מצווה רמח | לא תאכלו על הדם

חיובי מלקות וסקילה בבן סורר ומורה

בתורה שבעל פה נכללו תחת האיסור "לא תאכלו על הדם" שבפרשת קדושים (ויקרא יט, כו) איסורים שונים ומגוונים הנוגעים לאכילה: אכילה מבשר בהמה לפני שיצאה נפשה, אכילת בשר קודשים קודם זריקת הדם, אכילת סעודת הבראה על הרוגי בית דין, אכילה של חברי הסנהדרין ביום שהרגו את הנפש ואכילה של אדם בבוקר לפני שהתפלל וביקש על דמו ונפשו. לגבי חלק מאיסורים אלו יש לדון אם מדובר באיסור תורה או באסמכתא בעלמא, ומכל מקום הגמרא בסנהדרין (סג ע"א) קובעת שמדובר בלאו שבכללות, שאין לוקים עליו.

נוסף על כך מביאה הגמרא שם את דברי רבי יוחנן: "אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'". דינו של בן סורר ומורה מפורט בתורה בפרשת כי תצא, והרמב"ם (פרק ז' מהלכות ממרים) מבאר את מעשיו והחיובים החלים עליו: לאחר שהוא גונב מאביו בשר ויין ואוכל ושותה אותם, מביאים אותו אביו ואמו לבית דין של שלושה ובו מלקים אותו על מעשהו, ואם הוא חוזר על כך שנית – הם מביאים אותו לבית דין של עשרים ושלושה ובו סוקלים אותו. ויש לברר אפוא מהו איסור "לא תאכלו על הדם" ביחס לבן סורר ומורה ומה היחס בינו ובין חיובי המלקות והסקילה.

והנה המנחת חינוך (ס"ק כא) העלה שגם לאחר שגלו סנהדרין ולא דנו דיני נפשות, עדיין היו דנים דיני מלקות ואפשר היה לחייב בן סורר ומורה מלקות על האכילה הראשונה. במצב זה, הוסיף המנחת חינוך וחידש, ייתכן שאפשר להלקות גם על האכילה השנייה, משום שלא מדובר עוד בלאו שניתן למיתת בית דין (ס"ק כב).

אולם האור שמח (ממרים ז, י) חלק על גישה זו והבין שהלאו "לא תאכלו על הדם" אינו אוסר אלא אכילה המביאה לידי דם, דהיינו אכילה היכולה להביא לחיוב הסקילה כבן סורר ומורה, ועל כן במצב שבו אי אפשר לקיים את חיוב הסקילה אי אפשר גם להלקות. המנחת חינוך יכול כמובן לחלוק על כך ולומר שהלאו מתייחס לאכילה שמצד עצמה יכולה להביא לחיוב סקילה כבן סורר ומורה, אף שבנסיבות שנוצרו יש מניעה לכך.

ועוד אפשר להוסיף שאומנם רש"י פירש שהציווי "לא תאכלו על הדם" משמש אזהרה לאכילת בן סורר ומורה משום שהוא מתפרש כאיסור לבן לאכול באופן שיחייב אותו סקילה, ולשיטתו יש מקום לתלות את חיוב המלקות באפשרות הסקילה, אך מלשון היד רמ"ה שם – "לא תאכלו דבר שסופכם לבוא עליו לידי שפיכות דם" – אפשר להבין שהאיסור הוא לאכול אכילה שסופו של אדם להימשך אחריה וללכת בדרך שבה סופו ללסטם את הבריות ולהרוג או ליהרג. לפי הסבר זה, אכילה באופן המדובר נחשבת אכילה המביאה לידי שפיכות דמים גם ללא חיוב הסקילה של בן סורר ומורה.

חידוש גדול נוסף שחידש המנחת חינוך (ס"ק יט) משולב אף הוא בהבנתו את גדר המלקות בבן סורר ומורה:

"פשוט לעניות דעתי דאם קודם גמר דין ראשון ברח, ואחרי זה נתפס שנית בעדות השניה, דגומרין דינו למלקות ואחרי זה לקטלא, ואין צריך שיהיה אכילה שנייה דוקא אחר מלקות הראשונה, כך נראה לי".

