מצווה יט | איסור אכילת חמץ בפסח

במסגרת עיוננו במצוות בעקבות המנחת חינוך אנו נמצאים בתוך קבוצה גדולה של מצוות הקשורות בפסח ובחג המצות (מצוות ה–כא, מלבד מצווה י"ח, העוסקת בקידוש בכורות). כדי להספיק דברים נוספים במהלך השנה לא עסקנו בכל מצווה ומצווה, והסתפקנו בשלוש מצוות הנוגעות לקרבן פסח, במצוות "תשביתו", בשיעור אחד על מצוות "לא יראה" ו"לא ימצא", בשיעור אחד על אכילת חמץ, שבה נעסוק היום (בהשמטת מצוה י"ב, העוסקת בתערובת חמץ), ובע"ה בשבוע הבא נחתום במצוות סיפור יציאת מצרים.

 

איסור חצי שיעור בחמץ

"כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן, במזיד חייב כרת... האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה, שנאמר 'לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ', ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור, שהוא כזית" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה א, א–ז).

הכסף משנה תמה על דברי הרמב"ם: מדוע נצרך הרמב"ם ללמוד את איסור חצי שיעור בחמץ מילפותא מיוחדת? הלוא כפי שפסק בהלכות מאכלות אסורות (יד, א–ב), בכל האיסורים חצי שיעור אסור מן התורה:

"כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית... ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות" (מאכלות אסורות יד, א–ב).

המנחת חינוך (ס"ק ג, ה), כרבים אחרים, עסק בקושיה זו, ותשובתו נשענת על נימוק המובא בגמרא ביומא (עד ע"א) לשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה: "כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל" – אם האדם לא יסתפק בחצי שיעור אלא ימשיך ויאכל, הוא יעבור על איסור גמור, ועל כן יש איסור גם בשיעור החלקי שהוא אוכל. כיוון שכך, מבאר המנחת חינוך, מצבים שבהם אין "חזי לאיצטרופי" באיסור חמץ דורשים ילפותא מיוחדת שתאסור חצי שיעור בחמץ. הוא מציע שני מצבים כאלה:

• בשיעור בעניין גיד הנשה ראינו את עמדתם של המנחת חינוך והפרי מגדים, שלפיה גיד הנשה הוא איסור חריג שבמסגרתו אסרה התורה אכילת דבר שכלל אינו נחשב 'אוכל' על פי ההגדרות הכלליות של דיני מאכלות אסורות, וכיוון שכך – אין לך בו אלא חידושו ואין מתחייבים אלא כשאוכלים ממנו כזית בבת אחת, ואי אפשר לצרף אכילה מקוטעת בתוך כדי אכילת פרס. אחת מתוצאותיה של קביעה זו, לדעתם, היא שאין איסור חצי שיעור בגיד הנשה, שכן אם האדם אכל חצי כזית ועצר, לא ניתן עוד לצרף זאת לחצי זית נוסף אף אם הוא יזדרז ויאכל אותו בתוך כדי אכילת פרס. ניתן לחלוק על חידוש זה מכמה סיבות, אך המנחת חינוך מאמץ אותו ומציע שניתן ליישמו גם ביחס לאיסור חמץ, שבמסגרתו חייבה התורה כרת על אכילת שאור, שאינו ראוי לאכילה, ואף בו ניתן לחדש שאין מתחייבים עליו אלא באכילה בבת אחת, שאין לך בו אלא חידושו.
• המנחת חינוך מציין שהצל"ח (פסחים מד ע"א) כבר עמד על כך שכיוון שאיסור חמץ מוגבל בזמן ופוסק בתום שביעי של פסח, אדם האוכל חצי שיעור חמץ ברגע האחרון של האיסור אינו יכול עוד לצרפו לשיעור שלם, ועל כן חמץ זה אסור מהתורה רק מכוח הילפותא המיוחדת שהביא הרמב"ם.

אם כן, יש דין כללי של איסור חצי שיעור הנשען על סברת "חזי לאיצטרופי", ובחמץ מצטרף לו דין נוסף הנלמד מהמילה "יֵאָכֵל", ולפיו גם כשהאדם לא עשה מעשה אכילה, שכן הוא לא אכל כזית, עדיין יש איסור תורה בכך שהחמץ נאכל, וזה מתקיים אף בפחות מכזית. אומנם, עדיין מדובר באיסור שאינו מחייב עונש.

