מצווה רעט | איסור אכילת תרומה לטמא

איסור אכילה, שתייה וסיכה

"שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר 'איש איש מזרע אהרן [וגו'] בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר'... ועובר על זה ואכל תרומה במזיד והוא טמא חייב מיתה בידי שמים".(ספר החינוך)

כפי שמציין המנחת חינוך (ס"ק ו–יב), איסור זה נאמר בתורה ביחס לאכילה, והגמרא במסכת נדה (לב ע"א) הבהירה ששתייה בכלל אכילה והוסיפה שאף סיכה אסורה, וזאת מכוח שני לימודים אפשריים. לימוד אחד מתייחס לאיסור זר באכילת תרומה: "'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה''... לרבות את הסך כשותה". מכיוון שלא מדובר בפסוק הנוגע לאיסור תרומה לטמא, יש מקום להבין שהריבוי אומר שסיכה נחשבת כמעין שתייה, ועל כן הרחבה מושגית זו תקפה גם ביחס ללאווין אחרים. כך גם, ביתר שאת, באשר ללימוד השני, המתבסס על פסוק בתהלים (קט, יח) המשווה סיכה לשתייה: "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו".

אומנם רבנו תם (בתוספות שם ד"ה וכשמן) נקט ששתי הילפותות הן אסמכתא בעלמא לדין דרבנן, וסיכה אינה נחשבת כשתייה מדאורייתא, ועל כן לדוגמה אין חיוב כרת על סיכת שמן ביום הכיפורים, אך המנחת חינוך הבין מדברי הרמב"ם בהלכות תרומות (י, ב), שעסק בחיוב קרן וחומש בזר שאכל תרומה בשוגג והביא את הילפותא מ"ולא יחללו" מבלי להזדקק ללימוד מתהלים, שלשיטתו מדובר בדין דאורייתא. אומנם גם הרמב"ם אינו מחייב כרת את הסך שמן ביום כיפור (שביתת עשור א, ה), ואפשר להבין שלשיטתו יש דין דאורייתא שאיסורי אכילה ושתייה בכל התורה כולה חלים גם על סיכה, אלא שאין היא נחשבת כשתייה לכל דבר ועל כן אין בה כרת. אולם הרמב"ן בחידושיו על הסוגיה במסכת נידה הציע שאף אם הלימוד הוא מדאורייתא, אין זה אלא לעניין תרומה, וכנראה יש גדר ייחודי לעניין האיסורים השונים הכרוכים בתרומה, ובהם איסור זר, ערל וטמא.[1] בהמשך דברינו נבאר יותר מה מקום יש לגדר ייחודי זה.

המנחת חינוך תמה על הרמב"ם, שבפרק ז' מהלכות תרומות, כשפירט את הלכות איסור אכילת תרומה לטמא ולערל, לא הזכיר אלא אכילה, והתעלם מסיכה. למעשה גם בפרק ו', במסגרת איסור אכילת זר בתרומה, לא התייחס הרמב"ם לאיסור סיכה, והוא הביאו רק בפרק י' בעניין חיוב קרן וחומש בזר שאכל תרומה, שהוא הדין לסיכת שמן, ובעקיפין ביחס לערל (יא, ז), כשציין שמותר לסוך קטן בן פחות משמונה ימים, שכן הוא אינו נחשב ערל, וזאת על בסיס הנחה שיש איסור סיכה לערל. בשאלה זו עסקו גם הגרי"ז[2] והגרי"ד,[3] ובדבריהם העלו כיוון חדש בהבנת הדברים, ואביא אותו בניסוח שלי.

לצד אזכור זיקת סיכה לשתייה ביחס לחיוב קרן וחומש בזר שאכל תרומה, ובעקיפין ביחס לאיסור ערל בתרומה, הרמב"ם (תרומות יא, א) מזכיר אותה גם בהקשר חיובי:

"התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה, שהסיכה היא כשתייה, שנאמר 'ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו', והשתייה בכלל אכילה – לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן הטהור".

התרומה מיועדת לאכילה לכוהנים, לבני ובנות ביתם ולקניין כספם. בסוף הלכות תרומות כותב הרמב"ם: "כל האוכל תרומה מברך... 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה'... שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה, שנאמר 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם'".[4] אכילת התרומה היא מעין עבודה, ועליה להגשים את ייעודו של החפצא, והרמב"ם מבהיר שהגשמת הייעוד היא באכילת דבר שדרכו לאכול, שתיית דבר שדרכו לשתות, ובדברים שדרכם בסיכה – אף היא נחשבת להגשמת הייעוד החיובי של התרומה, וזאת על פי הפסוק בתהלים, שאף אם אין בכוחו לחדש איסור דאורייתא, יש בכוחו לקבוע שסיכה היא שימוש נורמטיבי וראוי בשמן ואינה בגדר הסטת התרומה מייעודה.[5]

