מצווה לז | שלא להעיד בשקר

טיב העדות הכלולה בלאו

בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו נצטווינו "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", ואילו בפרשת ואתחנן נאמר "וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא". ספר החינוך במצוותנו כותב שהלאו נכפל במקום אחר בלשון אחר, אולם המנחת חינוך (ס"ק ג) הפנה לדברי הרמב"ן (דברים ה, יז), שלמד מהפסוק שבפרשת ואתחנן הלכה חדשה:

"וביאור 'ולא תענה ברעך עד שוא' – לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו, כי 'שוא' דבר בטל".

מלשון הרמב"ן ניתן להבין שעוברים על איסור "עד שוא" גם בעדות אמת אם אין לה תוצאה הלכתית בבית דין, בדומה לאיסור שבועת שווא (להבדיל משבועת שקר) שעסקנו בו לאחרונה, הכולל, לשיטת הירושלמי, גם שבועת אמת בהיגד מיותר בתכלית ("אומר על אבן שהיא אבן"). אולם המנחת חינוך הניח כדבר פשוט שאין איסור בעדות אמת, ומדובר בהרחבת איסור עדות שקר למקרים שבהם העדות השקרית אינה משפיעה כלל, וגם על הרחבה זו הוא תמה:

"ואיני מבין דבריו, שאם העד יודע שלא יפסידנו שום ממון כי לא יתחייב בבית דין על פי עדותו, למה עובר בלאו ד'לא תענה'? הלא זה אינו בגדר עדות! ואם אחד יעיד בבבית דין שפלוני אכל היום, והוא שקר, שלא אכל, האם יעבור בלאו ד'לא תענה'? סוף דבר שדברי רמב"ן צריכין אצלי תלמוד".

המנחת חינוך נוקט עמדה ברורה, שהעדות שאיסור "לא תענה" מתייחס אליה היא עדות המתקבלת ומשפיעה. עד השקר מנצל את כוח ההשפעה שלו ועושה בו שימוש לרעה. המנחת חינוך נותר בתמיהה על עמדת הרמב"ן, אולם אם הוא אכן מפרש את דבריו נכונה, ייתכן שהרמב"ן מבין את האיסור אחרת וסובר שיסודו בעצם השקר, כאשר הדבר נעשה במסגרת של עדות, להבדיל משקר בדיבור סתמי.

אנסה להבהיר את השאלה המתעוררת כאן. כבר האריכו ראשונים ואחרונים בשאלה אם אמירת שקר 'רגילה' (דהיינו שלא במסגרת עדות, טענות צדדים בבית דין או שבועת שקר) היא איסור דאורייתא, ביטול עשה או מידה מגונה, ולא נעסוק בכך כעת.[1] לענייננו, השאלה היא מה מוֹתר עדות שקר על פני שקר רגיל. המנחת חינוך סבור שהחומרה היא בשימוש לרעה בכוח ההשפעה של העד, ואפשר שלשיטת הרמב"ן האיסור הוא עדיין בעצם השקר, אלא שיש חומרה מיוחדת כאשר הדבר נעשה באצטלה המיוחדת של עדות בפני בית דין, שנקרא "אלהים" ויש בו נוכחות שכינה, כפי שהדגיש הרמב"ן במקומות אחרים.[2]

בהקשר של עדות שתוכנה אינו משפיע, עמדתו של המנחת חינוך מביאה אותו כאמור לצמצום היקפו של הלאו. אולם בהקשרים אחרים היא מביאה אותו להרחיב את היקף הלאו, מתוך הבנה ש"כל היכא דמועיל עדותו והעיד שקר עובר על לאו זה" (ס"ק א). המבחן היחיד הוא אם יש לעדות תוקף והשפעה, ולא סיווג מסוים שלה כעדות פורמלית קלסית של דיני תורה או אף אמירתה בבית דין. בעדות דיני ממונות ובדיני נפשות ניתן לעבור על הלאו רק בבית דין, משום שעדות כזו אינה מתקבלת אלא בבית דין, ואילו בעדות בענייני איסור והיתר ניתן לעבור עליו אף מחוץ לבית דין, משום שעדות כזו מועילה גם מחוץ לבית דין. מדברי ספר היראים (סימן קע"ח) נראה שהוא סבור, בניגוד למנחת חינוך, שאין עוברים על הלאו אלא בבית דין:

"ובמעיד בבית דין במקום שאינו יכול לחזור ולהעיד הכתוב מדבר, שכל עדות האמורה בתורה בבית דין הכתוב מדבר".

