מצווה צה | בניין בית המקדש

מצוות בניית הבית ועשיית הכלים

"לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש'. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם" (ספר החינוך).

על פי ספר החינוך, מצוות בניין בית המקדש כוללת את כל כלי המקדש. אולם המנחת חינוך (ס"ק ח) טוען שמדברי הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה עולה שלא כן. בהלכה א' כותב הרמב"ם ש"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות", ובהלכה ו' הוא כותב "ועושין במקדש כלים..." ומפרט את המזבחות, הכיור, המנורה והשולחן, אך המנחת חינוך מבין שאין זה חלק ממצוות בניית הבית. לדבריו, אין מצווה בעשיית כלים אלו, וכל אחד מהם הוא חלק מדיני המצווה הקשורה אליו: יש מצווה להדליק נרות במנורה, ועשיית המנורה כדין היא תנאי לקיום מצוות הנרות, וכן הלאה. המנחת חינוך מפנה לדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (מצוות עשה ל"ג), שאכן כותב סברה זו ביחס לכלים מסוימים:

"לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצוה, מפני שנצטוינו לָשׂוּם לחם לפני ה' תמיד, וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן... וצונו יתברך בהדלקת הנר לפניו וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה ועניינה כן וכן" (וזאת להבדיל מעשיית הארון, שבה רואה הרמב"ן מצווה בפני עצמה שאינה הכשר מצווה אחרת).

אולם דברי הרמב"ן נאמרו כנגד דברי הרמב"ם, שכתב במצוותנו (מצוות עשה כ'): "ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כֻּלָּם הם מחלקי המקדש, והכל ייקרא מקדש, וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק". הרמב"ם מבהיר שכלים אלו הם חלק מחלקי המקדש, והרמב"ן יוצא נגדו: "שאין הכלים חלק מן הבית, אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו". כמובן, הרמב"ם יכול להסכים שהכלים אינם מעכבים ושאפשר להקריב בבית בלעדיהם, ועם זאת לסבור שהם חלק ממצוות בניין הבית. מכל מקום, נראה שיש לקרוא את דברי הרמב"ם הנזכרים (א, ו) שלא כדברי המנחת חינוך, ולהבין שלדעתו הכלים הם חלק מגדרי הבית שמצווה לבנותו. אומנם עדיין נראה שיש הבדל בין דברי הרמב"ם לדברי ספר החינוך, שלדברי ספר החינוך המצווה כוללת את עשיית כל הכלים כולם, ואילו לגישת הרמב"ם היא כוללת את הכלים שאפשר לראותם כחלק מצורת הבית, ומן הסתם אינה כוללת כלי שרת מיטלטלים למיניהם.

יש לציין שסברת הרמב"ן, שאפשר לראות בעשיית דבר מסוים דין מדיני המצווה הנעשית באותו דבר, לא הייתה זרה לרמב"ם בספר המצוות, והוא התמודד עימה ביחס לעשיית בית המקדש עצמו: "ולשון ספרי: שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ – למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו שלעמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה". כלומר היה מקום לחשוב שלא תהיה מצווה בבניין הבית, אלא שהוא יהיה דין מדיני המצוות הנוגעות לעבודת הקורבנות ושאר מצוות המקדש, אלא שנתחדש שבנייתו היא מצווה בפני עצמה, ומצווה זו כוללת את הכלים השונים, שאותם הוא רואה כחלק מן הבית.

מסתבר שאפשר לראות כאן את ההבדל השורשי בין גישת הרמב"ם לגישת הרמב"ן. בספר המצוות מגדיר הרמב"ם את המצווה כמצווה "לבנות בית עבודה", ובתחילת הלכות בית הבחירה הוא כותב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש'". בראייה זו המקדש הוא מכשיר לעבודת המקדש, שעיקרה הקרבת הקורבנות, אף שהיא כוללת גם את מצוות העלייה לרגל. מקור המצווה הוא הפסוק "ועשו לי מקדש", שאומנם ממשיך ואומר "ושכנתי בתוכם", אך לשיטת הרמב"ם כאן אין לכך משקל משמעותי בעיצוב המצווה המוטלת עלינו, שהיא עשיית מקום עבורנו לעבוד בו את ה'. על כן היה מקום לחשוב שכלל לא תהיה מצווה שכזו, ושבניית הבית לא תהיה אלא הכשר מצווה למצוות העבודה השונות, אך התחדש שבמקרה זה ההכשר נקבע כמצווה בפני עצמה. כיוון שהמקדש מוגדר כמקום עבודה, מובן שמצוות עשייתו כוללת את הכלים השונים המגדירים אותו כמקדש, דהיינו כמקום עבודה, וראש וראשון להם הוא המזבח החיצון: "ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות... וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה... ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן".

