מצווה רצג | שיהיה הקורבן משמונה ימים ולמעלה

"כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי". (שמות כב, כט)

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'". (ויקרא כב, כז)

"מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה, שנאמר 'והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה'. וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן. ואף על פי שמחוסר זמן פסול, אם עבר והקריבו אינו לוקה, מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולא נרצה הקרבן". (רמב"ם איסורי מזבח ג, ח)

טעם האיסור ומשקלו ההלכתי

המנחת חינוך (ס"ק א) הביא את דברי המשנה למלך (איסורי מזבח שם), שחקר אם איסור ההקרבה בשבעת הימים הראשונים הוא משום חשש נפל, ולפי זה אפשר להתיר במצב שידוע שכלו לו לבעל החיים חודשיו בטרם הלידה, או שמא מדובר בגזרת הכתוב הפוסלת אותו על אף שכלו חודשיו. המנחת חינוך ציין שהמשנה למלך ואחרונים נוספים הסכימו והביאו ראיות מדברי הראשונים לכך שמדובר בגזרת הכתוב שאינה מתחשבת בכך שכלו לו חודשיו.

אם כן, המנחת חינוך מבין שמסקנת הדברים היא שמדובר בגזרת הכתוב ללא טעם הידוע לנו. אומנם מלשון המשנה למלך נראה שהיה פשוט לו שטעמו של האיסור הוא משום חשש נפל, וזאת בעקבות הגמרא במסכת שבת (קלה ע"ב):

"תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ששהה שלשים יום באדם – אינו נפל, שנאמר 'ופדויו מבן חדש תפדה'; שמנת ימים בבהמה – אינו נפל, שנאמר 'ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו''. הא לא שהה – ספיקא הוי".

מהיתר הבהמה למזבח ביום השמיני הסיקה הברייתא שעד היום השמיני הבהמה נחשבת לספק נפל, ורק מהיום השמיני היא יוצאת מכלל נפל. מכך הבין המשנה למלך שאיסורה של הבהמה למזבח הוא משום היותה ספק נפל.[1] אף על פי כן, הכריע המשנה למלך, התורה לא חילקה בין ולד שכלו לו חודשיו לוולד שלא כלו חודשיו, ואסרה באיסור גורף את הקרבת הבהמות עד היום השמיני מכוח גזרת הכתוב.

אומנם אפשר שגם טעם המצווה אינה משום חשש נפל אלא מסיבה אחרת. ספר החינוך, למשל, ביאר שהוולד אינו חשוב דיו בימיו הראשונים ועל כן אינו ראוי למזבח: "ומשלימות הקרבן שיהיה מבן שמונת ימים והלאה, כי קודם לכן איננו ראוי לכל דבר, ולא יחמוד איש אותו לאכלה ולסחורה ולתשורה". טעמים נוספים אפשר למצוא במדרש רבה: כדי לתת זמן מספיק לבדוק אם נמצא בו מום (פרשת אמור כז, י); כדי שתעבור עליו לפני קדושת השבת לפני השחיטה (שם); ומשום רחמים: "ולמה התינוק נימול לשמונה ימים, שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין – שנאמר 'ומיום השמיני והלאה וגו'' (פרשת כי תצא ו, א).

באשר לטעם האחרון, נראה שלא מדובר רק ברחמים על הרך הנולד שלא יסבול את כאב המילה בגיל צעיר מדי, ולהבדיל ברחמים על הבהמה הרכה שלא תסבול את כאב השחיטה, שהרי התורה לא מנעה שחיטת חולין בטרם היום השמיני,[2] אלא בנקודה אחרת: יש ייעוד נשגב של קדושת קורבן בבהמה, ואף בברית מילה יש היבט המקביל לכך במידת מה, שהתורה מתעבת קורבנות אדם אך מצווה על ההקרבה בזעיר אנפין המגולמת במצוות המילה. ואולם קודם הגשמת הייעוד הנשגב של ההקרבה יש צורך בחיים שיש להם קיום בפני עצמם, והקרבה אינה חלק מהם, וזהו השבוע שעוברים התינוק, ולהבדיל – הבהמה, בטרם המילה וההקרבה. הרש"ר הירש, בפירושו לפסוק, המשיך כיוון זה וחיבר אותו לדרישת התורה שהוולד יהיה "שבעת ימים תחת אמו":

