מצווה שו | ספירת העומר

קטן שבגר בספירת העומר

שאלה גדולה וידועה העלה המנחת חינוך (ס"ק ו) בהלכות ספירת העומר, שאלה הנוגעת הלכה למעשה לכ־13% מציבור החייבים במצווה, אשר מגיעים לגיל חיוב במצוות במהלך תקופת ספירת העומר.

כידוע, נחלקו הראשונים אם מי שהחסיר אחד מימי הספירה עודו מחויב בספירת שאר הימים:

"כתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא סיפר שוב אינו סופר, דבעינן תמימות. ואין נראה לר"י, דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא".  (רא"ש פסחים י, מא)

ראשונים רבים נקטו שלא כבה"ג, ולדעתם כיוון שכל לילה הוא מצווה בפני עצמו יש להמשיך לספור, אולם השולחן ערוך (אורח חיים תפט, ח) חשש לשיטת בה"ג ופסק להמשיך לספור ללא ברכה. אומנם מן הראוי להדגיש שיש חובה לספור כשיטת הראשונים החולקים על הבה"ג, ואף לעניין ברכה ציין המשנה ברורה ש"נכון בזה שישמע הברכה מן הש"ץ או מאחד מהמברכין ויענה אמן בכונה לצאת ואח"כ יספור" (שם ס"ק לז), אך כמובן יש משמעות מעשית רבה לחשש לשיטת בה"ג, המונע ספירה בברכה במקרה של החמצת יום.

מה דינו של קטן שהגיע לכלל חיוב מצוות באמצע ימי הספירה? המנחת חינוך הניח כדבר פשוט שאם הוא לא ספר בקטנותו את כלל הימים, מעמדו אינו עדיף מזה של גדול שלא ספר, והוא אינו יכול להתחיל לספור בברכה עם הגיעו למצוות. יש שחלקו על הנחה זו ונקטו שעבור קטן, שחיובו במצוות הספירה החל רק כשהפך בר מצווה, ספירתו מכאן ואילך מקיימת את הדרישה ל"תמימות", שזו ה"תמימות" שלו.[1] ברם נראה שהסברה הפשוטה היא כדברי המנחת חינוך, שאף שהקטן לא ספר בעת שהיה פטור מן המצוות, ועל כן לא ביטל בכך מצוות עשה מדאורייתא, אף עבורו מתחילות "שבע שבתות תמימות" ממוחרת השבת, כפי שהוא עבור כל עם ישראל.

אולם השאלה הסבוכה יותר נוגעת לקטן שספר בקטנותו מדין חינוך למצוות ולא החמיץ יום, וכעת הגיע לדרגת מצווה ועושה והתחייב מדאורייתא במצווה: האם הוא יכול להמשיך לספור בברכה, או שמא כעת הוא נבחן במשקפי המצווה דאורייתא, ובמבחן זה הוא לא קיים את המצווה עד כה, שכן לא היה בר חיובא, ולכן עליו להפסיק לברך על הספירה בשנה זו עם הגיעו למצוות. מסקנה זו מפתיעה ואף צורמת במידת מה, אך כך הכריע הגר"ע יוסף זצ"ל להלכה (יביע אומר ג, אורח חיים כ"ח) מחשש ברכה לבטלה. שיטה זו נסמכת על ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים תעה, ה על בסיס הגמרא ראש השנה כח ע"א) בעניין מצה: "אכל כזית מצה והוא נכפה, בעת שטותו, ואח"כ נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות" – קיום מצווה בעת שאדם היה פטור מן המצוות אינו נחשב לקיום עבורו כאשר מאוחר יותר הוא הופך למחויב במצוות, והוא הדין לעניין קטן בספירת העומר, ועל כן לשיטת בה"ג הוא אינו יכול לברך.