והנה, השאגת אריה (סימן פ"א) נקט אף הוא שסברת "חזי לאיצטרופי" היא תנאי לאיסור חצי שיעור, והסיק מכך שאין איסור חצי שיעור באיסורי בל ייראה ובל יימצא. אדם המחזיק חצי זית חמץ ברשותו אינו עובר על האיסור המלא של בל ייראה, ואף אם יוסיף לו חצי זית, ההחזקה הראשונה לא תהפוך למפרע לחלק ממעשה העבירה. הדבר שונה מאכילת חצי כזית איסור, שאם תצטרף לה אכילה דומה נוספת יתברר למפרע שמעשה העבירה החל כבר בתחילת האכילה הראשונה.[1]

אולם, המנחת חינוך העלה שלאור דברי הרמב"ם יש מקום להסתייג מקביעה זו. מהרמב"ם, כאמור, עולה שבאכילת חמץ כחצי שיעור יש איסור מיוחד, שאינו תלוי בסברת "חזי לאצטרופי". והנה, מהגמרא בביצה (ז ע"ב) עולה שעל אף שמוסכם ששיעור אכילת חמץ הוא בכזית, וכך גם שיעור בל ייראה בשאור, נחלקו בית שמאי ובית הלל ביחס לשיעור בל ייראה בחמץ – בית שמאי מקלים ואומרים שאין עוברים על האיסור אלא בככותבת, ובית הלל נוקטים שאף הוא בכזית, משום ש"ילפינן ביעור מאכילה". לשיטת בית הלל, שהלכה כמותם, איסורי החזקת חמץ בפסח קשורים לאיסור האכילה ("...תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל... שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא..."), ואף שיעוריהם הושוו לשיעורי אכילה. כיוון שכך, טוען המנחת חינוך, גם את איסור חצי שיעור בהחזקת חמץ יש ללמוד מאכילת חמץ, ומכיוון שבאכילת חמץ יש איסור שאינו תלוי בסברת חזי לאיצטרופי, הוא הדין לאיסור בל ייראה ובל יימצא. אילו היה איסור חצי שיעור בחמץ תלוי בחזי לאיצטרופי, אפשר שהשוואת ביעור לאכילה לא הייתה מועילה כדי להחילו גם ביחס לבל ייראה, אך מכיוון שמדובר באיסור חדש ועצמאי, אין מניעה להרחיבו בהיקש. יש מקום לומר שבית שמאי, שאינם מקבלים היקש זה ואינם מחייבים בבל ייראה בחמץ אלא בכותבת, יאמצו את גישת השאגת אריה שאין איסור חצי שיעור בלאו זה.

 

עמדת המהרלב"ח – הייתה לו שעת היתר

הכיוון הכללי שראינו עד כה הניח שאיסור חמץ אינו נחות מאיסורי תורה אחרים, שבהם נאסר חצי שיעור, אלא שהתחדש בו שגם במצבים שבהם אין מקום לאיסור חצי שיעור, שכן בהם האיסור לא חזי לאיצטרופי, עדיין יש איסור מיוחד בחמץ. כיוון שונה בהקשר זה הציג המהרלב"ח בתשובותיו (סימן י"ח, הובא במשנה למלך הלכות חמץ ומצה א, ז):

"דאיסור חמץ לא דמי לחֵלֶב, דמשם למדו דחצי שיעור אסור, משום דחֵלֶב אסור לעולם ולא הייתה לו שעת היתר, מה שאין כן בחמץ, שמותר קודם הפסח, ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור".

המהרלב"ח סבור שזמניותו של איסור החמץ, שהיה מותר והפך לאסור, היא נקודת חולשה המקשה ליישם בו את הלימוד הכללי של איסור חצי שיעור מאיסור חֵלֶב, שהוא איסור תמידי. כיוון שכך, בחמץ לא ייאסר חצי שיעור אלא באמצעות ילפותא מיוחדת, ועל כן באיסור חמץ, שאין בו ילפותא שכזו, כמו הלאו דאורייתא שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה (לשיטת הרמב"ם א, ח), אין איסור חצי שיעור מהתורה (למעשה מותיר המהרלב"ח נקודה זו בצריך עיון).