כוהן הסך יין וחומץ מבטל בכך את התרומה מייעודה, והוא הדין לזר, ערל וטמא הסכים יין וחומץ, שהם מבטלים בכך את התרומה מייעודה, אך אין בכך איסור של אכילת זר, ערל וטמא בתרומה, שכן סיכה אינה נחשבת כפעולת שתייה לעניין איסורים. אולם משעה שנקבע שסיכת שמן היא שימוש ראוי בתרומה, הרי יש בסיכת שמן לזר, טמא וערל איסור של שימוש פסול בייעודה של התרומה (והוא האיסור שנלמד מ"'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה''... לרבות את הסך כשותה"). בשיטת הרמב"ם אפשר להבין שאין בכך משום עבירה מלאה על הלאווין, שלא נאמרו אלא ביחס לאכילה ושתייה, אלא שיש בכך איסור ואף תשתית לחיוב קרן וחומש בזר שאכל בשוגג. לשיטה שהציע הרמב"ן נראה שזהו עניינם של הלאווים השונים שנאמרו בעניין תרומה – יש איסור בהסטת השימוש הייעודי של תרומה אל זר, טמא וערל, ועל כן יש גדר ייחודי ללאווין של תרומה שלעניינם סיכה היא כשתייה. אומנם לגישת הרמב"ם נראה (וכן נקט המנחת חינוך במצווה הבאה ס"ק לב) שחיוב מיתה בידי שמיים לזר שאכל תרומה אינו חל על זר שסך עצמו במזיד בשמן של תרומה. במצווה זו (ס"ק יא) התלבט המנחת חינוך אם לדעת הרמב"ם יש מלקות על סיכת תרומה לזר ולטמא, והוא עצמו נקט שלדעת הרמב"ם מדובר בחלק מהלאו, ואם אין מלקות – הרי זה משום שפעולות שאינן מפורשות בתורה אלא רק נלמדות מריבוי אינן מחייבות מלקות. אולם לדברינו אפשר שאכן איסור הגברא, לשיטת הרמב"ם, אינו חל על סיכה, ועל כן אין מקום למלקות, והאיסור אינו אלא מצד הסטת השימוש הייעודי של תרומה לאדם האסור בה.

סיכה בשמן שסכו בו

כאמור, רבנו תם שנקט שאיסור סיכה וחיוב קרן וחומש עליה אינם אלא מדרבנן. בתוספות במסכת יומא (עז ע"א ד"ה דתנן) הוא הביא ראיה לכך מדברי הגמרא במקום אחר:

"ובמסכת כריתות בפ"ק אמרינן כהן שסך שמן של תרומה (למעים) בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש; ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין, אלא מדרבנן".

אם כן, רבנו תם סבור שאין הצדקה להיתר של ישראל להתעגל בכוהן שסך עצמו בשמן אלא אם מדובר באיסור שמעיקרו אינו אלא מדרבנן. אולם המנחת חינוך (ס"ק ז, על בסיס דבריו של מהר"ם בן חביב בתוספת יום הכיפורים ביומא שם) הקשה על דברי רבנו תם לאור מהלך הגמרא בכריתות, שדווקא משמשת ראיה נגדו. הגמרא שם עוסקת באיסור סיכה בשמן המשחה, שנאמר עליו "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" (שמות ל, לב), ומביאה ברייתא הקובעת שכוהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו חייב משום לאו זה. על כך מקשה הגמרא מההיתר לזר להתעגל בשמן של תרומה שכוהן סך בו, ומבארת את החילוק בין המקרים: האיסור בשמן של תרומה לזר הוא משום חילול התרומה ("וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ"), ומשעה שהכוהן סך את גופו (בהיתר) התרומה כבר "נתחללה", ואילו ביחס לשמן המשחה נאמר במפורש שהוא עומד בקדושתו גם לאחר שניתן על ראש הכוהן הגדול ("כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו"), ועל כן עדיין חל עליו איסור סיכה בשמן המשחה. רבנו תם נקט כאמור שהחילול המדובר ביחס לתרומה מובן רק אם איסור הסיכה הוא מעיקרו מדרבנן בלבד, והיה לו ברור שאין היתר לאכול מאותו שמן, אך המנחת חינוך העלה כנגדו שהגמרא חילקה בין גדרם של דינים שונים מדאורייתא – שמן התרומה מתחלל לאחר שסכו בו, וזאת בניגוד לשמן המשחה!

והנה לעניין ההלכה שעלתה מדברי רבנו תם, שאין היתר לאכול משמן של תרומה שסכו בו, רבנו גרשום (על הסוגיה בכריתות) נקט ש"כיון שחיללו יצא לחולין, הילכך מתעגל בו ואינו חושש", ומדבריו עולה שלא כרבנו תם, שפקעה קדושת תרומה מן השמן ואף לאוכלו מותר (וכן העלו במפורש התוספות במנחות סט ע"א ד"ה דבלע, שההיתר חל אף ביחס לאכילה). אולם הגרי"ז העלה שלאור הבנתו ברמב"ם אין מקום להתיר אכילה בכהאי גוונא, שכן כאשר זר אוכל תרומה יש בכך משום איסור גברא מלא של הלאו האוסר אכילת תרומה לזר, ורק ביחס לסיכה בתרומה, האסורה רק משום הסטת התרומה מהייעוד הראוי לה אל מי שאינו ראוי לה משום "ולא יחללו", אפשר לומר שלאחר שכבר נעשה בתרומה שימוש לייעוד הראוי לה אין בה עוד איסור של חילול.