תוקפו של קיום מדרבנן במצוות דאורייתא

המנחת חינוך מציע לדחות סברה זו לעניין קטן שספר כחלק ממצוות חינוך, שכן ייתכן שקיום דרבנן זה נחשב לקיום גם לעניין חובות דאורייתא. כסמך לרעיון זה הוא מציין שיטה ייחודית שהביא המרדכי במגילה (סימן תשצ"ח) בשם ה"ר טוביה מוינה, שנקט שאדם יכול לצאת ידי חובת קידוש דאורייתא בקידוש שעשה בזמן תוספת שבת, על אף שלהבנתו אין קידוש זה בשעתו אלא קיום דרבנן.[2] שיטה זו אינה קלה להבנה, שכן מנקודת מבט דאורייתא הדבר משול לכאורה למי ששומע שופר לפני ראש השנה. מסתבר, והדברים עדיין נראים מחודשים ומוקשים, שלשיטת ה"ר טוביה מוינה חיובים דרבנן נותנים למעשה תוקף של מעשה מצווה גם מנקודת מבט דאורייתא, ועל כן מחשיבים את האדם כמי שעשה את המעשה, להבדיל משוטה שאינו חייב במצוות או מאדם ששמע שופר לפני ראש השנה.

לענייננו, המנחת חינוך מציע כאמור שלשיטה זו גם ספירת העומר שהקטן ספר מדין חינוך תיחשב לו לקיום שקיים עוד לפני שהתחייב במצוות, וכך תאפשר לו להמשיך ולספור בברכה. כאמור, הסברה אינה נהירה לי כל צורכה, אך לכאורה היא נצרכת כדי ליישב את מנהגם של ישראל שנער המגיע למצוות אינו מברך עם צאת הכוכבים ברכות התורה וסומך על הברכות שבירך בבוקר, וכך ראיתי שהכריע הרב אשר וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר (א, ד; ויעוין ביביע אומר שם סימן כ"ז שאכן נטה לומר שעליו להזדרז להתפלל ערבית לאחר צאת הכוכבים ולסמוך על ברכת 'אהבת עולם' כברכת התורה).

אומנם מן הראוי לציין שלעניין קיום מצוות של קטן מדין חינוך היה מקום לומר שמעמדו נחות מזה של שאר קיומים דרבנן, אם ננקוט כשיטת רש"י בברכות (מח ע"א ד"ה עד) שקטן "אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה". ברם אין בכך הכרח, משום שגם לשיטה זו מעשהו של הקטן אינו מעשה סתמי אלא מעשה מצווה, אלא שהמצווה אינה שלו אלא של אביו (יש גם צורך להניח שקיום מדין חינוך הוא קיום דרבנן השייך למצווה הספציפית שעוסקים בה ולא לקיום כללי של חינוך, ואף הנחה זו נראית מסתברת).

מצוות ספירה ומעשה ספירה ויסוד שיטת בה"ג

הכיוון הנידון הסתמך כולו על החיוב מדרבנן שקטן יספור ספירת העומר מדין חינוך, והוא אינו מועיל למקרה של עבד כנעני שהשתחרר באמצע ימי הספירה וספר לפני כן, בעת שלא היה מחויב בספירת העומר, שבפשטות היא מצוות עשה שהזמן גרמא.[3] האם העבד היה יכול לספור בברכה בטרם השתחרר? התוספות (גיטין מ ע"א ד"ה כשרבו) נקטו ששיטתם הכללית שנשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהן פטורות מהן, מצד הקיום של "אינו מצווה ועושה", תקפה גם ביחס לעבד כנעני; ויש שסברו שהדבר אינו מוסכם, ואכמ"ל. ברם צריך עיון אם גם קיום של "אינו מצווה ועושה" יכול להיחשב לקיום שיחשיב את הסופר כמי שקיים את המצווה עד כה, או שמא לשם כך יש צורך בחיוב דרבנן כפי שיש לקטן מדין חינוך.