הביטוי שהמהרלב"ח משתמש בו ביחס לחמץ, ש"הייתה לו שעת היתר", מכוון כנראה לביטוי דומה המופיע בסוגיות שונות בש"ס המייחסות קולא לאיסורים כגון חמץ, שהייתה להם "שעת הכושר". כך, למשל, הגמרא בחולין (קכ ע"א) אומרת שכדי לחייב את מי שצורך מאכל אסור בדרך של שתייה יש צורך בילפותא מיוחדת לחמץ, מעבר לזו הקיימת ביחס לחֵלֶב, משום שחֵלֶב חמור יותר, "שכן לא היתה לו שעת הכושר". מדוע יש בכך קולא ביחס לאיסור שהייתה לו שעת היתר? הלוא כעת הוא אסור, ומה משמעות יש לכך שבעבר הוא היה מותר?

ניתן להציע שאיסורי תורה מוגדרים בדרך כלל כחפצא שלילי – מעבר לכך שהקב"ה אסר על האדם לאכול את הדבר, הוא מוגדר כחפץ שלילי במהותו.[2] אפשר שהעובדה שהאיסור זמני וחולף היא סימן לכך שאין מדובר בחפץ שלילי במהותו, שכן אז היה לנו לאוסרו תמיד, אלא בחפץ שרק בזמנים מסוימים התורה אוסרת עלינו לאוכלו. כאשר אנו לומדים שאיסור אכילת חֵלֶב מורחב גם לשתייתו, יש מקום לומר שהדבר נכון עבור חפצא שלילי, שיש בעיה בעצם צריכתו, והדרך שבה צורכים אותו היא בעלת משקל מופחת ביחס לעצם הצריכה. ניתן להרחיב זאת בקלות למאכלים אסורים אחרים, אך לא למאכל שהייתה לו שעת הכושר, שאפשר שאינו חפץ שלילי במהותו, ואולי נאסרנו בו באכילה בלבד.

באופן דומה ניתן לבאר את טענתו של המהרלב"ח ביחס לאיסור חצי שיעור. איסור זה נלמד מריבוי ביחס לחֵלֶב, וניתן לבארו בכך שאף כאשר המעשה שאסרה התורה, דהיינו אכילה, אינו מתקיים, שכן אין אכילה בפחות מכזית, מאיסור התורה למדנו שמדובר בחפצא שלילי ועל כן אין לצרוך ממנו אף כלשהו. להבדיל משתיית מאכל אסור, שהתרבתה להיות שקולה לאכילתו, בחצי שיעור אין עונש, אך עדיין מדובר באיסור תורה. ניתן אף לראות בכך ביאור חדש לסברת חזי לאיצטרופי – העובדה שאם האדם היה ממשיך לשיעור שלם היה בכך איסור בר ענישה מעידה שמדובר בחפצא שלילי, ועל כן גם בצריכתו שלא במעשה אכילה הלכתי מלא יש איסור תורה. ממילא מובן שיש צורך בלימוד מיוחד לאיסור חצי שיעור במאכל שהייתה לו שעת הכושר.[3]

אומנם, כעת יש לדון מה חידשה הילפותא האוסרת חצי שיעור בחמץ בפסח. ניתן להבין שהבנת איסור חמץ כאיסור גברא נותרה בעינה, אלא שיש גזירת הכתוב האוסרת חצי שיעור. לחלופין, ניתן להבין שילפותא זו חידשה שעל אף זמניותו, איסור חמץ הוא איסור חפצא כשאר מאכלות אסורות.

והנה, הצפנת פענח (חמץ ומצה א, ו) חקר "אם חמץ הוא איסור בעצמיי שאסור לאוכלו בפסח, או שבפסח אסור לאכול חמץ", וטען שהדבר תלוי במחלוקת שבין רבי שמעון לרבי יהודה בשאלה אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור מהתורה. רבי יהודה סבור שזמן הפסח החיל איסור על החפצא, ומרגע שמדובר באיסור חפצא, שוב אין לו היתר, ואילו רבי שמעון סבר שמדובר באיסור גברא התלוי בזמן, ועם תום הזמן פוקע האיסור.

אולם, אפשר שגם לשיטת רבי שמעון, שאיסור החמץ זמני, החמץ מוגדר כאיסור חפצא, וזאת בשני כיוונים אפשריים.