הגרי"ד הוסיף והציע יישוב לשיטת רבנו תם עם הגמרא בכריתות. להצעתו, רבנו תם מודה שיש איסור דאורייתא בסיכת שמן של תרומה לזר משום הסטת ייעודה של התרומה, ובכך עסקה הגמרא בכריתות, שהקשתה כיצד אפשר להתיר זאת לאחר שהכוהן כבר סך עצמו בתרומה ומאי שנא משמן המשחה, וביארה שלעניין סיכה שמן שניסך כבר מימש את ייעודו ואין בו עוד איסור מצד הסטת הייעוד. רבנו תם סבר שאילו מדאורייתא הייתה סיכה מוגדרת כאופן מסוים של שתייה, לא היה מקום ליישם היתר זה בשמן שניסך, ולשיטתו חיוב קרן וחומש של זר שאכל תרומה אינו מחמת הסטת ייעוד התרומה לאדם פסול אלא מחמת איסור הגברא של זר בתרומה, ועל כן מוכח שיישום חיוב קרן וחומש בזר שסך תרומה אינו אלא מדרבנן, ובכך מתמצית מחלוקתו עם הרמב"ם.

ויש להוסיף שלשיטת רבנו תם (בתוספות יבמות סו ע"ב ד"ה לא) תרומה אינה אסורה לזר באכילה בלבד אלא אף בהנאה של כילוי, והמנחת חינוך (רפ, כה) הקשה עליו מהגמרא בכריתות, שרבנו תם ביאר שהיא מבוססת על כך שאיסור סיכה אינו אלא מדרבנן, אך לשיטתו קשה לראות מה התועלת בכך, שגם אם סיכה בתור שכזו אינה אסורה אלא מדרבנן, היא עדיין אסורה מדאורייתא בשל היותה הנאה של כילוי! אולם הגרי"ד ביאר שאיסור הנאה של כילוי לשיטת רבנו תם אינו איסור הנאה רגיל, ואף הוא אסור רק משום ביטול הסטת ייעוד התרומה לגורמים לא ראויים, וכאמור אף רבנו תם מודה שהגמרא בכריתות עוסקת בהיתר של פעולת סיכה שבנסיבות אחרות הייתה אסורה מדאורייתא, והוכחתו אינה אלא מכך שאילו היה איסור גברא מדאורייתא – לא היה מקום לקבל את ההיתר שהעלתה הגמרא.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] "דתניא: 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל' – לרבות את הסך כשותה. י"מ שהיא אסמכתא דרבנן, דהא קי"ל גבי יום הכפורים דאכילה ושתיה דאורייתא ובכרת, ואין סיכה בכלל שתיה. ויש לפרש: אף על פי שנתרבה סיכה כשתיה לענין תרומה מריבוי הכתוב, לשאר כל התורה כולה אינה כשתיה, ואי משום 'וכשמן בעצמותיו', דשייך נמי בכל התורה, ההיא ודאי אסמכתא בעלמא היא מדברי קבלה". אומנם בהמשך דבריו נטה הרמב"ן להכריע שאכן מדובר בדין דרבנן, והוכיח כן מדברי הירושלמי במסכת מעשר שני (ב, א).

[2] חידושי מרן רי"ז הלוי, במכתבים שבסוף הספר בעמ' 156–157 (ז' מרחשון התרפ"ט).

[3] אגרות הגרי"ד הלוי תרומות יא, ח.

[4] ויעוין בדברי ה"משנה ראשונה" (תרומות ח, א): "נראה דאשת כהן ועבד כהן שאוכלין בתרומה יש להן מצוה באכילתן כמו הכהן עצמו, שמקיים מצוה באכילתה ומברך עליה כמ"ש הרמב"ם סוף ה' תרומות, ה"נ קנין כספו ג"כ מקיימין מצוה... והיינו שכתב הרמב"ם שם 'כל האוכל תרומה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה', ולא אמר 'כל כהן האוכל וכו''; אלא שצ"ע אם יוכלו לומר 'קדשנו בקדושתו של אהרן' כיון שאינם מזרע אהרן, או דלמא הואיל ואוכלין מחמת קדושת אהרן שפיר דמי".

[5] ומעין כך כתב הרמב"ם גם ביחס לקדושת מעשר שני: "מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה, שנאמר 'ואכלת לפני ה' א-להיך', וסיכה כשתיה... אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך" (מעשר שני ג, י–יא). וכן כתב ביחס לקדושת שביעית: "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה... לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני... לסיכה כיצד – לסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן" (שמיטה ויובל ו, א–ו).