מכל מקום, המנחת חינוך העלה הצעה שונה ביחס לעבד שהשתחרר, והצעתו זו עשויה להעלות פתרון שונה גם לבעיית הקטן שבגר. הוא ציין לסוגיה ביבמות (סב ע"א) שכבר נגענו בה בשיעורנו על מצוות פרייה ורבייה:

"היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה; וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".

הלכה נפסקה כשיטתו המחודשת של רבי יוחנן, שאדם יצא ידי חובת פרו ורבו בילדים שנולדו לו בגויותו, על אף שלכאורה הם אינם מיוחסים אליו, ומה שנוגע יותר לענייננו, שהוא יצא ידי חובת המצווה במעשה שעשה בעת שהיה פטור ממנה! כפי שראינו באותו שיעור, המנחת חינוך ביאר את ההבדל לשיטה זו בין מצוות פרו ורבו ובין מצוות מצה, שאדם אינו יוצא ידי חובתו בה אם קיים אותה בעת שהיה שוטה ופטור מן המצוות: מצוות מצה היא מצווה על מעשה האכילה, ועל כן אי אפשר לצאת בה ידי חובה במעשה שלא נעשה בתורת מצווה; ואילו פרייה ורבייה[4] היא מצווה על כך שיהיו לאדם בן ובת, והביאה ואף הלידה אינן אלא הכשר מצווה. על כן אדם שמתו ילדיו ל"ע חדל לקיים את המצווה, ואילו אדם שיש לו ילדים, אף שלא עשה לשם כך מעשה מצווה, קיים את המצווה.

לענייננו, המנחת חינוך סבור שאפשר לדמות את ספירת העומר לפרייה ורבייה ולא למצה, וקיצר בביאור הדברים:

"הכא נמי אף על פי דעתה חל עליו מן התורה החיוב ומקודם היה פטור, מכל מקום המצוה שעשה בפטור עלתה לו עתה גם כן, דלא בטל החשבון וחייב מן התורה... דהיא מצוה נמשכת, אף שהיא חדא מצוה, מכל מקום לא בטל שם החשבון וחייב אחר כך בנשתחרר אם מנה מקודם".

המנחת חינוך מכנה מצוות דוגמת פרייה ורבייה "מצווה נמשכת", דהיינו מצווה שקיומה אינו מעשה חד פעמי אלא קיום מתמשך בזמן, וסובר שדבר זה נכון גם ביחס לספירת העומר, ש"לא בטל שם החשבון". קביעה זו טעונה הסבר נוסף, וייתכן שהיא תובן טוב יותר אם נאמץ ניסוח שונה לשיטת בה"ג. ספר החינוך ניסח שיטה זו כך: "שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו". בעקבות זאת כתב המנחת חינוך "שהיא חדא מצוה", דהיינו שבהעדר קיום מלא של המצווה אין משמעות לספירת חלק מהימים, שכן אין בהם מצווה בפני עצמם. לפי ניסוח זה, קשה להבין מדוע מדובר במצווה שקיומה במציאות, בדומה לפרייה ורבייה, ולא במעשה המצווה, בדומה למצה.

אולם בדברי ראשונים אחרים, דוגמת דברי הרא"ש שהבאנו בתחילת השיעור, הניסוח אחר: "דבעינן 'תמימות'". לפי ניסוח זה אפשר להבין שבה"ג מסכים עם החולקים עליו שספירת כל יום היא מצווה בפני עצמה, אלא שלדעתו ספירת כל יום צריכה להיות חלק ממהלך של חתירה לספירת שבע שבתות תמימות, ועל כן אין לה ערך אם אינה נשענת על ספירת כל הימים שקדמו לה. בראייה זו אפשר לומר שספירת העומר דומה לפרייה ורבייה, על פי הבנת המנחת חינוך, בכך שספירת כל יום אינה רק קיום מצווה בפני עצמה אלא גם יוצרת מציאות ההופכת את היום לספוּר, באופן המשייך את ספירת הימים שאחריו לרצף של ספירת שבע שבתות תמימות. על כן אפשר לומר שגם אם לא היה כל קיום מצווה בעבד שספר קודם שחרורו, ואף אם לא נתחשב כלל בקיום מדין "אינו מצווה ועושה", עדיין הייתה מציאות של ספירה שדי בה כדי להחשיב את היום כספור.