"אין צורך שהאם תחיה שבעה ימים עם הוולד, אלא די שהוולד יחיה שבעה ימים אחרי אמו – כביכול ימלא את מקומה בתחום היצורים החיים. נמצאת אומר: השלב הראשון של חיי היונקים קרוי כאן "תחת אמו", שהרי דרכו של עולם שהוולד שרוי תחת אמו, ואין להפקיע אותו מן החיים האלה על ידי ייעוד לקרבן, ודרוש שהיחס הזה שבין הוולד לאמו – שהוא רגיל על פי דרכו של עולם – התקיים לפחות רגע אחד, ואילו יתום, שאמו מתה לפני השלמת הלידה, הוא פסול לקרבן".

מכל מקום, אלו טעמים אחרים לחלוטין מזה של חשש נפל, מבלי להגדיר את המצווה כגזרת הכתוב נטולת טעם. לגישות אלו נראה שיש לבאר את הגמרא בשבת כך: אף שחשש נפל אינו טעם המצווה, אפשר להוכיח מהכשר הקורבן מיום השמיני והלאה שאז אין בו עוד חשש נפל, וקודם מועד זה אין לכך הוכחה, ועל כן אפשר שיש לחוש שם לספק נפל. ומעין כך כתב הר"ן בחידושיו שם: "דרשב"ג מסברא דנפשיה הוא [דחייש] לנפלים, אלא דמוכח מקראי דבתר האי זימנא ליכא למיחש לנפל, דאי איכא למיחש לא הוה שרי ליה רחמנא לאקרוביה".

בין האיסור לפסול במחוסר זמן וב"אותו ואת בנו"

בציטוט שפתחנו בו קובע הרמב"ם שיש מצוות עשה להקריב קורבן רק מהיום השמיני והלאה, ולצד זה יש פסול בקורבן שהוקרב קודם היום השמיני, ופסול זה מכונה "מחוסר זמן", וכמו כן יש איסור בהקרבה קודם היום השמיני אלא שאין לוקים עליו משום שהוא לאו הבא מכלל עשה. הראב"ד, בהשגותיו למניין המצוות הקצר, סבר שיש מקום שלא למנות מצווה זו במניין המצוות, כנראה מתוך הבנה שאין כאן כל מצווה או איסור אלא רק דין בכשרות הקורבן – אחד התנאים לכשרותו של הקורבן הוא שיהיה מיומו השמיני ואילך, וזהו פרט במצוות השונות של קורבנות. עם זאת, הראב"ד הוסיף שאפשר שיש למנות מצווה זו מצד הלאו הבא מכלל עשה שבה.

בפסוק הבא לאחר המצווה שלנו נצטווינו: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". כפי שמביא המנחת חינוך (ס"ק יא), המשנה במסכת חולין (עח ע"א) קובעת שלאו זה תקף הן בחולין הן בקודשים: בחולין הבהמה השנייה שנשחטה באותו יום כשרה והשוחט אותה לוקה, ובקודשים הקורבן פסול והשוחט לוקה, ורש"י מבאר שפסול הקורבן הוא משום מחוסר זמן. בגמרא שם (פ ע"ב – פא ע"א) נאמר גם שבהקרבת הקורבן עוברים על עשה ד"ומיום השמיני והלאה ירצה", החל כנראה לא רק על הקרבת בהמה בטרם היום השמיני אלא על כל בהמה שזמן הקרבתה טרם הגיע, ובכלל זה בהמה האסורה בהקרבה ביום זה משום שאימה או בנה נשחטו באותו יום.

