מצווה כב | פדיון פטר חמור

פדיון בשה ונתינתו לכהן

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יג). יש לפדות את החמור בשה, ואת השה יש להעביר לכהן. נעמוד היום מעט על מרכיבים אלו של המצווה והיחס ביניהם לאור דברי המנחת חינוך.

שני השלבים הנזכרים, פדיון החמור בשה ונתינת השה לכהן, עשויים להזכיר את שני המרכיבים הקיימים גם ביחס לתרומה מיבול – הפרשת התרומה ונתינתה לכהן. בעניין זה מזכיר המנחת חינוך (ס"ק כא) את שיטת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש י"ב). הרמב"ן סבור שיש למנות שתי מצוות נפרדות במניין המצוות: מצווה אחת של הפרשת התרומה, המתירה את הטבל, ומצווה שנייה לתיתה לכהן. הרמב"ן הבין שהרמב"ם לא ראה מצווה בעצם ההפרשה אלא רק בנתינתה לכהן, והביא ראיות נגד הבנה זו מכך שיש ברכה על ההפרשה, מכך שהכהן עצמו חייב להפריש מיבולו תרומה ומכך שבטבל שנטמא יש חובת הפרשה על אף שמשליכים את התרומה לאש ולא נותנים אותה. הרמב"ן מציין שבדברים שאינם "טובלים", דהיינו שאין איסור טרם הפרשתם, כגון זרוע, לחיים וקיבה, וכן ראשית הגז, אין מצווה אלא בנתינתם ולא בהפרשתם, שאינה פעולה בעלת משמעות הלכתית.

מכאן בא המנחת חינוך לברר את יישום הדברים בפדיון פטר חמור. בבכורות ט ע"ב נחלקו התנאים אם יש איסור הנאה בפטר חמור (רבי יהודה) או לא (רבי שמעון). להלכה נפסק שיש בו איסור (רמב"ם ביכורים יב, ד), והשולחן ערוך (יורה דעה שכא, ו) כתב:

"מיד כשהפריש הטלה תחת פטר חמור חזר הפטר חמור חולין, אפילו קודם שנתנו לכהן, ומותר ליהנות בו. ואם מת, לא יקבר. והכהן זכה בשה מיד, והוא באחריותו, שאם מת ביד הבעלים קודם שנתנוהו לכהן – פטורים. לפיכך מיד כשמפרישו מברך 'אשר קדשנו במצותיו וציונו על פדיון פטר חמור'".

לאור זה, מקשה המנחת חינוך, היה לו לרמב"ן למנות שתי מצוות גם ביחס לפטר חמור בפדייתו ובנתינת השה לכהן, שכן ההפרשה היא חובה וקיום הלכתי בפני עצמה, ומלבד זאת יש לתת את השה לכהן. על כך הוא משיב שבמקרה זה המצווה היחידה היא ההפרשה, דהיינו הפדיון, והנתינה אינה מצווה בפני עצמה. התורה לא ציוותה על הנתינה לכהן, אלא זיכתה את הכהן בשה, וממילא הבעלים צריך לתת לכהן את אשר שייך לו.

כאמור, דברי הרמב"ן נאמרו אל מול שיטת הרמב"ם, שלהבנת הרמב"ן מנה רק את נתינת התרומה כמצווה, ולא עמד על כך שהפרשתה היא מצווה בפני עצמה. אולם, עיון בדברי הרמב"ם מראה שאדרבה, הוא מנה את המצווה "להפריש תרומה גדולה" (בכותרות להלכות תרומות מצווה א') או "להוציא תרומה גדולה" (ספר המצוות עשה קכ"ו), וכלל לא מנה מצווה לתת אותה לכהן. רבי חנניה קזיס, בפירושו "קנאת סופרים" לספר המצוות, עמד על כך והעלה שלשיטת הרמב"ם המצווה היא ההפרשה, ולאחר ההפרשה הכהנים "משולחן גבוה קא זכו" והתרומה היא ממון שבט הכהונה, ועל כן נתינת התרומה היא כהשבת פיקדון לבעליו ואיננה מצווה המוטלת על הישראל לתת משלו לכהנים (על אף שנתינה זו משמעותית בכך שכהן ספציפי הופך לבעלים, ועל כן יש לישראל "טובת הנאה" בנתינה זו, ואכמ"ל).

