מצווה כא | סיפור יציאת מצרים

פתיחה

ספר החינוך, בעקבות הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנ"ז), מונה את המצווה "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר 'והגדת לבנך וגו' ' ". המנחת חינוך מעיר שהרמב"ם מזכיר את החובה לעסוק ביציאת מצרים במקום נוסף, בתחילת הלכות קריאת שמע (א, ג):

"אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'".

אם כן, יש מצווה דאורייתא להזכיר את יציאת מצרים מדי יום ומדי לילה. הגמרא בברכות (כא ע"א) אף קובעת שגם אם קריאת שמע היא מצווה דרבנן, אמירת ברכת "אמת ויציב" היא מדאורייתא משום זכירת יציאת מצרים (ועל כן לשיטת רב יהודה מי שספק אמר קריאת שמע אינו חוזר וקורא, ואילו מי שספק אמר "אמת ויציב" חוזר וקורא). המנחת חינוך (ס"ק א) מאמץ את עמדת השאגת אריה (סימן י"ג), שהביא ראיות לכך שחובת הזכירה היא בפה דווקא, ולא די בהרהור. וכאן מעלה המנחת חינוך שתי שאלות:

• מדוע מנה הרמב"ם את מצוות סיפור יציאת מצרים כמצוות עשה, ולא מנה את מצוות זכירת יציאת מצרים?
• מה מוֹתר הסיפור על הזכירה – במה נצטווינו בליל ט"ו בניסן, שאין אנו מצוּוים בו בכל לילה מלילות השנה?

 

מדוע לא נמנתה מצוות זכירת יציאת מצרים?

המנחת חינוך מבין מדברי הרמב"ם הנזכרים שהוא "כלל יציאת מצרים במצות עשה דקריאת שמע", אך עדיין התקשה מדוע לא נמנתה כמצווה בפני עצמה, שהרי היא נלמדה מפסוק בפני עצמו. אולם, הגרי"ד סולובייצ'יק[1] הביא בשם סבו הגר"ח שזו בדיוק הבנת הרמב"ם בגדרה של המצווה: מצוות קריאת שמע היא מצוות קבלת עול מלכות שמיים, ונאמרה בה הלכה שעליה לכלול גם התייחסות ליציאת מצרים. הפסוק החותם את פרשת ציצית, "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", מבטא את הזיקה ההדוקה בין יציאת מצרים לקבלת עול מלכות ה' בידי בני ישראל, ועל כן היא מהווה חלק אינטגרלי ממצוות קריאת שמע. הסבר זה מתקשר כמובן לנקודה שריה"ל עמד עליה בהרחבה במאמר הראשון בספר הכוזרי, שלא לחינם מצוות האמונה והייחוד הפותחות את עשרת הדיברות מתייחסות ל"ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". בנוסף, הסבר זה מניח שפרשת ציצית היא חלק דאורייתא ממצוות קריאת שמע אליבא דהרמב"ם, וכך אכן הבין הגרי"ד, אם כי הדבר כלל אינו מוסכם.[2] הגרי"ד האריך עוד בביאור העולה מגישתו, יעוין בדבריו, ועצם הצעתו אינה נקייה מספקות,[3] אך לא נוסיף לעסוק בכך כאן.

תשובה נוספת ומפולפלת שהביא הגרי"ד בשם הגר"ח היא שהרמב"ם לא מנה את מצוות זכירת יציאת מצרים לאור העיקרון שהעלה בשורש השלישי לספר המצוות, שאין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות. במשנה בסוף פרק ראשון בברכות, המוכרת לכולנו מן ההגדה של פסח, נאמר שבן זומא הוא שחידש את הדרשה המרחיבה את חובת זכירת מצרים ללילות:

"'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' – העולם הזה, 'כל' – להביא לימות המשיח".

חכמים מפרשים אפוא את הפסוק לשיטת החולקים על בן זומא, שנהגו שלא להזכיר יציאת מצרים בלילות, ולשיטתם יש לדרוש מפסוק זה הרחבה אחרת, שגם בימות המשיח והגאולה השלמה עדיין תהיה מצווה לזכור מדי יום את יציאת מצרים. בן זומא, כנראה, אינו מקבל דרשה זו, וסובר שחובת הזכירה היומית של יציאת מצרים לא תעמוד בעינה לאחר הגאולה השלמה. הרמב"ם פסק בעקבות בן זומא שיש לזכור את יציאת מצרים בימים ובלילות, ומכאן שלשיטתו חובת הזכירה תבוטל בימות המשיח, ולכן מדובר במצוה "לשעה" שאינה נמנית במניין המצוות. לפי זה, אחד ההבדלים בין חובת הזכירה היומית לחובת סיפור יציאת מצרים בליל הסדר היא שחובת הסיפור תעמוד בעינה גם לאחר הגאולה השלמה.