והנה התוספות (עח ע"א ד"ה מנין) התייחסו לדברי הגמרא, שלמדה שאיסור אותו ואת בנו נוהג גם בקודשים מן הסמיכות למצווה שלנו, והקשו מדוע אפשר היה לסבור שהוא אינו נוהג בקודשים. התוספות הציעו שההווה אמינא הייתה שאף שהאיסור חל גם בקודשים, כאשר אדם חייב בקורבן ואין לו אלא את בנה של בהמה שנשחטה באותו יום – יש להתיר את הקרבתו, משום שעשה דוחה לא תעשה, ולכן נדרש לימוד מיוחד לאסור אותו ואת בנו בקודשים גם בכהאי גוונא. אולם התוספות דחו הצעה זו משום שבאיסור ההקרבה באותו יום יש לא תעשה של אותו ואת בנו וגם עשה של מחוסר זמן, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

המנחת חינוך מעיר שדחייה זו תלויה במחלוקת אם לאו הבא מכלל עשה נחשב לעשה שאין מצוות עשה דוחה אותו, או שדינו כלאו[3] וייתכן שעשה יכול לדחות שני לאווין. זאת, כמובן, בהנחה שמצוות מחוסר זמן אינה אלא לאו הבא מכלל עשה ולא עשה ממש, ונראים הדברים כן, שאף אם לשיטת הרמב"ם מצוותנו היא בגדר מצוות עשה ולא רק לאו הבא מכלל עשה, הרחבתה לאיסורי הקרבה אחרים כגון אותו ואת בנו אינה אלא לעניין הלאו הבא מכלל עשה שבה.

אולם המנחת חינוך הקשה קושיה עקרונית על דברי התוספות: לכאורה קשה להבין את עצם הצעתם שדין עשה דוחה לא תעשה יכשיר קורבן פסול, שכן אין בכוחו אלא להתיר את האסור ולא להכשיר את הפסול. ומסתבר שהתוספות הבינו שבמקרה זה פסול הקורבן נובע מהאיסור להקריבו, ועל כן דחיית האיסור תסלק ממילא את הפסול. המנחת חינוך מבין שאין הדבר כן לגבי בהמה קודם היום השמיני, שגם אם נאמר שעשה חמור של קורבן מסוים יכול לדחות עשה קל יותר של "ומיום השמיני", אי אפשר להקריב בהמה לפני היום השמיני, משום שלגבי זה פסול הקורבן עומד בפני עצמו, שרק מיום השמיני והלאה ירצה ולא לפני כן. לעומת זאת, לגבי פסול מחוסר זמן שבשאר איסורי הקרבה, כגון אותו ואת בנו, הפסול אינו אלא מחמת האיסור, ועל כן לו יצויר שהיינו דוחים את האיסור, אפשר היה גם להקריב בהכשר. אולם המנחת חינוך מקשה שלא רק פסולו של הקורבן נוצר בתולדה מן האיסור, אלא גם חלותו של חיוב העשה על 'אותו ואת בנו' אינה אלא תולדה של הלאו – מכיוון שאסור להקריב את הבהמה באותו יום היא נחשבת למחוסר זמן, ועל כן אסורה בהקרבה גם מכוח העשה, אך אם נתיר את הלאו מדין "עשה דוחה לא תעשה", ממילא יותַר גם העשה, שאינו אלא קומה שנייה הנבנית על גבי זו הראשונה של הלאו.

והנה חלק מן הראשונים נקטו שהכלל שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אינו קובע שהעשה דוחה את הלא תעשה אך אין בכוחו לדחות את העשה, אלא שהעשה מחזק את הלא תעשה ומותיר אותו על כנו, ועל כן מי שיעבור על הלאו אף ילקה (ראו תוספות קידושין לד ע"א ד"ה מעקה, חולין קמא ע"א ד"ה לא). לשיטה זו אפשר לומר שאף שהעשה בנידון דנן אינו אלא תולדה של הלאו, כל עוד הוא קיים אף הלאו אינו נדחה, וממילא העשה נותר על כנו.

כאמור לעיל, דברי התוספות מסתמכים על ההנחה שפסול מחוסר זמן באותו ואת בנו מבוסס על האיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. אומנם ייתכן שגישה זו אינה מוסכמת, ואפשר להבין שהגמרא הרחיבה את פסול מחוסר זמן גם לבהמות אחרות שזמן הקרבתן טרם הגיע, והאיסור לשחוט ביום אחד הוא גם סימן לכך שזמן הקרבתה של הבהמה טרם הגיע, ועל כן יש בה פסול מחוסר זמן העומד בפני עצמו. לפי גישה זו, גם לולא הכלל שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה לא היה אפשר להקריב את הקורבן באמצעות דחיית הלאו, משום שאין בכך כדי להכשיר קורבן פסול.