אם כן, ניתן לראות שכעין מה שהציע המנחת חינוך בדעת הרמב"ן בפדיון פטר חמור עולה בשיטת הרמב"ם גם ביחס לתרומה. הרמב"ן לא קיבל זאת ביחס תרומה, וסבר שלגביה יש מצווה נפרדת בנתינה, אך הבין שבפדיון פטר חמור המצווה אכן מתמצית בהפרשה והנתינה אינה אלא השבת ממון לבעליו.

ונראה להציע ששתי המצוות שהרמב"ן מנה בעניין תרומה גדולה משקפות שני מוקדים רעיוניים במצווה: מצוות ההפרשה היא נתינה לקב"ה מראשית התבואה, בטרם ייתנו ממנה לאדם, ואילו מצוות הנתינה היא מצווה להעניק מן התבואה לשבט הכהונה הזכאים לכך.[1] הרמב"ם, כאמור, בחר להתמקד בנתינה לקב"ה, וראה בנתינה לכהנים היבט אגבי של המצוה בתרומה גדולה. אולם, ביחס למעשר מנה הרמב"ם מצווה אחת הכוללת בתוכה את שני היסודות: "להפריש מעשר ראשון בכל שנה ושנה משנת הזריעה וליתנו ללוים".

מורנו הרא"ל זצ"ל ביאר במספר הזדמנויות, בעקבות לשון הפסוקים בבמדבר פרק י"ח, שהתרומה היא נתינה לה', וממנה הוא בוחר לתת לכהנים אשר הוא נחלתם, ואילו הלויים זכאים למעשר "חלף עבודתם" והמעשר הוא נחלתם. על כן, המעשר מבטא מחויבות ממונית של הישראלים ללויים, והנתינה היא חלק מהמצווה. אם כנים הדברים, הרי שביחס לפטר חמור מודים הרמב"ם והרמב"ן שהדגש הוא כלפי שמיא, שנצטווינו "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", ובפטר חמור הדבר בא לידי ביטוי בציווי לפדותו בשה, והנתינה לכהן אינה אלא היבט אגבי במצווה. אומנם, בניגוד לתרומה, שגם כהן חייב בהפרשתה, מצוות הבכורה לא נאמרו לכהנים ועל כן כהן פטור מהפרשת פטר חמור (רמב"ם ביכורים יב, יד), אבל כאשר המצווה חלה בישראל מוקדה הוא ביחס לקב"ה ולא ביחס לכהן.

גישה מפתיעה, השונה להבנתי מכל האמור עד כה, מופיעה בתשובתו של הרדב"ז (א, תצו). הרדב"ז כותב שאומנם נאמר שמצוות פדייה קודמת למצוות עריפה, אך אין זה אלא כאשר יש כהן לתת לו את  השה, ו"במקום דליכא כהן ודאי מצות עשה איכא לערוף אותו, ואם לא עשה כן בטל מצות עשה". לאור מה שראינו, מסתבר בפשטות שגם כאשר אין כהן יש לקיים את המצווה לפדות את פטר החמור בשה, ושה זה הוא ממון חולין של הכהן הנמצא בינתיים ביד ישראל. אולם, הרדב"ז נוקט שהמצווה היא בנתינת השה לכהן, ואם אי אפשר לבצע זאת, יש חובה לפנות לערוץ החלופי ולערוף את פטר החמור. בנוסף, הרדב"ז מבין שכאשר אדם נותן את פטר החמור לכהן מבלי לפדותו הוא מקיים בכך את מצוות הנתינה, אלא שעדיין חל על החמור איסור הנאה עד שהכהן יפדהו.

הרדב"ז מבסס את דבריו על דברי הרמב"ם (יב, ד), אלא שברמב"ם כלל לא נאמר שמקיימים מצוות נתינה בכהאי גוונא, מה עוד שכאמור לא מצאנו מצוות נתינה בדברי הרמב"ם. אולם, הרדב"ז הבין שיש מצוות נתינה, ואף התקשה מדוע ניסחה זאת התורה בלשון פדייה. לדבריו, הפדיון אינו אלא דרך לסלק את האיסור מן החמור וכן לאפשר לקיים את הנתינה בשה במקום בחמור, והתורה השתמשה בלשון פדייה כדי להצביע על אפשרות זו, שאינה קיימת בהקשרים אחרים. הרדב"ז אף הוסיף והשתעשע באפשרות שאף בפדיון בכור אדם יוכל האב לקיים את מצוותו בנתינת הבכור לכהן, וכתב שבאופן תיאורטי היה לכך מקום (!) אלא שבפועל אין אפשרות לנתינה שכזו: "דאי להשתמש בו כעבד – לא איפשר, דאין ישראל נמכר לעבד בכהאי גוונא, ואי לבן – לאו זרעיה הוא, וכיון דלא שייך ביה קנין כפטר חמור לא יצא ידי נתינה וצריך פדייה".