כאמור, אפשר להשתמש בסברה זו גם כדי לאפשר לקטן שספר קודם הגיעו למצוות להמשיך לספור בברכה, בהנחה שאף מעשה ספירה של קטן נחשב למעשה ספירה, והוא אינו מוגדר כמעשה נטול מחשבה. לכל הפחות ביחס לקטן הסמוך לגיל מצוות, המוגדר כ"מופלא סמוך לאיש", נראה שמדובר בהנחה סבירה. ומה יהיה הדין ביחס לאדם שהתגייר באמצע ימי הספירה, ולפני כן ספר את כל הימים בגויותו, וכגון שהיה בהליכי גיור ובמסגרת זו החל בעשיית מצוות? אפשר לומר שאכן אף הוא יוכל לספור בברכה, כשם שילדים שהוליד בגויותו נחשבים לקיום של פרייה ורבייה, אך אפשר גם לטעון שביחס לאדם שכלל אינו שייך בתורה ומצוות אין שום משמעות למעשה הספירה, ואין בדבריו כדי להגדיר את היום כיום ספור, ויש לעיין בדבר.

כהבנה זו בשיטת בה"ג נקטו מספר גדולים בדורות האחרונים, ובהם הגרי"ד ז"ל, וביארו באמצעותה נקודות נוספות בהלכות ספירת העומר. נעמוד על כמה מהן:

1. ספר החינוך כתב: "ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל". נראה ששיטה זו מודה שבהעדר ספירה של אחד הימים הקודמים יש חיסרון ב"תמימות" ביחס לספירת היום הבא, אלא שהיא סוברת שאפשר לתקן חיסרון זה באמצעות ספירה בדיעבד של היום הקודם, היוצרת רצף אל היום החדש.

2. נחלקו הראשונים אם מי שלא ספר בלילה יכול לספור ביום: לשיטת בה"ג הדבר אפשרי, וראשונים אחרים חולקים על כך. אנו נוהגים שמחמת הספק יספור בלי ברכה. כאמור, כך אנו נוהגים גם ביחס למחלוקתם האחרת של בה"ג והראשונים בדבר מי שהחמיץ את הימים, אך ביחס לאדם שששכח לספור בלילה וספר ביום ללא ברכה אנו נוהגים שמכאן ואילך ימשיך לספור בברכה. המשנה ברורה (שער הציון תפט, מה) ביאר שיש כאן ספק ספיקא לחיובא, ועל כן אפשר לברך, ויש שהעלו הסברים אחרים,[5] אולם ממקור דין זה, בשו"ת תרומת הדשן (סימן ל"ז), עולה הסבר שונה: "שכח בלילה לספור, וסופר ביום בלא ברכה, סופר שוב בברכה, דמיקרי שפיר תמימות, הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי" – גם אם אין בספירת היום קיום של מצוות ספירת העומר, עדיין כוחה רב להגדיר את היום כספור ובכך לתת גדר של "תמימות" לספירת היום הבא.