האור שמח (קריאת שמע א, ג) העלה כיוון מחודש בהקשר זה. לדעתו, מצוות זכירת יציאת מצרים מדי יום אינה חובה דאורייתא כשלעצמה, אלא מצווה דרבנן שנועדה להגשים ולחזק ערך שהתורה הצביעה עליו כמרכזי בכך שנימקה את מצוות ליל הסדר במילים "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". מכוח מילים אלו של התורה תיקנו חז"ל שיש להזכיר יציאת מצרים מדי יום ולילה, ולתקנה כזו יש תוקף של כעין דאורייתא לעניין ספקות וכדומה, כמבואר בברכות (כא ע"א). האור שמח נקט שסוף זמן זכירת יציאת מצרים של היום מגיע עם סוף זמן קריאת שמע, כפי שעולה מפשט לשון הרמב"ם, ובניגוד לדעת השאגת אריה (סימן ח'), שנקט שמדובר במצווה עצמאית שזמנה כל היום. האור שמח ביאר את דבריו לשיטתו, שמדובר בדין דרבנן שהוצמד לדיני קריאת שמע. אולם, לאור דברי הגר"ח הראשונים שראינו ניתן להגיע למסקנה זו גם אם מדובר בחובה דאורייתא, שכן מדובר בחלק מחובת קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים.

 

מה מוֹתר מצוות סיפור יציאת מצרים על מצוות הזכירה?

המנחת חינוך ציין ששאלה זו מטרידה בעיקר לנוכח הפסיקה שמזכירים יציאת מצרים גם בלילות, וממילא יש להבין איזה חיוב מתווסף בליל ט"ו בניסן. המנחת חינוך סבור שמבחינת התוכן הנדרש כדי לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים אין בסיפור מרכיבים נוספים על אלו שבמצוות הזכירה. הוא מאמץ בהקשר זה את עמדתו המפתיעה של הפרי חדש (תעג, ו), שעסק בשאלה שראשונים ואחרונים האריכו בה – מדוע איננו מברכים ברכת המצוות על סיפור יציאת מצרים, והשיב:

"דביציאת מצרים שנזכר בקידוש יצא ידי חובה מההגדה, ומשום הכי לא מברך".

הפרי חדש סבור שדי באמירה "זכר ליציאת מצרים", המופיעה בקידוש של ליל פסח בדומה לקידוש של ליל שבת, כדי לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים. אמירה זו נראית כקיום מינימליסטי למדיי של חובת הזכירה, ולדעת הפרי חדש והמנחת חינוך די בה גם לקיום מצוות הסיפור.

הכיוון שנוקט המנחת חינוך כלל אינו נוגע לתוכן הסיפור הנדרש אלא לדרך קיום המצווה. הרמב"ם (ז, א–ב) כותב:

"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'... ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים... מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר 'והגדת לבנך'".

המנחת חינוך מבאר שמהפסוק "זכור את היום הזה" ניתן היה ללמוד חובה הדומה לחובת זכירת יציאת מצרים, שאינה כוללת חובת הגדה לבן, שאותה למדנו מ"והגדת לבנך", אך אילו היה רק הפסוק "והגדת לבנך" ניתן היה לסבור שאין חובה להזכיר את יציאת מצרים בהעדר בן. לפי זה, החידוש בליל הסדר מעבר לחובה הקיימת בכל לילה הוא בחובת ההגדה לבן, וכאשר אין בן הנמצא בליל הסדר – אכן אין חובה יתרה על זו של כל לילה ולילה! כפי שציין המהדיר (במהדורת מכון ירושלים), אכן ניתן להבין כך מדברי הרשב"ץ (מאמר חמץ אות קט):

"מצות עשה מן התורה לספר בליל הפסח בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו ביציאת מצרים... וזאת המצוה היא מיוחדת בליל הפסח, נוספת על מצות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה שאומרים פרשת 'ויאמר' שנזכרת בה יציאת מצרים, אבל זאת המצוה המיוחדת בזמן הגאולה היא להגיד אל הבנים זכר הנסים והנפלאות שנעשו לנו בזמן הגאולה, כדי שישאר הזכר לדורות".

