א, ב)[14]

על פי האמור, הבבלי והירושלמי הולכים לשיטתם בעניין זה. הירושלמי רואה את פרשיית "שמע ישראל", מן הכתוב "והיו הדברים האלה", כעוסקת בעניין אחד – מצוות תלמוד תורה. בשל כך, גם מצוות קריאת שמע וגם מצוות תפילין אינן מצוות עצמאיות אלא שני סעיפים של מצוות תלמוד תורה.[15] לעומת זאת, לפי הבבלי, אומנם הכתוב "והיו הדברים... ושננתם לבניך" עוסק במצוות תלמוד תורה, אך המשך הפרשייה מצווה על מצוות עצמאיות – קריאת שמע, תפילין ומזוזה. מצוות אלו אינן קשורות למצוות תלמוד תורה, אלא הן מצוות עצמאיות הקשורות לייחוד ה' ולאהבתו, שבהם עוסקת תחילת הפרשייה.

ייתכן שיש בדברים אלו עומק נוסף. הרמב"ם קבע את הלכות קריאת שמע בראש ספר אהבה, הואיל ולהבנתו תכליתה של מצוות קריאת שמע היא ידיעת ה' ואהבתו על ידי זכירת ה' יתברך בדרך קבע ודבקות נפשית בו, כך שהאדם ישגה באהבת ה' תמיד. בשל כך ציוותה התורה לקרוא את פרשיית שמע, שבה נמצאים עיקרי האמונה, פעמיים בכל יום – בערב ובבוקר.

אלו דברי הרמב"ם במורה הנבוכים:

המצות אשר כלל אותם הכלל התשיעי הם המצות אשר ספרנום בספר אהבה, וסבת כולם מבוארת, רצוני לומר שכוונת העבודות ההם זכרון השם תמיד ויראתו ואהבתו ושמירות המצות כולן, ושיאמין בשם ית', מה שהוא הכרחי לכל בעל דת שיאמינהו, והם התפלה וקריאת שמע וברכת המזון ומה שנדבק בהן. (מורה הנבוכים ג, מד)[16]

נראה שדברי הרמב"ם מתאימים לתפיסתו של הבבלי בגדר מצוות קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמיים.[17] לעומת זאת, על פי דרכו של הירושלמי עיקרה של קריאת שמע הוא בזכירת דברי התורה ובעיסוק בהם באופן רצוף וקבוע – בערב ובוקר.[18]

סיכום

בשיעור זה, שבו פתחנו את עיסוקנו במצוות קריאת שמע, עיינו בפרשיית "שמע ישראל" ובמצוות המופיעות בה.

לפי פשט הכתובים, הכתוב "בשכבך ובקומך" אינו ציווי חדש אלא חלק מהציווי על היות דברי התורה בליבנו ובדעתנו תמיד, בכל עת ובכל מצב. אומנם מצוות קריאת שמע מבוססת על כתוב זה, ומכך נראה שכתוב זה הוא ציווי בפני עצמו על קריאת שמע שחרית וערבית.

ראינו שלבבלי ולירושלמי דרכים שונות בהבנת היחס בין פשט הכתובים לבין דברי חז"ל. הבבלי מביא שתי דעות בשאלה אם קריאת שמע דאורייתא או דרבנן: לפי השיטה שקריאת שמע דאורייתא, אכן דרכם של חז"ל אינה עולה בקנה אחד עם פשטות הכתובים, והכתוב "בשכבך ובקומך" הוא מצווה בפני עצמו – קבלת עול מלכות שמיים. לעומת זאת, לפי השיטה שקריאת שמע דרבנן, יש לבאר את הכתובים על פשוטם, ודברי חז"ל הם בגדר אסמכתא בעלמא. בניגוד לכך, מדברי הירושלמי עולה שקריאת שמע אינה מצווה בפני עצמה אלא סניף של מצוות תלמוד תורה – עיסוק בתורה בערב ובבוקר.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעמיק בעניין זה סביב דין כוונה בקריאת שמע.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] עם זאת, אפשר לראות גם את ספר הפלאה כמבוסס על המבנה היסודי של שישה סדר משנה. ספר הפלאה מורכב מארבעה קובצי הלכות המקבילים לארבע מסכתות: הלכות שבועות מקבילות למסכת שבועות שבסדר נזיקין, הלכות נדרים והלכות נזירות – למסכת נדרים ולמסכת נזיר שבסדר נשים, והלכות ערכין וחרמין – למסכת ערכין שבסדר קודשים.

[2] דברים אלו בולטים בעיקר בספר המדע. בדברי חז"ל אין עיסוק סדור ושיטתי ברוב ההלכות הנכללות בספר המדע, והרמב"ם כתב ספר זה כמעט 'יש מאין' – על בסיס הכתובים, על בסיס מימרות המפוזרות במקומות שונים בדברי חז"ל ועל בסיס שיטתו ותפיסתו המחשבתית העקרונית. ועם זאת, כפי שנוכחנו לראות, גם עיון מעמיק ושיטתי בספר אהבה חיוני להבנה מלאה ומדויקת של דרכו הייחודית ותפיסתו המחשבתית של רבנו הגדול.

