מצווה מח | שלא להכות אב ואם

מבוא – האזהרה והעונש

"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טו). ספר החינוך, בעקבות הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שי"ט), מנה איסור מיוחד להכות אב ואם. אומנם בפסוק זה מופיע רק העונש, ועל פי הכלל שאין עונשין אלא אם כן מזהירין עדיין יש צורך בפסוק האוסר זאת, אבל בנקודה זו הם מסתמכים על דברי המכילתא דרבי ישמעאל לפרשת משפטים (מסכתא דנזיקין פרשה ה):

"עונש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: 'ארבעים יכנו לא יוסיף' – הרי דברים קל וחומר, ומה מי שהוא מצוה להכות הרי הוא מוזהר שלא להכות, מי שהוא מצוה שלא להכות דין הוא שיהא מוזהר שלא להכות".

ביאור הדברים: בפרשיית מלקות אסרה התורה הוספת מלקות מעבר למחויב, ולאו זה הוא המקור לאיסור לחבול באדם. לאו זה מחייב מלקות, אלא שבפירוש ריבתה תורה חובל לתשלומין, ועל כן בפועל בדרך כלל אין לוקים עליו אלא משלמים.[1] וכאן דורשת המכילתא קל וחומר: התורה הזהירה שלא להכות את מי שיש מצווה להכותו, דהיינו שיש איסור להכות את החייב מלקות מעבר למה שהוא מחויב, וקל וחומר שאסור להכות את "מי שהוא מצוה שלא להכות". במי מדובר? נראה שהכוונה להורים, ולא לאדם רגיל, שאינו הנושא כאן, אך הדבר קשה להבנה: ראשית, אם האיסור חל על חבלה בכל אדם, מדוע זה נחשוב שאין הוא חל על חבלה בהורים? שנית, מניין ההנחה שבהורים יש "מצוה שלא להכות"? הלוא היא גופא מה שמנסה המכילתא ללמוד! ועוד יש לציין שהרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חלק על הרמב"ם ולא מנה מצווה שלא להכות אב ואם:

"שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל ישראל, שהוזהרנו על כולם, אף על פי שגזר באלו עונש אחר אינם מניעות נמנות לעצמן, כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין... אבל הרב נהג בכאן מניינו כדעת בעל ההלכות, שמנה בלאו דלא תנאף נערה המאורשה ואשת איש ובת כהן מפני שינוי העונשין האמורין בהן, והוא הלעיג עליו בעיקר השביעי".

הרמב"ן טוען שלא היה לו לרמב"ם למנות איסור עצמאי בהכאת אביו ואמו, שכן מדובר בחלק מהאיסור הכללי לחבול באדם מישראל, עם עונש ייחודי במקרה מסוים, כפי שהרמב"ם עצמו לא מנה איסורים נפרדים לאשת איש, לנערה מאורסה ולבת כוהן למרות חילוקי העונשים ביניהן.

נראה שלשיטת הרמב"ם יש איסור מיוחד בהכאת אב ואם מעבר לכך שמדובר בהכאה של אדם מישראל. התורה לא ציינה אלא את העונש, ועל כן יש צורך בילפותא נפרדת לאזהרה, וזאת למדו בקל וחומר מאיסור החובל בחברו, אך אין מדובר ביישום הלאו הכללי אלא בקל וחומר – אם נקבע איסור על הכאת סתם אדם ואף על הכאת אדם שיש מצווה להכותו, קל וחומר שיש איסור בהכאת "מי שהוא מצוה שלא להכות". ומניין שיש מצווה ייחודית שלא להכות אב ואם? נראה שהכוונה למצוות כיבוד אב ואם ומוראם, המחייבות לדאוג לצורכי ההורים ולנהוג בהם כבוד וודאי שלא להכותם, והקל וחומר מביא לקביעה שבהכאתם יש איסור לאו, המשמש אזהרה לעונש הנאמר בפרשת משפטים.

אם נכונים הדברים, נראה שיש הבדל יסודי בין הרמב"ם לרמב"ן בהבנת דין מכה אביו ואמו. לדעת הרמב"ן מדובר באיסור חובל, שעליו נקבע עונש ייחודי במקרה של הכאת אב ואם, ואילו לדעת הרמב"ם מדובר באיסור ייחודי השייך רעיונית למרחב של כיבוד אב ואם ומוראם, שנקבעו לגביו איסור לאו וחיוב חנק. מסיבה זו שם הרמב"ם את דיני מכה אביו ואמו בהלכות ממרים, לפני דיני כיבוד אב ואם, ולא בהלכות חובל ומזיק.