כאמור, המנחת חינוך אימץ קו זה, שלפיו בהעדר בן שווה מצוות הסיפור למצוות הזכירה הקיימת בכל לילה. הנפקא מינה היחידה, לדבריו, היא שכאן מדובר בחובה מפורשת שנלמדה מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ולא בחובה שנלמדה מהפסוק "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", שאין בו לשון מפורשת של ציווי, וחיוב הלילה נלמד בו מדרשה, ויש לכך השפעה לעניין 'מושבע ועומד מהר סיני': שבועה לבטל חובת זכירת יציאת מצרים בלילה רגיל חלה, ואילו שבועה שלא לספר ביציאת מצרים בליל פסח אינה חלה אף בהעדר בן. הדוחק בהסבר זה ניכר, אך המנחת חינוך מוכן לשלם מחיר זה בשל הבנתו בגדר המצוה.

הגר"ח מבריסק נקט אף הוא שמצוות סיפור יציאת מצרים מובדלת ממצוות הזכירה בחובת ההגדה לבן. הגרי"ד הביא בשמו שמצוות הזכירה היא גם לעצמו ואילו מצוות הסיפור היא שיספר לבנים ולאחרים,[4] ומבחינה זו מצוות הסיפור יכולה להתקיים רק בנוכחות אחרים. באופן שונה מעט הובאו הדברים בחידושי הגר"ח על הש"ס, ושם נקבע שהבדל זה מתקיים לא רק כאשר יש אחרים לספר להם אלא אף כאשר האדם נמצא לבדו, שמצוות הסיפור מחייבת אותו לנהל כביכול דיאלוג עם עצמו ולספר בדרך של שאלה ותשובה.

ברם, הגר"ח סבר שההבדל בין חובת הזכירה והסיפור אינו מתמצה בנקודה זו, והוא נוגע אף לתוכן הדברים, בניגוד לגישתו של המנחת חינוך. הגרי"ד הביא בשמו שבעוד מצוות הזכירה מתקיימת בכל דהוא, מצוות הסיפור, כשמה כן היא, מחייבת לספר, דהיינו לפרט ניסים ונפלאות שעשה עימנו הקב"ה במצרים, והגרי"ד הוסיף על דבריו שחובת הסיפור כוללת אף את החובה להלל ולשבח.

בחידושי הגר"ח הוסיפו בשמו שמצוות הסיפור כוללת את החיוב לספר את ההשתלשלות ולהתחיל בגנות ולסיים בשבח. הרב אשר וייס (מנחת אשר פסחים סימן פ"ב) הסתייג מנקודה זו, ולדעתו דרישה זו אינה אלא מדרבנן (וכן נקט ביחס לדרישה לספר בדרך של שאלה ותשובה), אך מנגד הוא עצמו ציין מרכיבים הנדרשים בתוכן הסיפור מדאורייתא ואינם הכרחיים במסגרת מצוות הזכירה: הסיפור צריך להתייחס לכך שהגאולה הייתה בדרך של נס, ולא די בסיפור עצם ההתרחשות אם ניתן להבין שהיא באה בדרך הטבע, והסיפור חייב להתייחס לכך שבלילה זה, דהיינו ליל ט"ו בניסן, הוציאנו הקב"ה ממצרים. לדבריו, נקודה זו למדנו מהפסוק שהביא הרמב"ם: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים (=ומצווה זו חלה) בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' כמו שנאמר 'זכור את יום השבת'" – כשם שמצוות קידוש היום בשבת מחייבת זכירת דברים שביום זה שבת ה' ממלאכתו, כך גם הזכירה הייחודית שנצטווינו עליה בליל ט"ו בניסן, להבדיל מזו הרגילה של כל השנה. בהגדה, לדבריו, אנו מקיימים זאת באמירת "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' א-לוקינו משם" בתשובה לשאלת "מה נשתנה הלילה הזה", ובנקודה זו מדובר להבנתו בקיום של דרישה דאורייתא. בכך מתמודד הרב וייס עם הסתמכות הרמב"ם על פסוק העוסק בזכירה, נקודה שכזכור הביאה את המנחת חינוך לזהות את מצוות הסיפור בהעדר בן עם מצוות הזכירה הרגילה. מכל מקום, הכיוון הכללי שלפיו מצוות הסיפור שונה בתוכנה ממצוות הזכירה נראה משכנע ביותר.

 

פסח, מצה ומרור

כולנו מכירים את דבריו של רבן גמליאל במשנה המובאת בהגדה של פסח:

"כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, מצה – על שום שנגאלו אבותינו במצרים, מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים".