הרמב"ן בפירושו לתורה מציג גישה שונה ביחס למצווה זו:

"והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עִקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה". (שמות כה, ב)

הרמב"ן רואה את מצוות בניין המקדש כמצווה לבנות מקום שבו תשרה השכינה בקרבנו, דהיינו שהביטוי "ושכנתי בתוכם" הוא הנקודה המגדירה מצווה זו. מסיבה זו הכלי המרכזי במשכן אינו המזבח החיצון, כפי שעולה מדברי הרמב"ם, אלא הארון, שהוא "מקום מנוחת השכינה". דברי הרמב"ן כאן מתחברים לשיטתו בספר המצוות. לשיטת הרמב"ן לא היה כל מקום לראות את בניית בית המקדש כדין מדיני הקורבנות, והגדרתו כמצווה בפני עצמה משקפת את חשיבותו העצמית כמקום השראת השכינה. לצד זאת, כפי שציינתי לעיל, הרמב"ן מונה גם מצווה עצמאית בעשיית הארון, שאף הוא בעל חשיבות עצמית (שהרי בבית שני לא היה ארון, ואף בו היה קיום מסוים של השראת שכינה, ולצד קיום זה יש הקיום המלא הכרוך בארון). את עשיית המזבח, השולחן והמנורה רואה הרמב"ן כהכשר מצווה שאין למנותו בפני עצמו, והם אינם חלק מהבית ומצוות בנייתו. עם זאת יש ביניהם הבדל, שכן המזבח אינו מרכיב מרכזי בבניית המקדש, אך על השולחן והמנורה אומר הרמב"ן בקטע המצוטט ש"בעבורם נעשה" המשכן, משום שהמצוות הנעשות בהם משקפות אף הן את השראת השכינה שבבית.

יש להעיר כי הרמב"ם בהלכות מלכים מונה את שלוש המצוות שנצטוו בני ישראל בשעת כניסתם לארץ, שהשלישית שבהן היא "לבנות בית הבחירה, שנאמר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'". כאן לומד הרמב"ם את המצווה לא מ"ועשו לי מקדש" אלא מפסוק אחר, שגם בחלק שמצטט הרמב"ם עוסק בהשראת שכינה וקרבת אלוהים (ועיין בלחם משנה שם שדן במקורות השונים), ואפשר שהוא מוסיף בכך זווית נוספת במצוות בניית הבית, הקרובה יותר לזו של הרמב"ן, אך איננה מרכזית בגדרים ההלכתיים של מצווה זו בהלכות בית הבחירה.

כעת נשוב לדברי המנחת חינוך ולהסתייגותו מדברי ספר החינוך, שהכליל במצוות בניית הבית את עשיית הכלים כולם. כאמור, המנחת חינוך נטה להבין שהכלים הם הכשר מצווה למצוותיהם הספציפיות ואינם חלק ממצוות בניית הבית. אולם הוא הציע שיש חריג לקביעה זו:

"ואפשר דמזבח החיצון, שהוא עיקר, דכל הקרבנות מקריבים עליו, אם כן בלא זה אינו קרוי בית המקדש, כי עיקר המקדש להקריב קרבנות, אבל המנורה או מזבח הפנימי או כדומה, דכל אחד מהכלים הללו יש להם עבודה מיוחדת, אפשר שאין מעכב בלא העבודה זו, ועל כן אינו מעכב המצוה, כן נראה. וגם ודאי הכלים הצריכים לעבודה, כגון מזרקים וכדומה, דאי אפשר לעבוד בלא הם, בודאי מעכבין והם מדיני מצוה, וזה פשוט".

החלק האחרון של דבריו מחודש בוודאי, שכן כפי שציינתי לעיל מסתבר שלא לראות בכלים המיטלטלים חלק מן הבית. באשר לקביעתו בדבר מעמדו של המזבח החיצון כעיקר הבית, שבלעדיו אין הוא קרוי בית המקדש, שמעתי ממורנו הרא"ל זצ"ל שיש מקום לנקוט עמדה הפוכה, המשתלבת במה שראינו עד כה. הרא"ל הציע שהעזרה היא אכן מקום המיועד לעבודה, אולם ההיכל – הקודש – הוא מקום בעל חשיבות עצמית להשראת שכינה, ואם כן יש מקום לומר שדווקא הארון, השולחן והמזבח הם חלק מעצם מצוות בניין בית המקדש, כמרכיבי 'הריהוט הביתי' שבהיכל ה', וזאת להבדיל מהמזבח החיצון, שאינו אלא מכשיר לעבודה.