גישה זו עשויה לסייע בביאור דברי רש"י (חולין פ ע"ב ד"ה שחיטת קדשים) בנוגע לשיטת רבי שמעון, ששחיטה שאינה ראויה, דהיינו שחיטה שמסיבה כלשהי אינה מתירה את הבהמה, אינה נחשבת לשחיטה, ואין עוברים עליה באיסורי תורה שונים הקשורים בשחיטה, כגון "אותו ואת בנו". רש"י מסביר שלשיטה זו אי אפשר להלקות את השוחט בהמת קודשים לאחר שאימה או בנה נשחטו באותו יום, שכן פסול מחוסר זמן מגדיר שחיטה זו כשחיטה שאינה ראויה משום שאינה מתרת את הבהמה. לכאורה דברי רש"י יוצרים מעגל קסמים: אם לא עוברים בשחיטה זו על איסור "אותו ואת בנו" – אין כאן מחוסר זמן, וממילא הקורבן יכול להיות כשר, אלא שאז כמובן יהיה בכך איסור אותו ואת בנו, וחוזר חלילה. מדוע אפוא קובע רש"י שבמצב שכזה הקורבן פסול ואין לוקים עליו? בביאור דברי רש"י נאמרו הסברים רבים שלא כאן מקומם, אך אפשר לבארם באמצעות היסוד שהזכרתי: פסול מחוסר זמן באותו ואת בנו אינו תולדה של האיסור לשחוט, שעליו אין עוברים כאן לשיטת רבי שמעון, אלא הוא פסול בפני עצמו – היום שבו נשחט בנה של הבהמה אינו נחשב לזמן הראוי להקרבתה. על כן יש כאן פסול מחוסר זמן המגדיר את השחיטה כשחיטה שאינה ראויה מבלי ליצור מעגל קסמים.

כפי שראינו, המנחת חינוך נקט שפסול מחוסר זמן באותו ואת בנו הוא תולדה של האיסור, ואילו הפסול קודם היום השמיני עומד בפני עצמו ואינו תולדה של האיסור. הצעתי שאפשר לחלוק על כך ביחס לאותו ואת בנו, ולומר שאף שם הוא אינו תולדה של האיסור. מן העבר השני, אפשר לחלוק על דבריו ביחס להקרבה לפני היום השמיני ולומר שאף שם הפסול אינו אלא מחמת האיסור.

והנה המנחת חינוך (ס"ק ט) הביא את דברי התוספות (תמורה י ע"ב ד"ה ואזדא), שכתבו שמותר להקדיש עובר במעי אימו למזבח ואין בכך משום האיסור להקדיש מחוסר זמן, על אף שהוא קודם היום השמיני. ייתכן שאפשר לבאר היתר זה בכך שמצוות "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה" אינה חלה על עובר שטרם הגיע להיות "תחת אימו" וכלל אינו בר הקרבה כעת, ועל כן התורה עדיין לא אסרה אותו בהקרבה, וממילא אין הוא בגדר מחוסר זמן, ונפקא מינה לכך היא שמותר להקדישו.[4]
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] ויעוין גם בדברי ספר הבתים – ספר המצוה: "כונת מצוה זו מבוארת בעצמה, לשלמות הקרבן, שיהיה מבריאה שלימה שיצאה מכלל נפל, ואמ' רבותינו כל ששהתה שמונה ימים בבהמה אינו נפל, לא שהתה ספק הוי".

[2] זאת, כמובן, מלבד חשש נפל, כמבואר ברמב"ם (מאכלות אסורות ד, ד): "האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה, ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני, שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה הרי זה כנפל, ואין לוקין עליו. ואם נודע לו שכלו לו חדשיו בבטן ואחר כך נולד, שהן תשעה חדשים לבהמה גסה וחמשה לדקה, הרי זה מותר ביום שנולד".

[3] זו שיטת הרשב"א בכתובות מ ע"א.

[4] ראו והשוו להסבר השיטה מקובצת על גיליון הדף זבחים יב ע"א אות ח.