היראים מבין שסתם עדות האמורה בתורה היא בבית דין, ובכלל זה הלאו שלנו. הנימוק המשתמע בדבריו הוא שעוברים על הלאו רק בעדות סופית, שהעד אינו יכול לחזור בו ממנה בשל הכלל "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", וזה מתקיים רק בבית דין. סיבה אפשרית אחרת להסתייג מדברי המנחת חינוך ניתן למצוא בתשובת רבי עקיבא איגר (סימן קע"ו):

"דאם עדים אמרו פלוני הרג ובאו ב' והכחישו דלא הרג... נראה דלא לקו, דלא שייך בזה 'לא תענה ברעך', דהא לא העידו כלל על רעהו להפסידו בשום דבר".

רבי עקיבא איגר מדייק מהכתוב שהעדות שנאסרה בלאו זה היא רק כזו שבמסגרתה אדם מעיד שקר ברעהו ופוגע בו בכך, ולכן אדם המעיד שקר ואומר שראובן לא הרג את שמעון אינו עובר בלאו זה, משום שעדותו אינה פוגעת באיש.[3] גישתו של רבי עקיבא איגר דומה לגישתו העקרונית של המנחת חינוך, שמהות הלאו היא ההשפעה הבעייתית של עדות השקר, והוא ממקד זאת בהשפעה הבעייתית על הרֵעַ שכנגדו מעידים.

אולם לפי גישה זו יש מקום לעיין בדברי המנחת חינוך, שסבר שהלאו חל על עדות שקר באיסור והיתר. כאשר עד מעיד שקר שדבר מסוים מותר, אין כאן עדות נגד אדם, ועל כן קשה לראות בכך עבירה על "לא תענה ברעך". עדות זו אומנם מכשילה אנשים באיסור, ובכך פוגעת בהם, אך תוכנה אינו נגד אדם. כאשר עד מעיד שקר שדבר מסוים אסור, כגון עדים המשקרים ואומרים לאדם שיינו התנסך ונאסר בהנאה, יש מקום להתלבט אם ניתן לראות בכך עדות הפוגעת באדם או שעדות בענייני איסור והיתר היא מעצם מהותה עדות הנוגעת לחפץ ולדיני התורה, וההשפעה על האדם אינה אלא תוצאה נלווית.[4] מדברי קצות החושן (לח, ד), למשל, עולה שעדות שקר על איסור אינה הולמת במדויק את מילות הפסוק ביחס לעדים זוממים, "כאשר זמם לעשות לאחיו", שכן "הני אין מחייבין אותו כלל, אלא על היין הוא דמעידין", אך ניתן לחייב עליה ב"כאשר זמם" שכן בפועל הם פוגעים בו בעדותם.[5] מכל מקום, יש מקום רב לטעון שעדות בענייני איסור והיתר אינה נכללת ב"לא תענה ברעך".

כאמור לעיל, ביחס להבנה העקרונית של איסור "לא תענה ברעך עד שקר" יש קרבה בין דברי רבי עקיבא איגר לדברי המנחת חינוך. אולם אם נאמץ את עמדת הרמב"ן, שלפיה מהות האיסור היא אמירת השקר במסגרת עדות בפני בית הדין, שנקרא 'אלוהים', יש סיבה שונה לחלוטין לדחות את דברי המנחת חינוך ולקבוע שעדות בענייני איסור והיתר, הנאמרת מחוץ לכותלי בית הדין, אינה בכלל האיסור.

עד אחד ועדים פסולים

נאמן לגישתו, המנחת חינוך (ס"ק ג–ד) כולל בלאו זה את כל מי שעדותו מועילה מדאורייתא: עד אחד בממון לחיוב שבועה, עד אחד במניעת השקאת סוטה, בזיהוי רוצח בעגלה ערופה (ראו רמב"ם הלכות עדות ה, ב) וכן בעדות על מות אדם לעניין היתר אשתו לפי הדעות שעד אחד כשר לכך מדאוריייתא. אומנם, יש שיטה בראשונים[6] שלפיה עד אחד אינו עובר באיסור "לא תענה ברעך עד שקר", לאור הכלל שלמדנו בגמרא (סוטה ב ע"א–ע"ב):

"'לא יקום עד אחד באיש' – ממשמע שנאמר 'לא יקום עד באיש' איני יודע שהוא אחד? מה ת"ל 'אחד'? זה בנה אב: כל מקום שנאמר 'עד' – הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב 'אחד'".