המנחת חינוך רואה את אכילת הבשר והיין הגנובים, בתנאים ההלכתיים המתאימים, כמעשה עבירה על הלאו של "לא תאכלו על הדם", שבדומה ללאווין אחרים בתורה מחייב מלקות. חיוב המלקות אינו תלוי באפשרות הסקילה שתבוא בעקבותיו, וחיוב הסקילה אינו תלוי בכך שהאכילה נעשתה אחר המלקות, ועל כן אין מניעה מלחייב את הבן הסורר והמורה במלקות ובסקילה אם נתפס לאחר שברח. האור שמח חולק על המנחת חינוך גם ביחס לנקודה השנייה, וכאן נראה שמדובר במחלוקת שורשית יותר:

"דבבן סורר ומורה המלקות הוא מעצם העבירה, דעל זה נתחייב מיתה, ובסיבת שנלקה בבית דין ולא נִוָּסֵר ושנה בְּאִוַּלְתּוֹ אז נודע כי הוא סרבן ומרה תהיה אחריתו, לכן נהרג על שם סופו".

האור שמח טוען שהמלקות הן חלק מהיסוד המחייב בסקילה – רק בן סורר ומורה שכבר לקה על מעשהו ובכל זאת שב ועשה אותו אפשר להורגו על שם סופו. דבריו אמורים כנגד התוספות בסנהדרין (סג ע"א ד"ה משום), שהתקשו מדוע אין ללמוד מבן סורר ומורה שאפשר להלקות על לאו שבכללות, משום שהבינו שמדובר במקרה של עונש מלקות על עבירת לאו. האור שמח טוען שהמלקות אינן עונש על עבירת לאו אלא גזרת הכתוב המחייבת מלקות כחלק מההליך שעובר הבן והקובע אם הוא אכן סורר ומורה. בכיוון זה כבר קדם לו היד רמ"ה (על הסוגיה בסנהדרין), שאף הוסיף וחידש שחיוב המלקות אינו אלא בגין אכילה שנייה, והסקילה היא בגין אכילה שלישית:

"דבן סורר ומורה כי לקי לא משום אזהרה הוא דלקי, אלא משום דכתיבא ביה מלקות בהדיא. תדע, דהא לא לקי אזימנא קמייתא עד דאכיל חדא זימנא ומתרו ביה דלא ליכול ואכיל ומלקו ליה, וכי אכיל פעם שלישית קטלינן ליה, ואי משום האי אזהרה – אאכילה קמייתא נמי לילקי! אלא לאו שמע מינה דלאו מחמת האי אזהרה קא לקי, אלא גזירת הכתוב היא, והיכא דגזר רחמנא גזר היכא דלא גזר לא גזר".

המלקות הן אפוא חיוב מגזרת הכתוב של "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" ולא עונש על הלאו של "לא תאכלו על הדם". מלשונו של הרמ"ה אפשר גם להבין שהן המיתה הן המלקות של בן סורר ומורה אינן ענישה לעובר על איסור תורה אלא גזרת הכתוב ייחודית של המתת בן סורר ומורה, אם משיקולי "על שם סופו" (סנהדרין עא ע"ב) ואם משיקולי "וכל ישראל ישמעו וְיִרָאוּ" (שם פט ע"א). והנה הגר"ח מבריסק, בספרו על הרמב"ם, הציע להבחין בין המלקות למיתה – גדר חיוב המיתה הוא כגזרת הכתוב החלה על המקרה הייחודי של מי שמוגדר בן סורר ומורה, ואילו המלקות הן בגדר עונש רגיל למי שעבר על לאו דאורייתא, אף שלאו דאורייתא זה מתייחס רק לאכילה היכולה להביא לחיוב כבן סורר ומורה:

"דכל הנך דינים הנאמרים בבן סורר ומורה, שלא יהא איש ולא אב ועוד הרבה פרטים דבחסר אחד מהם אינו נעשה בן סורר ומורה, עיקרן לענין חיוב מיתה הוא דנאמרו, דעיקר חיובה הוא מדין בן סורר ומורה, ותליא בשם בן סורר ומורה, ועלה קיימי כל הנך דינים, דאי לאו הכי לית ביה שם בן סורר ומורה. אבל חיוב המלקות יש לומר דאין זה כלל מדין בן סורר ומורה, ורק משום דעבר על הלאו ד'לא תאכלו על הדם', והוי ככל חייבי לאוין דעלמא שלוקין, אבל אין זה תלוי בעיקר שם בן סורר ומורה שלו, וממילא דלא קאי עלייהו כל הנך דינים. ונהי דבחסר מהנך פרטי הרי ממילא דלית ביה גם מלקות, ומשום דכל הלאו הרי נאמר שלא יהא בן סורר ומורה הראוי למות ולהסקל, אבל מכל מקום עיקר חיוב המלקות לא נאמרו בה כל הנך דיני, ורק דזה ממילא דאינו חייב מלקות רק היכא דעבר על אזהרה ד'לא תאכלו על הדם', דזה נאמר רק על בן סורר ומורה האמור בתורה בכל פרטיו".