[3] כן עולה מהדרשות השונות המובאות בגמרא במסכת קידושין (ל.), וכן מפרש רש"י (דברים ו, ו).

[4] אומנם מדברי התוספות (סוטה לב: ד"ה ורבי; מנחות מג: ד"ה ואיזו) עולה שלהלכה קריאת שמע דרבנן; ועי' שאגת אריה (סימן א) הדן כיצד יש להכריע במחלוקת זו, ומסקנתו כרוב הראשונים שקריאת שמע דאורייתא.

[5] מדברי היראים (סימן רנד) עולה שהציווי "ודברת בם" מתפרש על ידי חז"ל באופן כפול, כמצווה גם על תלמוד תורה וגם על קריאת שמע. על פי זה מקשה היראים: "יש לתמוה קצת למה לא הצריכו מצות 'ושננתם' בשכיבה וקימה כקריאת שמע דאורייתא, ד'בשכבך ובקומך' אתרווייהו קאי, דכתיב 'ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'".

[6] על פי הבנה זו כותב האור שמח (תלמוד תורה א, ב): "ביומא דף י"ט ע"ב, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר 'ודברת בם'. והנה נראה דרבא אזיל אם קריאת שמע דרבנן, ומוקי 'ודברת בם' לדברי תורה, אבל למאי דקיימא לן דעל קריאת שמע קאי, אין שייך זה לדרוש 'בם' ולא בדברים בטלים".

[7] כדברי התוספות (ברכות יג. ד"ה עד כאן): "עד כאן מצות כוונה – עד 'בכל מאדך', ששני פסוקים אלו מדברים ביחוד ה', באהבתו וביראתו".

[8] ועי' קרן אורה (ג. אות טז) שכתב כעין זה: "כי אני רואה דשיטת הירושלמי הוא דעיקר קריאת שמע נתקנה לקיים מצות 'והגית', וחכמים קבעו לה זמן זה בבוקר ובערב, כדי שלא יעברו על המצוה דתלמוד תורה אשר חיובה ביום ובלילה, ונמצא כי עיקר המצוה הזאת מה"ת וזמנה מדרבנן, על כן קמיבעיא ליה בזה אם חוזר וקורא מספק, ופשיט שפיר מהא דהקורא קודם לכן לא יצא כיון דאין הדבר תלוי בשכיבה וקימה אלא ביום ובלילה, אם כן אם בין השמשות לילה היא ודאי יוצא בזה, אלא שמע מינה דבספק חוזר וקורא". [וכעין זה כתב רבנו יונה (יב: ד"ה גמ') בביאור שיטת רב יהודה שקריאת שמע דרבנן).

[9] וכן מבאר האור שמח (תלמוד תורה א, ב) את דברי הירושלמי; אך עי' בדברי רבנו יונה (ט: ד"ה למימרא) שביאר את דברי הירושלמי באופן אחר.

[10] הגדרה זו ביחס למהותה של קריאת שמע, 'קבלת עול מלכות שמיים', עולה כבר מדברי המשנה: "אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצוות" [משנה יג.]; "ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא לילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע. אמר להם: איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת" [משנה טז.]. וכן עולה מסוגיות שונות [ברכות יד:; ברכות כ:]. אמנם אין הכרח שזה גדר המצוה, ולפי הירושלמי יש לבאר שקבלת עול שמים אינה גדר המצוה, אלא המצוה היא הקריאה בתורה, ולשם כך בחרו חכמים את הפרשיות המרכזיות העוסקות בקבלת עול שמים ובקבלת עול מצוות.

[11] בעזרת ה' נעסוק בכך בשיעורינו על הלכות תפילין.

[12] כן נאמר במדרש שוחר טוב (מזמור א): "ר' אליעזר אומר, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אנו רוצים להיות יגיעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: קיימו מצות תפילין, ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים לילה ויום. ר' יוחנן אמר, מקרא מלא הוא – 'והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'".

[13] עי' משכנות יעקב (או"ח סימן מט) שהאריך להוכיח שהבבלי חולק על המכילתא, ולשיטתו העוסק בתורה אינו פטור מתפילין.

[14] כעין זה במשך חכמה (שמות יג, ט).

[15] עם זאת, אין דמיון מלא ביניהן: קריאת שמע אינה חובה גמורה מן התורה, ואילו הנחת תפילין היא מצווה דאורייתא גמורה.

[16] הרמב"ם (מורה הנבוכים שם) ממשיך ומבאר באופן דומה את טעמה של מצוות תפילין.

[17] עי' בדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשה ב) ביחס למצוות האמונה, שמהם עולה הבנתו במושג 'קבלת עול מלכות שמיים', ואכמ"ל.

[18] ואכן בהמשך מדרש שוחר טוב (מזמור א) שהובא לעיל נאמר: "אמר ר' אליעזר: ומה אני מקיים 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'? אמר ליה ר' יהושע: זו קריאת שמע, שאם אדם קורא אותה שחרית וערבית, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו יגע בתורה יומם ולילה".