הרמב"ן לא קיבל שיטה זו (ראו דבריו לכתובות כב ע"ב), אך ניתן לבארה לפי גישתו הכללית, שמדובר באיסור שקר ייחודי למוסד העדות המלא של דיני תורה, המתייחס לעדות שניים בבית דין. אולם לשיטת המנחת חינוך אין לכך מקום. אדרבה, מסברה קל מאוד להרחיק לכת מעבר לעמדת המנחת חינוך ולומר שגם אם יש עד שאינו כשר מדין תורה אלא מדרבנן בלבד, הוא עדיין יעבור על "לא תענה ברעך עד שקר" מאחר שעדותו מתקבלת בבית דין, ומבחינה זו דין דרבנן יהני לדאורייתא. אולם המנחת חינוך צמצם מבחינה זו את היקף האיסור והבין שהוא מתייחס אך ורק להשפעתה השלילית של עדות הכשרה מדין תורה.

עוד דן המנחת חינוך במקרה שבו הצדדים קיבלו על עצמם עדים הפסולים מצד דיני עדות הרגילים (סנהדרין כד ע"א). בהתאם לגישתו הכללית הוא כותב שלכאורה נראה שאם העדים הללו העידו שקר הם עוברים בלאו, שהרי עדותם מתקבלת ומשפיעה לרעה, אולם הוא עצמו מציין שיש מקום לומר שהלאו מתייחס רק להשפעה שלילית באמצעות עדות של דין תורה ולא באמצעים עוקפים הזוכים לתוקף מכוח קבלת הצדדים.

ספר החינוך כותב שמצווה זו נוהגת "בזכרים אבל לא בנקבות, שאין הנשים בתורת עדות". המנחת חינוך תמה על דבריו, שהרי מלבד דין עד אחד בשבועה "כל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים" (רמב"ם הלכות עדות ה, ג), ואם התורה הכשירה עדות של אישה בסוטה, בעגלה ערופה ובמות האיש, מדוע זה לא תעבור באיסור "לא תענה"? המנחת חינוך מציע ליישב שכדי לעבור בלאו של "לא תענה ברעך עד שקר" יש צורך במעמד גברא של 'עד', וזה שייך רק במי שיכול להצטרף לעד נוסף ולהיות חלק מהעדות הקלסית של דין תורה. אישה ועבד מופקעים ממעמד זה, אך לדבריו קרובים, שאף הם נאמנים לעניין סוטה ועגלה ערופה, כשרים לעדות שניים במקומות אחרים ועל כן יש להם מעמד גברא של עד והם עוברים בלאו.

הווה אומר, לשיטת המנחת חינוך בתוך הדין המכשיר עדות של עד אחד, כשר או פסול, לעניין סוטה, עגלה ערופה ומות האיש, יש שני מסלולים: מסלול אחד הוא של גברא הכשר לעדות אלא שבמקרה המדובר הוא אחד בלבד ואולי גם קרוב של הצדדים, ועל כן באופן רגיל לא היה יכול להעיד, אבל מכיוון שכאן קיבלה התורה את עדותו יש לכך תורת עדות של תורה. מסלול שני הוא של אישה ושאר אנשים שאינם כשרים להעיד, שהתורה קיבלה את עדותם כאן באופן חריג, ואין לכך תורת עדות של תורה אלא נאמנות בלבד לעניין המדובר. על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר" עוברים אך ורק בהיגד שקר שיש בו תורת עדות.

אחרונים אחרים הבחינו אף הם בין שני מסלולים שונים בהכשר עד אחד במקומות אלו, אך באופן שונה מזה של המנחת חינוך (ראו שו"ת רבי עקיבא איגר סימן קע"ט; שב שמעתתא ז, א). לשיטתם עד כשר נאמן בתורת עדות, ואילו אישה וגם קרוב נאמנים בתורת נאמנות בלבד, כלומר תורת עדות קיימת רק כאשר החיסרון הוא מספרי בלבד, ואינו נוגע לזהות המעיד. מכל מקום, המנחת חינוך נטה מסברה לומר שכל עדות שיש לה כוח מדין תורה להשפיע ואדם ניצל אותה לרעה והשפיע באופן לא נכון נכללת בלאו של "לא תענה", אך כדי ליישב את דברי ספר החינוך הוא נאלץ לצמצם את היקף הלאו להשפעה מכוח תורת עדות ולא מכוח נאמנות גרידא.