אולם בהמשך דבריו חזר בו הגר"ח מהבחנה זו, שכן הגמרא (סנהדרין סח ע"ב) נזקקה לדרשה כדי לפטור קטן מחיוב כבן סורר ומורה, על אף שקטן אינו בר ענישה על מעשיו, וביארה את ההווה אמינא בכך שבן סורר ומורה נהרג על שם סופו, ועל כן הריגתו חורגת מגדרי הענישה הרגילים, המתייחסים לענישת אדם על מעשים רעים שכבר עשה. דברים אלו אמורים ביחס לחיוב הסקילה, אולם הגר"ח מציין שחיוב זה מותנה בכך שהבן לקה, ועל כורחנו שלפי הווה אמינא זו אפשר היה גם להלקות את הקטן משום "על שם סופו", ומכך מסיק הגר"ח: "אלא ודאי דגם חיוב מלקות דבן סורר ומורה הוא גם כן מגזירת הכתוב, ושֵׁם בן סורר ומורה הוא שגורם לחייבו במלקות". על פי האמור לעיל נראה להוסיף שהמלקות הן גזרת הכתוב ייחודית בפני עצמה של "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" כחלק מהתהליך החינוכי שצריך הבן לעבור לפני קביעת מעמדו כבן סורר ומורה.

נקודה משמעותית בהקשר זה היא ההתראה בבן סורר ומורה, המוזכרת כבר במשנה (עא ע"א). המנחת חינוך (ס"ק יד) מבין מלשון הרמב"ם (ממרים ז, ז) שמדובר בהתראה ככל ההתראות בחייבי לאווין לפני מעשה העבירה המחייב מלקות, שכך כתב הרמב"ם: "ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותה אכילה האמורה אחר ההתראה, וזו היא עדות הראשונה, ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות, שנאמר 'ויסרו אותו ולא ישמע אליהם'". אולם, מציין המנחת חינוך, מלשון רש"י עולה אחרת. כבר במשנה הלשון אינה של התראה רגילה: "מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו" – התראה רגילה היא בפני שני עדים בשעת עשיית המעשה, ואחר כך מעידים עליה העדים בפני בית דין של שלושה, ואילו כאן עולה שההתראה היא בפני בית הדין. אומנם הגמרא (סנהדרין עא ע"ב) התמודדה עם קושי זה ופירשה ש"מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה", כפי שכותב הרמב"ם, אולם רש"י (על המשנה) מבאר שעדיין לא מדובר בהתראה ככל ההתראות:

"מתרין בו – לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה, דהא התראת עדים בעי, ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר הוא אם לאו, שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה, אלא מוכיחין אותו, דבעינן 'ויסרו אותו' שלא ירגיל, ואם לא שמע – מלקין אותו בבית דין, ויליף לה מ'ויסרו אותו'".

רש"י מבהיר שלא מדובר בדין הרגיל של התראה לפני עשיית עבירה אלא בקיום מיוחד של תוכחה שמטרתה החזרת הבן הסורר לדרך הנכונה. המנחת חינוך, בהתאם לשיטתו שהמלקות הן עונש רגיל לעבירה על הלאו של "לא תאכלו על הדם", תמה על דברי רש"י: "דהיאך יכול להיות דמלקין או ממיתין בלא התראה... דודאי צריך שיאכל אכילה זו תיכף להתראה ככל עוברי עבירות". אולם, כפי שכבר ראינו, יש מקום רב לראות את הליך המלקות באופן שונה, וכן הטעים היד רמ"ה על אתר (על אף שהסתייג מנקודות מסוימות בטיעוניו של רש"י):

"דהאי התראה דקתני במתניתין לאו משום התראה גמורה היא כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה, דמעשה בתוך כדי דיבור להתראה בעינן ואפשר שיעשה לאחר זמן לאחר כדי דיבור, אלא מוכיחין אותו דבעינן 'איננו שומע בקול אביו ובקול אמו', דמשמע שהתרו בו שלא ירגיל, ואם לא שמע מלקין אותו בבית דין, והיינו דכתיב 'ויסרו אותו'".