3. הפוסקים דנו באדם שהיה אונן, ופטור מן המצוות, והדבר נמשך יום שלם בספירת העומר, ומהם הציעו שיספור בלי ברכה ולאחר מכן יוכל להמשיך לספור בברכה.[6] ייתכן לבאר זאת בכך שאדם זה סופר שלא בתורת קיום מצווה אלא בתור מעשה ספירה גרידא, המגדיר את היום כספור ומועיל לספירת הימים הבאים. הגרש"ז אויערבך ז"ל (מנחת שלמה א, צא) כתב: "ומסופקני אם גם בלילה של ערב שבועות רצוי לספור מפני החשיבות של הברכות שכבר בירך, שתהיינה מהודרות".     
שאלה זו מתקשרת להבנת דין "תמימות" במסגרת הכיוון שאנו דנים בו: האם מדובר רק בחיסרון ביחס ליום שסופרים כעת, שאינו מבוסס על ספירת הימים שקדמו לו, או שמא יש חיסרון גם בכך שהוא אינו חלק מרצף של ספירה שימשיך עד למוחרת השבת השביעית. המשנה ברורה (תפט, ג) הביא בשם ספר "שולחן שלמה" שנשים לא תספורנה בברכה "דהא בודאי יטעו ביום אחד", ונראה מדבריו שמי שטעה בספירה איבד את המצווה שעשה עד כה וברכותיו היו לבטלה. אולם הדברים נראים מחודשים ביותר, ובפשטות נראה שמכיוון שכל יום הוא מצווה בפני עצמו, אין מקום לומר שהוא תלוי בעתיד לבוא.

4. אנו נוהגים שכאשר אדם שואל באיזה יום בספירה אנו נמצאים עונים לו "אתמול היה כך וכך", שאם לא כן נמצא שספרנו בלא ברכה ולא נוכל עוד לברך ולספור. רבים הקשו על כך מפסיקת השו"ע בסימן ס' שמצוות צריכות כוונה, ולכאורה ברור שאדם העונה תשובה לחברו אינו מתכוון לקיים בכך את מצוות ספירת העומר, והעלו תירוצים שונים. אפשר להציע שאף אם אין כאן כוונת מצווה, יש כאן מעשה מצווה שכבר הגדיר את היום כספור. על כן החיסרון אינו רק בברכת המצווה אלא בכך שלא יהיה קיום מצווה באותו יום, שכן המצווה היא לספור ולהפוך את היום לספור, וכאשר נעשתה ספירה, הגם שאין בה קיום של המצווה, לא נותר עוד מקום למצווה.

5. המשנה במסכת סוטה (לב ע"א) מפרטת אמירות שונות שאין צורך לאומרן בלשון הקודש, ואפשר לאומרן בכל לשון: פרשת סוטה, קריאת שמע ועוד. התוספות שם (ד"ה קרית) טענו שיש לומר אמירות אלו בלשון שהאומר מבין, והמשנה השמיטה את אמירת ההלל, הקידוש וברכות הנהנין והמצוות, שכן אלו נאמרים בכל לשון, אפילו אם האומר אינו מבין אותה לשון. הביאור הלכה (סימן ס"ב) הביא אחרונים שחלקו על דברי התוספות והכריע כמותם, אך המגן אברהם פסק כדעת התוספות. למרות זאת, המגן אברהם עצמו (תפט, ב) פסק שהסופר ספירת העומר צריך להבין את דבריו, ומי שסופר בלי להבין – לא יצא ידי חובה, אפילו אם ספר בלשון הקודש (ועיין שאילת יעב"ץ [א, קלט] שחלק וכתב שבלשון הקודש אפשר לצאת ידי חובת הספירה אף ללא הבנה).      
ויש להבין: מהי הסברה לדרוש הבנה דווקא בספירת העומר, בניגוד לשאר הדינים המתקיימים באמירה? הדבר אברהם (א, לד) הסביר שמצוות ספירת העומר אינה מצווה של אמירת טקסט מסוים, בדומה למצוות אחרות של דיבור, אלא פעולה של ספירה שבה האדם מכריז על יום מסוים כיום שמניינו כך וכך לעומר. כיוון שכך, אם הוא אינו מבין את משמעות המספר שהוא אומר – הוא אינו מבצע פעולת ספירה והכרזה, שהרי אינו מבין באיזה יום מדובר.          
והנה בעל המאור (פסחים כח ע"א באלפס) הקשה מדוע בני חו"ל אינם סופרים שתי ספירות מדי יום, בדומה למנהגם ביום טוב שני של גלויות. בעל המאור תירץ שאין לנו להחמיר בספירת העומר בזמן הזה, שאינה אלא זכר בעלמא. ועוד תירץ שאם יעשו כן – הספירה תימשך גם ביום טוב ראשון של שבועות, ואנשים יבואו לזלזל ביום טוב דאורייתא. אולם הדבר אברהם (שם) ביאר אחרת: אין כל משמעות לספירה מספק, שכן אדם שאינו יודע בוודאות באיזה יום הוא עומד אינו יכול להכריז על יום זה כ'יום שהוא כך וכך לעומר'. דבריו של הדבר אברהם משתלבים היטב בהבנה שספירת העומר אינה מעשה מצווה גרידא אלא שינוי מעמדו של היום באמצעות ספירתו.