דברים אלו שאובים כנראה מלשונו של בעל תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רל"ה), שביאר כך מדוע אין אפשרות מעשית לקיום מצווה בנתינת בכור אדם לכהן, אלא שבעל תרומת הדשן הסתייג גם מהעלאת אפשרות דומה ביחס לפטר חמור, ודבריו הולמים את הכיוון המרכזי שראינו:

"מה שכתבת דאם היה נותן הבן לכהן היה יוצא בכך כמו בפטר חמור – בדותא היא דא, דבפטר חמור גופיה לא ידענא מהיכן דייקת דיוצא אם נותן הבכור לכהן, דילמא לעולם צריך לפדות או לערוף. והא דילפינן מהקדש היינו דאין צריך דוקא שה, אלא פודהו בשאר דברים כשיהיו, אבל מכל מקום פדייה בעי. ואפילו אי מהני התם, היינו משום דהחמור קדוש גופו בבכורה ואפי' בהנאה קודם פדייתו, מה שאין כן בן בכור דיליף בהדיא מקרא דחולין גמור הוא, למאי מבעיא ליה לכהן, אי לעבד אין בן חורין נעשה עבד, אי לבן הא לאו זרעיה הוא".

אם כן, על פי הכיוון המרכזי שראינו עד כה, המצווה היא בעצם הפדיון. פדיון זה מעביר מן החמור את קדושתו ואיסורו. במידה מסוימת הוא מעביר אותם לשה, אלא שהשה נותר חולין ומותר בהנאה ולכהן יש זכות ממונית לגביו. ברכת המצווה נאמרה על הפדיון ולא על הנתינה, שאינה אלא העברת מה ששייך לכהן אליו, ולאחר שלב ההפרשה הבעלים כבר קיים את מצוותו ואינו חייב באחריות על השה. עיקר המצווה הוא כלפי שמייא, בשל קדושת הבכורות לה', אלא שהתורה בחרה להעניק לשה מעמד של חולין ולזַכּוֹתו לכהן. אומנם, הברייתא מתייחסת בשלילה לאדם שבחר שלא לפדות את פטר החמור אלא לעורפו, והשלילה ממוקדת בפגיעה בכהן: "הוא הפסיד ממונו של כהן – לפיכך יופסד ממונו". האדם נתפס אפוא כמי שפגע באינטרס לגיטימי וראוי של הכהן לקבל את השה, ועל כן ראוי לקנס, אך אין זה משום שליבת המצווה מתייחסת לכהן אלא משום שהמסלול של פדיון היה אמור לכלול זיכוי מתנה לכהן ויש פגם בכך שמונעים מהכהן זיכוי זה.

מסברה, כל זאת ניתן להיאמר גם לשיטת רבי שמעון, הסובר שאין איסור הנאה בפטר חמור: המצווה היא בעצם ההפרשה, שעיקר ייעודה כלפי שמיא, אלא שאין כאן איסור הנאה הניתר עם ההפרשה. יתר על כן, ייתכן שגם איסור ההנאה הקיים לשיטת רבי יהודה אינו נובע מקדושת פטר החמור, האוסרת אותו בהנאה עד שלב הפדיון, אלא הוא איסור שהטילה התורה מחמת החובה לפדות אותו, שמכיוון שהאדם חייב לפדותו או לעורפו ראתה התורה לאוסרו בהנאה עד שיעשה כן, כדי שלא יהיה תמריץ להחזיק בחמור ולעכב את קיום המצוה.

כך ניתן לבאר את דברי הגמרא בבכורות (י ע"ב) שגם לדעת רבי יהודה אפשר לקדש אישה בפטר חמור אם הוא שווה יותר משוויו של השה הנדרש לפדיון והאיש מקדש את האישה באותו שווי עודף: היכולת לפדות מגדירה את הממון העודף כבעל פוטנציאל הנאה ותורת ממון, בשונה מאיסורי הנאה רגילים (אומנם, ראו תוספות הרי"ד קידושין נז ע"ב שנקט אחרת, והשוו רשב"א שם והערה 762 במהדורת מוסד הרב קוק).[2] אם כך, צביונו של הפדיון אינו מבוסס על איסור ההנאה, אלא אדרבה – איסור ההנאה נובע ממנו.

