מצווה ג | גיד הנשה

יישום גדרי איסורי אכילה ביחס לאיסור גיד הנשה

המצווה השלישית בספר החינוך, והאחרונה בספר בראשית, היא איסור אכילת גיד הנשה. מצווה זו מצטרפת לאיסורי אכילה שבתורה, שהאוכל מהם כזית לוקה. ברם, המנחת חינוך (ס"ק ח), על בסיס דברי הפרי מגדים (משבצות זהב יורה דעה סה, ד), סבר שיש הבדל משמעותי בין דיני האכילה בגיד הנשה לדיני האכילה בשאר איסורים. בשאר איסורים אדם חייב גם אם הוא לא אכל כזית בבת אחת, אלא בתוך משך זמן המכונה "כדי אכילת פרס", כפי שמבואר ברמב"ם[1] (יד, ח). מלשונו של הרמב"ם נראה שזו הלכה גורפת בכל המאכלים האסורים, ורש"י (חולין פג ע"א ד"ה דלית) יישם אותה כדבר פשוט גם ביחס לאכילת גיד הנשה. אולם, המנחת חינוך נקט אחרת:

"וכזית איסור, אפילו אכל מעט מעט בזה אחר זה, אם יש מתחלת האכילה עד סופה כדי אכילת פרס מצטרף, ויותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף... אך כל זה בשאר איסורין, ובגיד הנשה עיין פרי מגדים ס"ה שחידש דכמו דאמרינן סוף פרק גיד הנשה גבי אבר מן החי דחלקו מבחוץ פטור אף דאכל בכדי אכילת פרס, מכל מקום כיון דחידוש הוא דמצטרף גידין ועצמות, אין לך בו אלא חידושו, דוקא אם אכל בפעם אחת ולא תוך אכילת פרס, עיין שם ברש"י, וכן פסק רמב"ם פרק ה'. אם כן בגיד הנשה ודאי חידוש הוא, דאין בגידין בנותן טעם וחייב על עץ בעלמא, אם כן אם חלקו להכזית גם כן פטור, ואינו חייב אלא אם אכל בבת אחת ולא כדי אכילת פרס".

נבאר את הדברים: בגמרא בחולין (קג ע"ב) שאל ריש לקיש את רבי יוחנן מה הדין אם אדם חילק כזית של אבר מן החי לשניים ואכל חצי אחד ולאחר מכן את החצי השני. רש"י מסביר שעלתה סברה לחייב, בדומה לשאר איסורים, שבהם ניתן לצרף חלקי כזית בתוך כדי אכילת פרס; אולם המסקנה היא שאין בזה חיוב:

"כיון דחידוש הוא, דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב, ואימא אין לך בו אלא חדושו, וכי אכיל ליה בבת אחת מיחייב, דסתם אכילה בבת אחת משמע, אבל לחצאין לא".[2]

כלומר, הכללים הרגילים של איסורי אכילה מתייחסים לדברים המוגדרים כאוכל. מכיוון שבאבר מן החי התחדש חריג, שניתן לחייב על כזית של איבר אף שהוא מורכב לא רק מבשר אלא גם מגידין ועצמות, "אין לך בו אלא חידושו" – ניתן לחייב על 'אכילה', כפשוטו של ביטוי זה, ולא על ההרחבות ההלכתיות שלו, שלא נאמרו אלא ביחסן למיני אוכלין רגילים. מהרמב"ם (ה, ד) עולה שאם נאכל כזית בשר בכדי אכילת פרס ניתן לחייב, שכן אכילה זו עומדת בתנאים הרגילים של מעשה אכילה הלכתי, אבל אם הכזית מורכב גם מגידין ועצמות – אין מקום אלא לאכילה כפשוטה. כמובן, הנחת הדברים היא שהמושג הבסיסי של 'אכילה' מתייחס לאכילת כזית בבת אחת, וצירוף בכדי אכילת פרס הוא חידוש הלכתי המרחיב את הגדרת האכילה. מסיבה זו, כנראה, סבר תרומת הדשן (סימן קל"ט) שבאכילה של מצווה, כגון מצה, לכתחילה יש לאכול כזית בבת אחת ולא בכדי אכילת פרס.