הצעת המנחת חינוך והצעת הרא"ל הן שתי עמדות ביניים בין עמדת הרמב"ם, הרואה את כל הכלים האלה כחלק ממצוות בניית הבית, ובין עמדת הרמב"ן, המוציא את כולם מכלל המצווה. עמדת הרא"ל קרובה יותר לזו של הרמב"ן, הרואה את מוקד המצווה כעשיית מקום להשראת שכינה (וביחס לארון כאמור קבע מצווה עצמאית), ואילו עמדת המנחת חינוך קרובה יותר לזו של הרמב"ם.

חיוב נשים בבניין בית המקדש

ספר החינוך מסיים מצווה זו באומרו: "וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה". המנחת חינוך מבהיר: "ומצוה זו מוטלת על כל ישראל, ואפילו נשים, עיין רמב"ם פרק א, חוץ מחרש שוטה וקטן, שאינם בעלי מצות". מקור הדברים אכן ברמב"ם בהלכות בית הבחירה (א, יב), אך מאותה הלכה עולה גם קושיה על חיוב נשים:

"אין בונין את המקדש בלילה, שנאמר 'וביום הקים את המשכן' – ביום מקימין לא בלילה, ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים, כמקדש המדבר".

אם מדובר במצוות עשה שזמנה ביום ולא בלילה, מדוע אין היא מוגדרת מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ממנה? אפשר לבחון מספר תשובות לשאלה זו.

הצפנת פענח (מהדורא תניינא הלכות תלמוד תורה ג, ד) חידש שיש במצוות בניין המקדש שני דינים החופפים במידה רבה לשני הכיוונים המרכזיים שנידונו עד כה – מצווה עצמאית של בניית בית ויצירת המקום הנדרש לקורבנות. לטענתו, "רק מצות הבנין זה אי אפשר בלילה, אבל מה שנצרך לצורך הקרבן בזה מותר גם בלילה", ולפי זה יש מקום לומר שנשים חייבות רק במרכיב בניית המקום הנדרש לקורבנות ולא במצוות הבניין באשר היא. אולם קשה לשלב דברים אלו בגישת הרמב"ם, שלשיטתו מצוות הבניין היא "לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות".

כיוון אחר הוא להסביר שאף שהבנייה עצמה אינה אלא ביום ובלילה, המצווה היא לעסוק בהכשרת המקדש בין ביום ובין בלילה, "לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים, כמקדש המדבר", דהיינו כפי שמצינו בפרשיות המשכן בעניין הנשים הטוות, ועל כן אין מדובר במצווה שזמנה אינו אלא ביום.[1]

ולסיום, מסתבר מאוד שהתשובה נעוצה בקביעתו של ספר החינוך "וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן". כפי שהעלה הרב יהודה שביב ז"ל (דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון, גיליון 745, כ' באדר א' תש"ס), מסתבר שהחלוקה בין גברים לנשים ובין מצוות עשה שהזמן גרמן למצוות אחרות אינה נוגעת אלא לחובותיו של היחיד, ולא לחובות המוטלות על הציבור בכללותו, שמבוצעות בפועל על ידי היחידים שהם חלק מן הציבור, ומכיוון שאף הנשים הן חלק מן הציבור, אף הן נוטלות חלק במצווה יקרה זו, שבמהרה בימינו נזכה לקיומה.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] כיוון זה העלה שו"ת דברי מלכיאל (ה, צט), והביא משל לכך מקביעת תוספות הרי"ד (קידושין כט ע"א) שעל אף שאין מלים את התינוק בלילה, אין זו מצוות עשה שהזמן גרמא והיה צורך בלימוד מיוחד כדי לפטור נשים מחובה זו: "האב שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו, העסק ההוא אין לו זמן, שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו, והלכך אי לאו 'אותו' הוה מחייבינן גם האשה, ואין זמן הקבוע, לכן פוטרה, דהוה אמינא היא תתעסק בין ביום בין בלילה עד שתמול את בנה בזמנו".