כיוון אחד העלה החלקת יואב (מהדורא תניינא סימן כ'). לדבריו, חמץ של נוכרי הוא אכן איסור גברא בלבד, שכן הוא אסור באופן זמני, אך חמץ של ישראל, שיש חובה להשמידו כך שלעולם לא יהיה קיים, הוא איסור חפצא.

אולם, ניתן להציע כיוון שני, התקף גם ביחס לחמץ של גוי, מבלי לדחות את ההנחה שחפץ אינו יכול להיות מתועב בעצמותו ביום אחד וזך וטהור ביום אחר. כדי לומר כן עלינו להבין שיש שֵם איסור על חמץ במשך כל השנה כולה. כיצד?

הראשונים נחלקו אם ניתן לבטל ברוב דבר היתר כשם שניתן לבטל דבר איסור. וכך כתב המהר"ח אור זרוע  (בשו"ת סימן י"ז):

"ר"י הביא ראיה דהיתר בהיתר בטל, מדתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר להביא פשתן עמהם, ע"כ. וכתב אבא מרי זצ"ל, מכאן דאם נתערב חמץ במצה קודם זמנו שנתבטל כבר מאותו זמן, ואינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו. וכן כתב גם בספר המצות, מכאן דבשר שנמלח קודם הפסח, ולא נבדק המלח מן החמץ, שמותר מטעם זה. ואני בעוני דעתי אומר מה ראיה יש מצמר רחלים, דשם חל כבר איסור עליו, שאסור להביא פשתן עמו, והפשתן הוא בעולם, אבל חמץ קודם זמנו, שאין איסור חמץ חל עליו עדיין כלל, מה ביטול שייך בזה".

מחלוקתם של ר"י והאור זרוע עם מהר"ח אור זרוע קיצונית: לר"י היתר בהיתר בטל, וראייתו מצמר רחלים, וכנגד ראיה זו אכן טוען המהר"ח אור זרוע טענה חזקה. אולם, הראב"ד (תמים דעים סימן ל"ו) סבר שניתן לקיים את לימודו של האור זרוע לחמץ לפני פסח מצמר רחלים גם ללא שיטתו הגורפת של ר"י:

"ואם יטעון טוען ויאמר... היתרות אינן מבטלות זו את זו, וחמץ קודם הפסח היתר הוא... נשיב ונאמר... כאן, שהחמץ יש לו זמן איסור והשמן שנפל לתוכו אין לו זמן איסור, כהיתר ואיסור דמו, ומבטלין זה את זה מהיותו עוד נאסר בפסח, והרי שנינו במסכת כלאים פרק תשיעי צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור... הלא צמר גמלים וצמר רחלים שניהם היתר, ומבטלים זה את זה, אלא מפני שצמר רחלים נוהג בו כלאים וצמר גמלים אין נוהג בו, כאיסור והיתר דמו ומבטלין זה את זה, האי נמי להאי דמיא".

הראב"ד כותב שניתן להתייחס לחמץ ולשמן ערב הפסח כאל איסור והיתר, מפני שהחמץ "יש לו זמן איסור", ועל כן ניתן לבטלו "מהיותו עוד נאסר בפסח". נראה שהוא סובר שהאיסור בפסח מגדיר ממד איסור בחמץ כבר כעת, שכן ממד הזמן הוא אחד מממדיו של החפץ, ובאותו ממד הוא אסור בחלקו, ועל כן ניתן לבטל.

החמץ מוגדר אפוא במובן מסוים כמאכל אסור בכל השנה כולה – הוא אסור לעניין אכילתו בפסח.  על פי זה ניתן לומר שבשעה שבה האיסור תקף בפועל מדובר באיסור מוחלט בחפץ, המגדיר חפצא שלילי. שאלה זו עשויה להשפיע באופנים שונים, כגון ביחס לשאלה המפורסמת אם חמץ הוא בגדר "איסורא בלע" או "היתרא בלע", ולא נעסוק בהן. לענייננו, ניתן לומר שהילפותא האוסרת חצי שיעור בחמץ היא שלימדה אותנו על אופיו זה של החמץ, שכן היא חידשה שעל אף זמניותו לכאורה מדובר בחפצא שלילי שאין לצרוך ממנו כלשהו.