על כל פנים, המנחת חינוך והפרי מגדים יישמו את החידוש הנזכר, שנאמר על אבר מן החי, גם ביחס לגיד הנשה. וזאת מדוע? המנחת חינוך נימק זאת: "בגיד הנשה ודאי חידוש הוא, דאין בגידין בנותן טעם, וחייב על עץ בעלמא". במשפט קצר זה מצוטטות שתי סוגיות מפרק גיד הנשה במסכת חולין, שחלק מהראשונים אכן כרכו יחדיו. בסוגיה אחת (צט ע"ב) נאמר שיש מחלוקת אם יש בגידין בנותן טעם, ואם אין בהם בנותן טעם – ירך שהתבשלה יחד עם גיד הנשה אינה אסורה, משום שבגיד אין טעם היכול לאסור את הירך. בסוגיה אחרת (צב ע"ב) נחלקו אמוראים אם התורה אסרה אך ורק את הגיד עצמו, הגם שאין הוא מאכל בעל טעם – "עץ הוא והתורה חייבה עליו", או שמא אסרה גם את הקנוקנות השומניות המקיפות אותו. הרשב"א ביאר ששתי המחלוקות תלויות זו בזו: אם האיסור כולל את הקנוקנות – מדובר במאכל אסור שיש לו טעם, ואם רק הגיד עצמו הוא שנאסר – אין בגידין בנותן טעם. הדבר אינו מוסכם, אך להלכה נפסק שאין בגידין בנותן טעם, ושגיד אסרה תורה ולא קנוקנות שבו, ועל כן ניתן לקבוע ש"עץ הוא והתורה חייבה עליו". כיוון שכך, חידשו המנחת חינוך והפרי מגדים, אין לך בו אלא חידושו, ואין לחייב אלא על אכילת כזית גיד בבת אחת, ולא בכדי אכילת פרס.

בהמשך דבריו (ס"ק י) קבע המנחת חינוך קביעה נוספת לגבי גדרי האכילה המחייבת מלקות בגיד הנשה, וזאת שוב בעקבות הפרי מגדים (שפתי דעת יורה דעה סב, א). הרמב"ם (יד, י–יא) קובע שאין חיוב מלקות על אכילת מאכל אסור אלא אם הוא נאכל בדרך אכילה:

"עירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם, הרי זה פטור".

הרמב"ם קבע כלל זה ביחס לכל המאכלים האסורים, חוץ משני חריגים – בשר בחלב וכלאי הכרם – שלגביהם לא השתמשה התורה בלשון 'אכילה' ועל כן חייבים עליהם גם באכילה שלא כדרכה. מכאן ראיה, כותב המנחת חינוך, ש"גיד הנשה, אף דעץ הוא והתורה אסרתו, מכל מקום הוי כדרך אכילה, ואם עירב דבר מר או שהפסידו בודאי פטור, דהרמב"ם לא הוציא רק בשר בחלב וכלאי הכרם".

לכאורה, שתי הנקודות הנזכרות קשורות לשאלה יסודית אחת: לאחר שנקבע שגיד הנשה אינו מאכל רגיל, אלא עץ הוא והתורה חייבה עליו, האם התורה קבעה בכך שיש להתייחס אליו כאל מאכל רגיל ולהפעיל לגביו את הכללים הרגילים של מאכלות אסורות? אם התשובה חיובית, יש מקום לומר שניתן לחייב על אכילת כזית מגיד הנשה בכדי אכילת פרס ככל מאכל אסור, ובלבד שהוא נאכל בדרך אכילה ומבלי לערב בו ראש ולענה, שאינם ראויים לאכילה. לעומת זאת, אם מדובר במאכל שכלל אינו עומד בהגדרות ההלכתיות של אוכל, והתורה חידשה שניתן לחייב עליו באופן החורג מגדרי האכילה הרגילים, ניתן לומר שאין לחייב אלא באכילה בבת אחת, ואין זה משנה אם הדבר נעשה שלא כדרך אכילה, משום שבלאו הכי אין זו דרך אכילה. מסברה ניתן גם לחלק בין הנידונים, ולומר שאין נפקא מינה בעירוב ראש ולענה, משום שכאמור – המאכל בלאו הכי אינו מאכל ראוי, אך מעשה האכילה אמור להלום את גדריו הרגילים של מעשה אכילה בתורה, משום שאותו "עץ" שהוא גיד הנשה נאסר עלינו באכילה, דהיינו בפעולה דומה לזו שנאסרה בשאר איסורי אכילה.