המנחת חינוך, כזכור, נקט כשיטת הפרי חדש שיוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים במילים "זכר ליציאת מצרים" שבקידוש, וביאר שדבריו של רבן גמליאל אינם מעכבים בקיום החובה מדאורייתא. הוא מפנה לדברי הר"ן (פסחים כה ע"ב באלפס), שהסביר שהמילים "לא יצא ידי חובתו" אינן כפשוטן, והכוונה היא שלא יצא ידי חובתו כראוי. מעניין לציין שהרמב"ן (מלחמת ה' ברכות ב ע"ב באלפס) אף הביא משנה זו כראיה לכך שהמילים "לא יצא ידי חובתו" יכולות להתפרש "שלא קיים מצוה כהלכה", שכן כאן ברור שזו הכוונה "ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח, מצה ומרור". לכאורה, היה לו לרמב"ן לומר "שיהא צריך לחזור ולספר ביציאת מצרים", שהרי במצוה זו עסקינן ולא במצוות אכילת פסח, מצה ומרור. מדברי הרמב"ן מבואר אפוא שדבריו של רבן גמליאל אינם עוסקים בדרך הנכונה לקיום מצוות סיפור יציאת מצרים אלא בדרך הנכונה לקיום מצוות הפסח, המצה והמרור, שיש לאוכלם תוך ביאור טעמיהם ועניינם כך שהם עצמם יהיו קיום של סיפור יציאת מצרים על ידי פעולות, בבחינת "לחם עוני – לחם שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים לו ע"א), אלא שהדבר אינו מעכב בדיעבד (ויעוין עוד במובא בשם הגרי"ד בספר הררי קדם ב, פח). אולם, בחידושי הגר"ח נטען שדבריו של רבן גמליאל הם חלק מייחודה של מצוות סיפור יציאת מצרים ביחס למצוות הסיפור. הרב אשר וייס הציע שאף כאן כוונת הדברים היא מדרבנן בלבד, אך הודה שמלשון הרמב"ם (ז, ה) והתוספות (פסחים קטז ע"א ד"ה ואמרתם) משמע שזוהי חובה דאורייתא הנלמדת מ"ואמרתם זבח פסח" והיא חלק מחובת סיפור יציאת מצרים, ומלשון הרמב"ם אף נשמע שהבין כפשוטו שהדבר מעכב. ועוד הוסיף והביא שהאברבנאל, בפירושו להגדה של פסח, אף נקט שזהו ההבדל בין חובת זכירת יציאת מצרים שאנו מקיימים מדי לילה בפרשת ציצית ובין ליל הסדר, שיש חובה "שיזכרו בה פסח, מצה ומרור וטעמיהם".

 

חיוב נשים במצווה

ספר החינוך נקט שנשים חייבות במצווה זו, והמנחת חינוך תמה מניין לו זאת, ומדוע לא תהיינה פטורות ככל מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי במצה, למשל, הן נתחייבו מכח היקש מיוחד. הוא אף טען שברמב"ם חיוב הנשים לא נזכר, אך כבר העיר המהדיר שמדברי הרמב"ם בסוף חלק מצוות העשה שבספר המצוות עולה שמצווה זו היא אחת המצוות שכולם חייבים בהם, ואכן יש להבין את טעם הדבר.

כיוון אחד שניתן להציע הוא שנשים חייבות במצווה זו "שאף הן היו באותו הנס", בדומה לחיובן בנרות חנוכה, מגילה וד' כוסות. המנחת חינוך שולל כיוון זה, שכן "כבר הוכיחו התוס' דדבר זה אינו אלא דרבנן", והוא אכן נוקט שלכל הפחות מדרבנן ודאי שנשים חייבות במצווה זו. דברי התוספות שמזכיר המנחת חינוך נמצאים במגילה (ד ע"א ד"ה שאף) – בעקבות השאלה מדוע יש צורך בהיקש לחיוב נשים במצה ולא די בכך שאף הן היו באותו הנס, תירצו התוספות ש"אף הן היו באותו הנס" אכן תקף גם ביחס למצוות מצה, אך אינו מניב אלא חיוב דרבנן, ורק ההיקש יוצר חיוב דאורייתא. אולם, בפסחים (קח ע"ב ד"ה היו) תירצו התוספות שהכלל "אף הן היו באותו הנס" תקף רק ביחס למצוות דרבנן, דוגמת נר חנוכה וד' כוסות, ולא ביחס למצוות דאורייתא, כגון מצה וסוכה. כלומר, החילוק אינו נעוץ בעוצמת הכלל אלא בסוג המצוות שהוא חל עליהן. לכאורה, אף כיוון זה אינו מועיל לענייננו, שכן מצוות סיפור יציאת מצרים היא מצווה דאורייתא, שלפי התוספות בפסחים אינה אמורה להיות כפופה ל"אף הן היו באותו הנס".[5]