יש להעיר שספר החינוך הביא את הקל וחומר של המכילתא בלשון שונה: "שכתוב במי שנתחייב מלקות 'ארבעים יכנו לא יוסיף', וכל שכן למי שלא נתחייב, והאב בכלל ישראל הוא". לכאורה נראה מדבריו שהקל וחומר הוא ממי שהתחייב מלקות למי שלא נתחייב מלקות, דהיינו סתם ישראל, והאב פשוט בכלל ישראל, ואם כן – אין כאן איסור ייחודי ביחס לאב (וראו גם לשון הרמב"ם ממרים ה, ח: "אזהרה של מכה אביו מנין, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, הואיל והוא מוזהר שלא להכות אדם מישראל הרי אביו ואמו בכלל"). אולם בהמשך דברי החינוך מבואר שלא כן:

"ואזהרתו מהכא, ואף על פי שלאו זה של 'לא יוסיף' נחשב לאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו חוץ מפסח ומילה, ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים[2] ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא ד'לא יוסיף' אחר שלא מצאנוה במקום אחר, ותהיה עיקר האזהרה לישראל ובכללה נלמד למכה אב ואם".

האזהרה נלמדה מכך שגם האב הוא מישראל, אבל הענישה הייחודית במקרה של מכה אביו ואמו מלמדת שיש כאן שֵׁם איסור נפרד, שיש למנותו כמצווה בפני עצמה (ונראה שכך יש לבאר גם בדברי הרמב"ם).

נראה שההבדל, לשיטת הרמב"ם והחינוך, בין איסור אשת איש, שנמנה כאיסור אחד על אף העונשים השונים, ובין איסור הכאת אב ואם, שנבדל מאיסור חובל הרגיל, נעוץ בכך שבאשת איש מדובר בסוגים שונים של חיוב מיתת בית דין, ועל כן ניתן לומר שיש כאן הבדלים פרטניים בתחום העונש, ואילו במכה אביו ואמו התחדש חיוב מיתת בית דין שאינו קיים כלל בחובל רגיל. כפי שעולה מלשונו של ספר החינוך, דבר זה מביא למסקנה שיש כאן איסור עצמאי.

ביטוי לכך שיש איסור עצמאי בהכאת אב ואם עולה כבר בתחילת דברי ספר החינוך: "שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה, בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו". משמע מדבריו שהאיסור הכללי לחבול באדם מישראל אינו חל במצב של הגנה עצמית שאין בה פיקוח נפש,[3] אך כאשר הוריו של אדם מכים אותו – אין לו היתר להכותם חזרה כל עוד אין מדובר בהגנה על חייו.

 

בין אדם למקום או בין אדם לחברו

כתב המנחת חינוך (ס"ק יא):

"והנה בלאו הזה, אם עבר, חוץ מה שעבר על הלאו עבר גם כן בעשה דכיבוד אב ואם. ולענין תשובה, ככל לאו שיש בו מיתת בית דין, דאין תשובה מכפרת ולא עם יום הכיפורים, רק יסורים ממרקים. וגם הויא לה מעבירות שבין אדם לחבירו, ויבואר אי"ה בהל' תשובה".

המנחת חינוך מציין שהמכה אביו ואמו עובר גם על מצוות עשה של כיבוד אב ואם. נקודה זו כשלעצמה נראית פשוטה, אלא שבגדר הלאו הייחודי שלנו ראינו שאלה אם מדובר בעבירה ייחודית וחמורה במיוחד על חובת כיבוד ההורים או בווריאציה מחמירה של איסור חובל. עוד מציין המנחת חינוך שמדובר בעבירה שבין אדם לחברו, שאינה מתכפרת עד שהאדם ירצה את חברו. נקודה אחרונה זו טעונה בירור נוסף.

בשיעורנו על מצוות כיבוד אב ואם ראינו שהמנחת חינוך הסתפק אם מדובר במצווה שבין אדם לחברו, וסבר שייתכן שמדובר במצווה שבין אדם למקום בלבד, שכפרה עליה אינה כרוכה בריצוי ההורים. העליתי שם מספר הסתייגויות מדבריו, ובין היתר ציינתי שמסתבר שיש לכל הפחות גם חיוב שבין אדם לחברו, ואף אם לא היה חיוב כזה – מסתבר שהכפרה על העבירה תלויה בריצוי ההורים, יעוין שם. ביחס לאיסור מכה אביו ואמו ברור למנחת חינוך שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, ואפשר שחילק בין התחומים. אומנם, אפשר שמדברי הרמב"ם עולה חילוק הפוך. הרמב"ם פסק שחובת כיבוד אב ומוראו חלה גם על אב ואם רשעים ובעלי עבירות (ממרים ו, יא), אך אין חייבים על מכתם (שם ה, יב). נראה שלשיטתו כיבוד הורים הוא חוב שבין אדם לחברו שאינו מותנה ב"עושה מעשה עמך", ואפשר שהחיוב הייחודי במכה אביו ואמו הוא מצד הפגיעה בשותפיו של הקב"ה ביצירתו של האדם ויש בו יסוד של בין אדם למקום, שאינו אלא ב"עושה מעשה עמך".