ברם, כפי שראינו, המנחת חינוך חילק באופן הפוך, ואף לא התייחס לכך שהוא מחלק בין שתי נקודות שהיה מקום לחברן יחדיו. לגישתו, כאמור, "גיד הנשה, אף דעץ הוא והתורה אסרתו, מכל מקום הוי כדרך אכילה", ועל כן יש הבדל בין אכילתו כשלעצמו לאכילתו בעירוב ראש ולענה. לעומת זאת, אכילה בכדי אכילת פרס היא הרחבה של מושג האכילה, ובאכילה שעצם החיוב עליה הוא בגדר חידוש אין לך בו אלא חידושו ולא הרחבותיו.

אולם, כפי שראינו בפתח דברינו, מדברי רש"י והרמב"ם נראה שאף בגיד הנשה חלה ההלכה שניתן לחייב על אכילת כזית שלא בבת אחת אלא בכדי אכילת פרס, שלא כדברי המנחת חינוך, ואפשר שהם הבינו שלאחר שהתורה קבעה "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" אכילה זו נחשבת כאכילה על אף שהגיד כשלעצמו אינו אלא עץ בעלמא, וכל גדרי אכילה חלים לגביו.

אכילת גיד הנשה של נבלות ובעלי חיים טמאים

בשיטת הרמב"ם נקודה זו עשויה לסייע בפתרון תמיהה ידועה, שהמנחת חינוך (ס"ק ג) מתייחס אליה. הרמב"ם (ח, ה) פסק שהאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו חייב, שכן איסור גיד אינו חל אלא בבעלי חיים טהורים, ואילו איסור בהמה טמאה אינו חל על הגיד שלה, שכן אין בגידין בנותן טעם, ובלשונו של הרמב"ם – "שאין הגידים מכלל הבשר". לעומת זאת, ביחס לגיד הנשה של נבלה פסק הרמב"ם (ח, ו) שהאוכלו חייב שתיים – משום גיד הנשה ומשום נבלה. לגבי גיד הנשה אין כאן כל חידוש, משום שאיסור זה לא נאמר ביחס לבעלי חיים טמאים אלא ביחס לטהורים, בין אם נשחטו כדין ובין אם נתנבלו. אך מדוע יש חילוק באשר ליכולת לחייב על האיסור השני? אם אין חייבים משום איסור בהמה טמאה באכילת הגיד, שכן הוא אינו מכלל הבשר, מדוע חייבים עליו משום נבלה? המנחת חינוך מזכיר קושיה זו ומפנה אותנו למספר אחרונים, ובהם שער המלך על הרמב"ם הנ"ל. שער המלך מיישב שכאשר התורה קבעה "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" היא החשיבה בכך את אכילת גיד הנשה כאכילה, ועל כן ניתן לחייב עליה לא רק משום איסור גיד הנשה, כגזירת הכתוב נקודתית, אלא גם משום איסורים אחרים, שכן מדובר כבר בפעולה שהוגדרה כאכילה חשובה. אולם, כל זה אינו אלא בבעל חיים טהור שנתנבל, שלגביו חל חידוש התורה בעניין גיד הנשה. לגבי בעל חיים טמא, שהציווי על גיד הנשה אינו חל לגביו, אין מקום לחידוש זה, ועל כן נותרנו עם הקביעה הבסיסית שאין בגידין בנותן טעם ומדובר בעץ בעלמא, שאין לחייב על אכילתו משום איסור בהמה טמאה. המנחת חינוך אינו מקשר בין הנקודות, אבל גישתו של שער המלך עשויה להסביר מדוע הרמב"ם אינו מקבל את גישת המנחת חינוך והפרי מגדים, וסובר שכללים כגון האפשרות לחייב על אכילת כזית בכדי אכילת פרס יפים גם ביחס לאיסור גיד הנשה.