לשיטתו דרישת ההתראה מתקיימת כאשר אביו ואמו של הבן הסורר מוכיחים אותו על מעשיו והוא ממשיך בהם חרף התוכחה, ומקור חובת ההתראה הוא במילים "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". על כן אין צורך בהתראה בתוך כדי דיבור כמו בהתראה רגילה. אומנם הערוך לנר (בביאורו על אתר) נקט שרש"י אינו מוותר על הדרישה הרגילה להתראה על עבירה אלא רק מוסיף לה דרישה ייחודית כחלק מהמחייב של בן סורר ומורה: "לפי מה שכתב רש"י בעינן ב' התראות, התראה דאב ואם והתראה דעדים, דלא גרע משאר חייבי מיתות דבעו התראה". להבנתו גם רש"י מסכים שיש כאן ענישה רגילה המחייבת התראה ככל ענישה של תורה, ולצד זה העונש במקרה זה נקבע רק לאחר הליך חינוכי מסוים הכולל תוכחה מפי האב והאם. אולם פשט הדברים ברש"י וברמ"ה מורה שהדרישות הרגילות לענישה אינן מתקיימות כאן, משום שאין זה מעשה עבירה שמענישים עליו אלא דין ייחודי של תוכחה וייסור הבן כחלק מהדרך לקביעת מעמדו כבן סורר ומורה. מהמאירי (סנהדרין עא ע"ב) עולה שגישה זו של רש"י אינה אלא באשר לחיוב המלקות, ואילו חיוב הסקילה מחייב התראה ככל מיתות בית דין, אולם הרדב"ז פירש בתשובותיו (א, שפד) שדברי רש"י נאמרו גם ביחס לחיוב הסקילה, ומערכת חיוביו של בן סורר ומורה היא כולה חריגה מדיני הענישה של התורה בגין מעשה שאדם עשה.

כפי שראינו לעיל, הגר"ח נקט כיוון כזה בספרו בהלכות ממרים. הוא התייחס לכך גם בהלכות גירושין (ו, ט), והעלה שעדות על קטן נחשבת כעדות שלא בפניו אף אם הוא נוכח בשעת העדות, והגמרא שביארה שמסברה היה מקום לחייב בן סורר ומורה קטן נקטה כן משום "דשם שאני דכיון דבעינן לחייבו גם כשהוא קטן א"כ אין זה משום דחייב מיתה, וכמבואר בסוגיא שם דטעמא דבעינן לחייבו הוא משום דכיון דעל שם סופו הוא נהרג אם כן גם קטן נחייביה, ורוצה לומר דמשום הכי הוי דינא בעלמא שצריך להורגו ולא חיובא שמתחייב הוא במיתה, ועל כן שפיר מקבלין עדות גם כשהוא קטן, דבכהאי גוונא גם קטן כבפניו דמי". אם נבין שהדרשה שהפקיעה קטן מדין בן סורר ומורה הפקיעה אותו נקודתית ולא שינתה את אופיו הכללי של הדין, יש מקום לומר שנפקא מינה מהבנה זו היא שאכן אפשר להעיד על בן סורר ומורה שלא בפניו, והדבר טעון עיון.

מכל מקום, בעוד למנחת חינוך היה ברור שלפחות חיוב המלקות של בן סורר ומורה הוא בגדר ענישה על לאו דאורייתא של "לא תאכלו על הדם", לגישות אחרות לא עסקינן בענישה רגילה אלא בחיוב מיוחד מכח גזרות הכתוב של פרשת בן סורר ומורה בכי תצא, שיסודן בצורך המיוחד לדון על שם סופו ולמנוע את ההידרדרות הקשה וכן להעביר מסר ציבורי, "וכל ישראל ישמעו ויראו", ולא לגמול לרשע רע כרשעתו. מכיוון שמדובר בפועל בעונש יש צורך באזהרה, וזו נלמדה מ"לא תאכלו על הדם", אך המחייב היסודי אינו מפרשת קדושים אלא מהפרשה בכי תצא. פרשה כאובה זו, כבר לימדונו חז"ל, לא נועדה להתממש בפועל, אך תורה היא וללמוד אנו צריכים, ויש להעמיק בה ובגדריה ובמסרים החינוכיים העולים ממנה.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.