הבנה זו יכולה גם לבאר מדוע מי שאינו פודה את פטר החמור או עורפו עובר בעשה, כפי שכתב ספר החינוך, וכבר דן המנחת חינוך בשאלת הכפייה על מצוות עשה לנוכח שתי האפשרויות שהציבה התורה – פדיון ועריפה, אך הבין כדבר פשוט שאם אדם אינו מעוניין לבצע אף אחת מהן ניתן לכפות זאת. לכאורה, כאשר מדובר במתנות כהונה הטובלות, כגון תרומה, יש מקום לומר שהאדם אינו חייב להפריש, אלא שאם ברצונו ליהנות ממה שבידו הוא חייב לעשות כן. כך ביאר רש"י בגיטין (מז ע"ב ד"ה מדאורייתא):

"דמעשר טביל ואסר ליה באכילה, ולאו מצוה דרמיא עליה היא, אלא אם כן אוכלן או מוכרן, דקא משתרשי ליה, אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא".

רש"י קובע שבמתנות טובלות כגון מעשר אין חובה להפריש, ורק במתנה שאינה טובלת, כגון ביכורים, העובדה שהתורה ציוותה עליה מוכיחה שהאדם חייב להפרישה אף אם אינו מעוניין לאכול מהפירות. אומנם, מדברי הט"ז (יורה דעה א, יז) נראה אחרת ("מצות ההפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין"), אך מדובר בשיטה חריגה ושפיר השיג עליו רבי עקיבא איגר שם. ואם כן, יש להקשות מדוע זה חייב אדם לפדות את פטר החמור או לעורפו ואינו רשאי להותירו באיסורו. אולם, אם נבין שאיסור ההנאה בפטר חמור שונה, ואינו אלא תולדה של החובה להפרישו, אין כל מקום לסבור שבשל האיסור נאמר שהאדם אינו מחויב להפריש.

מכל מקום, לדברינו ניתן לומר שמיקוד המצווה בהפרשה ולא בנתינה אינו תלוי באיסור ההנאה לשיטת רבי יהודה. אולם, במצווה הבאה נקט המנחת חינוך (ס"ק, ב) אחרת. לדבריו, כל הגישה שראינו נאמרה רק לשיטת רבי יהודה, שפטר חמור אסור בהנאה. איסור זה מדמה אותו למתנות הכהונה הטובלות, כגון תרומה, שלגביהן טען הרמב"ן שיש מצווה בעצם הפרשתן, להבדיל ממתנות שאינן טובלות, כגון זרוע, לחיים וקיבה, שעיקר מצוותן בנתינה. לשיטת רבי שמעון, לעומת זאת, פטר חמור דומה לזרוע, לחיים וקיבה. הפרשת השה אינה מחוללת דבר, ועל כן גם לאחריה הבעלים טרם קיים את המצווה והוא עודנו חייב באחריות על השה עד שייתן אותו לכהן, ורק בשלב זה הוא יברך, בדומה לברכה על נתינת כסף הפדיון לכהן בפדיון הבן.

בשבוע הבא נעסוק עוד בנפקא מינה שהעלה המנחת חינוך להיבט זה במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, אבל כבר כעת נציין נקודה בסיסית הרלוונטית לענייננו כעת: כאשר מדובר בספק פטר חמור, לשיטת שניהם אין חובה לתת את השה לכהן, משום שבמצוות ממוניות כגון דא חל דין 'ספק ממון לקולא' (מדובר בנושא סבוך שיש להאריך בו, ואין כאן מקומו). ההבדל בין רבי יהודה לרבי שמעון הוא בשאלת ההפרשה – לפי רבי יהודה יש חובה להפריש מחמת הספק, ולוּ משום שאחרת מדובר בספק דאורייתא של איסור הנאה מפטר חמור המונע מהבעלים להשתמש בו, אך אפשר שגם מחמת מצוות ההפרשה שביסודה איננה מצווה ממונית. לאחר ההפרשה הישראל המפריש מחזיק בידיו שה שיש ספק אם חלה בו זכאות ממונית של הכהן, ועל כן הוא יכול להותירו בידו (ראו בבא מציעא ז ע"א: "דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו – מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו"). לעומת זאת, לשיטת רבי שמעון אין עניין בעצם ההפרשה, והמצווה היא מצוות נתינה, ומכיוון שבמצב של ספק אין מצוות נתינה הרי שבספק פטר חמור אין כל חיוב. כאמור, גישתו של המנחת חינוך אינה מוכרחת מסברה, אך יש לה מקום רב, בעיקר לאור גישתו הרחבה של הרמב"ן, המבחין בין אופייה הבסיסי של המצווה במתנות הטובלות לאופייה במתנות שאינן טובלות.