חצי שיעור של גיד הנשה

כפי שראינו, המנחת חינוך והפרי מגדים נקטו שאין לחייב מלקות באכילת גיד הנשה אלא באכילה בבת אחת ולא בכדי אכילת פרס, שכן חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. על גבי חידוש זה הם מחדשים קולא נוספת, לא בעניין חיוב מלקות אלא בעניין איסור חצי שיעור. במסכת יומא (עד ע"א) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם חצי שיעור אסור מהתורה, אף שאין בו מלקות. ריש לקיש סבר שחצי שיעור אסור מהתורה, שכן "אכילה אמר רחמנא, וליכא" – התורה אסרה אכילה, ופחות מכזית אינו בגדר 'אכילה' והתורה לא אסרה אותו. לעומתו, רבי יוחנן סובר שחצי שיעור אסור מהתורה, ונימוקו עימו: "כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל".[3] המנחת חינוך והפרי מגדים הבינו שלשיטת רבי יוחנן יסוד האיסור הוא בכך שאף שאכילת חצי שיעור אינה בגדר אכילה כשלעצמה, העובדה שאם האדם ימשיך בפעולתו יהיה זה בגדר אכילה מחייבת הופכת את פעולתו כבר כעת לאסורה מהתורה, אפשר שכמעין הרחקה וגזרה שמא ימשיך לאכול. על כן, חידשו המנחת חינוך והפרי מגדים, דבר זה אינו נכון אלא ביחס לאיסורי אכילה שניתן להתחייב על אכילתם גם שלא בבת אחת, אלא בכדי אכילת פרס. ברם, באשר לגיד הנשה, שלשיטתם אין לחייב עליו אלא באכילה בבת אחת, אכילת חצי שיעור אינה בגדר חזי לאיצטרופי, ועל כן לא זו בלבד שאין לוקים עליה, אף אין בה איסור מהתורה כלל, גם לשיטת רבי יוחנן.[4]

אמנם, נראה שיש מקום להבין את סברת "חזי לאצטרופי" באופן שונה לחלוטין, ששומט את הקרקע תחת חידושם של המנחת חינוך והפרי מגדים. ניתן להבין שהעובדה שאם האדם ימשיך במעשהו הוא יגיע לכדי שיעור חיוב אינה סיבה לאסור את הפעולה החלקית, שמא הוא ימשיך ויגיע לשיעור האסור שרק הוא בעייתי מהותית בפני עצמו; אלא סימן לכך שגם בפעולה החלקית יש בעייתיות מהותית. אפשר שרבי יוחנן סבור שהעובדה שאם האדם ימשיך הוא יתחייב משום אכילה מלמדת אותנו שגם הפעולה החלקית היא בגדר אכילה, שכן הפעולה החלקית אינה שונה במהותה מזו המלאה אלא רק בכמותה. לחלופין, אפשר שרבי יוחנן מסכים שאכילת פחות מכזית אינה בגדר אכילה, אבל העובדה שאם האדם יאכל שיעור אכילה יהיה בכך חיוב מלקות מלמדת שמדובר בחפץ שלילי, שגם צריכה חלקית ממנו שלא בדרך אכילה היא אסורה אף שאין בכך חיוב פורמאלי. כך או כך, אם מדובר בסימן בעלמא אזי מסתבר שהוא תקף גם כאשר מדובר באכילה חלקית שגם אם תמשיך לא ניתן יהיה לחייב עליה, ועל כן גם חצי שיעור של גיד הנשה יהיה אסור מהתורה, אפילו אם נקבל את ההנחה שאין לחייב מלקות על גיד הנשה אלא באכילתו בבת אחת.