בדעת המנחת חינוך ניתן גם לומר שהאיסור המיוחד במכה אביו ואמו מסתעף מאיסור חובל, שלהבנתו הוא איסור שבין אדם לחברו. אומנם, אפשר שאף באיסור חובל יש יסוד של בין אדם למקום, כפי שנראה מדברי הרמב"ם (חובל ומזיק ה, א) שהחובל בעצמו עובר על אותו לאו כמו החובל בחברו. האיסור לחבול בעצמו הוא בפשטות איסור שבין אדם למקום ולא איסור שבין אדם לחברו, ואם מדובר באותו איסור כמו החובל בחברו – משמע שיש איסור בעצם הפגיעה בגוף האדם שנברא בצלם.

בהקשר זה יש להתייחס לדברי הגמרא בסנהדרין פד ע"ב. הגמרא שואלת אם מותר לבן לבצע באביו פרוצדורה רפואית של הקזת דם למרות איסור מכה אביו ואמו, ומביאה שני מקורות להתיר:

• רב מתנא למד זאת מ"ואהבת לרעך כמוך", ורש"י פירש ש"לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו". ממקור זה עולה בפשטות שאיסור מכה אביו ואמו הוא חלק מהמצוות שבין אדם לחברו, שכולן כפופות לעקרון העל של "ואהבת לרעך כמוך" ו"דעלך סני לחברך לא תעביד", ועל כן אין בעיה בהקזת דם האב לטובתו.
• רב דימי בר חיננא למד את ההיתר מהיקש בפסוק "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת": "מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור". מכה בהמה לרפואה פטור מנזיקין משום שאין מדובר במעשה נזק, ורב דימי בר חיננא מקיש לכך מכה אדם. דברים אלו מטים לעמדת הרמב"ן שאיסור מכה אביו הוא חלק מדיני חובל הכלליים, אך הרמב"ם יכול להסביר שאף שיסוד האיסור הוא בחובת הכבוד והמורא להורים, הוא מותנה בכך שמדובר בפגיעה, ופעולה שאינה מוגדרת כפגיעה בדיני נזיקין אינה נכללת באיסור מכה אביו ואמו.

 

נתנו לו רשות להכותם

כתב המנחת חינוך (ס"ק ג):

"ונראה לעניות דעתי דזה שחייבה התורה בהכה אביו ואמו או בחבירו היינו דוקא בלא רשות, אבל אם אביו ואמו אומרים לו שיכם או יקללם או חבירו אינו עובר בלאו הזה ואינו חייב מלקות ולא מיתה, עיין פרק החובל ובר"מ פ"ה מהלכות חובל לענין ממון אם נותן לו רשות ע"ש, ולענין חיוב מלקות או מיתה נראה לעניות דעתי פשוט דאינו עובר ואינו חייב... גבי מכה אין כאן עבירה כלל לא בחבירו ולא באב ואם. ומה דמבואר כאן בש"ס (סנהדרין פד ע"ב) דאבעיא לענין להקיז דם היינו שלא מרצון אביו, ומכל מקום מסקינן דפטור כיון דהיא לרפואה. וכן הנהו תנאי דלא שבקו לבניהם ליטול להם קוץ, היינו דלמא יעשו חבלה שלא לצורך בשוגג שלא מרצון אביו, אבל אם אביו מוחל ומצוה להכותו נראה דאינו חייב כלל, וכן בחבירו, ואינו עובר כלל. אף על פי שלא מצאתי זה מפורש, מכל מקום הסברא נותנת כן, כך נראה לעניות דעתי ברור".