לסיום אציין שביחס לקטן שבגר בספירת העומר יש אחרונים שהציעו כיוון אחר, ולפיו אם הקטן ספר עד כה כקיום מצד מצוות חינוך, הוא יכול להמשיך לספור מדין זה – לא כמצוות ספירת העומר מדאורייתא[7] אלא כהמשך של מצוות חינוך, שאינה פוקעת בהכרח עם הגיעו למצוות, ואף אם היא פוקעת – ייתכן שאינה פוקעת ביחס לספירת העומר אלא בהגיעו לפעם הראשונה שבה יוכל לקיימה מדין "מצווה ועושה". כיוון זה טעון בדיקה ועיון נוסף, אך הדבר חורג ממסגרת שיעורנו היום.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] ראו דברי הרב יוסף ענגיל בספרו ציונים לתורה כלל י"ב (ד"ה ודע); שו"ת מהר"ש ענגיל ז, יב; וראו שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן צ"ט (ד"ה ונבוא לדון) שדן כמוהם בראיה מהסוגיה בסוכה כז ע"ב ודחה זאת.

[2] זאת להבדיל משיטות שלפיהן יש לתוספת שבת תוקף דאורייתא לעניין קידוש ויציאה ידי חובת מצוות דאורייתא (ראו תוספות פסחים צט ע"ב ד"ה עד) ומשיטת הרמב"ם ש"מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים... וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו... יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת... שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו במעט" (שבת כט, א–יא).

[3] כשיטת הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כד) ודלא כשיטת הרמב"ן (קידושין לג ע"ב), ואכמ"ל.

[4] על פי תפיסתו של המנחת חינוך. בשיעור הנזכר ראינו תפיסות אחרות, ואכ"מ.

[5] ראו למשל דברי הרש"י זוין בספרו לאור ההלכה, "בגדר 'תמימות' בספירת העומר": "שהבה"ג לשיטתו... בספירת העומר, שלא מפסקי ימים מלילות, הרי זו מצוה אחת הנמשכת 'וכחד יומא אריכתא דמי', ולשאר הראשונים, שמפסקי ימים מלילות, כל יום ויום מצוה בפני עצמה היא... ולדברינו אין צורך כאן בספק ספיקא, אלא מברך בשאר הימים בתורת ודאי, ממה נפשך, שאם הלכה כבה"ג שדלג יום אחד שוב אינו מברך, מטעם שזוהי מצוה אחת, אם כן אנו מוכרחים לומר שאין כאן הפסק ימים, וכיון שספר ביום הרי לא דלג כלל, ואם הלכה כשאר ראשונים שספירת היום אינה עולה לו, אם כן הרי מפסיקים ימים מלילות וכל יום ויום מצוה בפני עצמה, ושוב יוכל לספור אף אם דלג יום אחד".

[6] ראו פת"ש יורה דעה שמא, ו; ביאור הלכה שפט, ח ד"ה בלא ברכה.

[7] נחלקו הראשונים אם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא כמבואר בביאור הלכה בתחילת הסימן, ואכמ"ל.