אולם, נראה שיש מקום להציע אחרת. הגרי"ד סולובייצ'יק הביא בשם אביו הגר"מ הסבר חלופי לזה של התוספות בפסחים. לדבריו, הקו העובר בין מצוות הכפופות ל"אף הן היו באותו הנס" ובין מצוות שאינן כפופות לכלל זה אינו ההבחנה בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן אלא בין מצוות שעניינן פרסומי ניסא ובין מצוות שטעמן אולי קשור בנס שאירע אך באופיין אינן עוסקות בפרסום הנס, ועל כן שייכוּת הנשים בנס אינה אמורה להשפיע על גדריהן. נר חנוכה, מגילה וד' כוסות הן מצוות העוסקות בפרסום הנס, ועל כן כלל זה יאה להן ולא למצוות כגון מצה וסוכה. כאמור, הסבר זה הוצע כחלופה לדברי התוספות, אך אפשר שניתן לראות בו ביאור המשתלב בדבריהם. ככלל, מצוות דאורייתא אינן ממוקדות בפרסום אירוע היסטורי כשלעצמו אלא בקידום רעיונות וערכים שיש להם זיקה לאירוע ההיסטורי, כגון במצה, אך הם חורגים ממנו ומבטאים עקרונות של התורה שקדמה לעולם. על כן, מצוות של פרסומי ניסא הן בדרך כלל מצוות דרבנן, והן אלו שכפופות לכלל "אף הן היו באותו הנס". אם נכונים דברים אלו, נראה שיש מקום להחריג בהקשר זה את מצוות סיפור יציאת מצרים, שהיא מצווה דאורייתא שכל עניינה בסיפורו של אירוע מכונן שהתרחש בהיסטוריה, ועל כן מוצדק להתאים את גדריה לעובדה שאף הנשים היו באותו הנס. נראה שכעין זה העלו התוספות בסוכה (לח ע"א ד"ה מי):

"דאשה פטורה מהלל דסוכות, וכן דעצרת, וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא, אף על גב דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים דמחייבי בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה, שאני הלל דפסח דעל הנס בא, ואף הן היו באותו הנס, אבל כאן לא על הנס אמור".

מבואר בדברי התוספות שחיוב ד' כוסות מניח חיוב במצוות הצמודות להן, דהיינו קידוש, הגדה, ברכת המזון והלל, ושנשים חייבות בהלל מטעם "אף הן היו באותו הנס", וככל הנראה כך גם בהגדה.

כיוון שונה שהציע המנחת חינוך נשלל אף הוא במהרה:

"ולומר כיון דהתורה אמרה בדיבור זה בשעה שיש מצה וכו', והן חייבות באכילת מצה, חייבות גם כן בזה, אין זה כלום, דהתורה כתבה לגבי אנשים דאז הוא זמן חיוב, ומצינו כיוצא בזה במצוות אחרות ומכל מקום אין הנשים חייבות".

המנחת חינוך סבור שאין ללמוד מחיוב נשים במצה שהן חייבות בסיפור יציאת מצרים, למרות הזיקה בין סיפור יציאת מצרים למצוות מצה ("ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"), שכן זיקה זו קובעת את זמן המצווה אך לא את היקף החייבים בה. אולם, אפשר שיש לקיים הסבר זה לאור הבנתו של הרמב"ן שמצוות פסח, מצה ומרור הן בעצם מצוות של סיפור יציאת מצרים באמצעות מעשים, ומהות מצוות המצה היא 'לחם שעונים עליו דבריו הרבה' – "שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה" (רש"י לו ע"א). אומנם, אמירת טעמי המצוות אינה מעכבת, והיא רק הדרך הראויה לקיום מצוות אלו, אך אם מהותן הבסיסית היא סיפור יציאת מצרים, אפשר לומר שמי שהתחייבה בהן התחייבה גם בסיפור עצמו. ובהקשר זה האיר את עיניי ראש הישיבה, הרב גיגי, שהגמרא בפסחים (קטז ע"ב) קובעת שלמאן דאמר שמצה בזמן הזה דרבנן אף חובת ההגדה היא דרבנן, ומבואר אפוא שחיוב סיפור יציאת מצרים תלוי בחיוב במצה.[6]

בזאת סיימנו את יחידת המצוות הנוגעות לחג הפסח. בשבוע הבא נחזור ונשלים את מצוות קידוש בכורות שדילגנו עליה, ונעסוק בבכור בהמה טהורה, ולאחר מכן נעבור למצוות כ"ג–כ"ד, העוסקות בפטר חמור.