המנחת חינוך מחדש שאין איסור מכה אביו ואמו אם הם מרשים להכותם. כדי לבחון את דבריו נראה את הגמרא בסנהדרין שהוא מתייחס אליה. לאחר הקטע שראינו לעיל, שבו הגמרא הכריעה שבאופן עקרוני אין איסור הכאת אב ואם בהקזת דם רפואית, הגמרא מספרת על אמוראים שלא הניחו לבניהם להוציא מגופם קוץ או לפתוח שלפוחית מחשש שמא יחבלו בהם ויעברו בשגגה על איסור חנק. הר"ן בחידושיו על אתר מבאר שאומנם אין איסור בעצם העשייה לרפואה, אולם יש לחשוש שמא יעשו חבלה שאינה נדרשת ומועילה לפרוצדורה הרפואית, וזה יהיה בגדר שגגת חנק. מפשט הגמרא עולה שהסכמת ההורה אינה מתירה את האיסור, אלא רק ההגדרה האובייקטיבית של הפעולה כפעולה של רפואה ולא של חבלה. אולם המנחת חינוך נדחק לבאר שהאמוראים חששו שהבן יחבול באביו בשוגג שלא לצורך ושלא מרצון האב: האב אומנם מעוניין בפרוצדורה הרפואית, אך לא בעשייתה באופן שגוי, ועל כן הדבר אינו נחשב להסכמה. מכיוון שמדובר בחשש מובנה והאב נאלץ בשל כך לחפש אדם אחר, יש כאן דוחק, משום שהאב יכול פשוט לתת את הסכמתו לביצוע הפרוצדורה ובכלל זה לשגגות האפשריות בעשייתה.

מסתבר אפוא שיש מקום לחלוק על חידושו של המנחת חינוך ולומר שמתן רשות (להבדיל מהגדרה אובייקטיבית של הפעולה כחבלה לרפואה) אינו מתיר את האיסור. ניתן גם לתמוך זאת שוב באיסורים שהם אולי כעין אב טיפוס לאיסור מכה אביו ואמו. אם איסור זה משתלשל מחובות כיבוד הורים ומוראם, ראינו בשיעור הנזכר שאף ש"האב שמחל על כבודו כבודו מחול", הראב"ד (הובא בשו"ת הריב"ש סימן ר"כ) סבר שיש לכך מגבלות:

"'כבודו מחול'... היינו מידי דלית ביה בזיון... אבל על בזיונו אינו יכול למחול... דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן לומר לו דברי חרופין וגדופין".

אם מחילת האב אינה יכולה להתיר חרופין וגידופין, הדעת נותנת שהיא גם אינה מתירה הכאה. המנחת חינוך עשוי לומר שאף אם הדברים נכונים באשר למצוות כיבוד הורים, החומרה היתרה של איסור מכה אביו ואמו אינה חלה כאשר יש מתן רשות, אך הדברים נראים מוקשים. אומנם, ניתן עדיין לתהות מדוע יש איסור בחבלה בשוגג במסגרת רצון לבצע פרוצדורה רפואית, שכן אין לכך כל צביון פוגעני, אך מכל מקום מהגמרא עולה שמתן רשות אינו מתיר את האיסור.

התשתית האפשרית השנייה לאיסור מכה אביו ואמו היא כזכור איסור חובל. מדברי המנחת חינוך עולה שאיסור חובל הכללי ניתר אף הוא במתן רשות. הטורי אבן (מגילה כח ע"א) קיבל זאת, אבל חילק בין איסור חובל הכללי לאיסור מכה אביו ואמו, שלגביו נראה מפשט הסוגיה בסנהדרין שמחילה אינה מועילה.

אולם גם באשר לאיסור חובל הכללי דברים אלו נסתרים מדברי הריב"ש (בתשובותיו סימן תפ"ד), שהעלה שאף שבגמרא יש דיונים על פטורו של החובל ברשות, דבר זה "אינו אלא לענין פטור הממון וחיובו בשהכהו ופצעהו, אבל שיוכל להכותו ולפצעו לכתחלה ולעבור בלאו של מכה חברו דאזהרתיה מקרא ד'ארבעים יכנו ולא יוסיף' מפני הרשות שנתן לו זה, הא ודאי לא אפשר". סברת הריב"ש מובנת מאליה אם נקבל את עמדת הרמב"ם, שאיסור החובל בעצמו הוא חלק מאיסור חובל הכללי, ולכן ברור שהסכמה אינה יכולה להתיר איסור חובל (ויעוין עוד במאמרו של הרש"י זוין ז"ל "משפט שיילוק לאור ההלכה",[4] שהאריך לחלוק על המנחת חינוך והטורי אבן ולהראות שאיסור חובל יסודו בכך שגופו של אדם אינו ברשותו אלא ברשות הקב"ה).[5] ונראה שגם אם איסור חובל בעצמו הוא איסור נפרד ואיסור חובל הכללי אינו חל ביחס לחובל בעצמו, עדיין יש מקום לומר שיש איסורי בין אדם לחבירו שאין בכוחה של הסכמת הנפגע להתירם.

אומנם, בנוגע לפרוצדורה רפואית הנעשית לטובת ההורה והחשש לעשות חבורה יש להאריך עוד, ונסתפק בהפניה לרמב"ם בהלכות ממרים (ה, ז), שנתן משקל מסוים למרכיב הרשות, לסיכום השיטות בבית יוסף (יורה דעה רמא, ג) ולחליפת התשובות המובאת בספר גשר החיים (ב, א).