מצווה קסג | שלא לאכול מיני שרצים דקים

"וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל: כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם: אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".(ויקרא יא, מא–מד)

"שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדין בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ... ודיני בריה שאמרו ז"ל שאינה בטלה לעולם, כלומר אפילו נפלה באלף חלקים כמוה של היתר אינה בטלה בהם והכל אסור, דכי היכי דחשיבא לענין מלקות דלוקין עליה בכל שהיא, כדאיתא במסכת מכות, חשיבא נמי לענין איסורין דלא בטלה לעולם... ופירוש בריה כלומר שום בעל חיים, ואפילו תולעת כל שהוא, כיון שיש בה חיות, זהו עיקר פירושו של בריה. וכן נמי אמרו ז"ל שנקרא בריה לענין דלא בטיל לעולם אפילו באלף, כל דבר שמתחילת ברייתו הוא אסור והוא שלם כולו כברייתו, לאפוקי חסר אפילו כל שהוא, שאין לו דין בריה ואין לוקין עליו אלא בכזית, והוא משל בעל חיים, כמו גיד הנשה שיש בו כל זה, לאפוקי כל פרי שאינו בריית בעל חיים, וכל כיוצא בו... וזה שאמרנו דבריה לא בטלה וכונתנו לומר בין חיה בין מתה, דוקא בריה שהיתה אסורה מתחילת ברייתה, כגון בהמה טמאה או שרץ טמא, וכן גיד הנשה, שגם הוא אסור מתחילת ברייתו, אבל בהמה כשרה מתחילתה דוקא בעודה חיה הוא שאינה בטלה משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, אבל אחר שמתה ודאי ביטול יש לה, ואפילו שור גדול מת אמרינן שהוא בטל... ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל במזיד בריה שלמה לגמרי, טמאה, בין חיה בין מתה, ואפילו פחותה מן החרדל, ואפילו היתה סרוחה, ובין שהיתה על ידי זכר ונקבה או מכל העפושים שבעולם ושרצה בארץ, מי שאכלה כולה לוקה עליה, אבל חסרה אפילו רגל אחת אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנה".(ספר החינוך)

נמלה שחסרה ויסוד דין בריה

כפי שמציין ספר החינוך, אדם האוכל בריה שלמה הפחותה מכזית חייב מלקות, אך אם בעל החיים חסר כלשהו – אי אפשר לחייב עליו אלא בכזית. אומנם המנחת חינוך מציין שהגמרא במסכת נזיר (נא ע"ב) הסתפקה מבלי להכריע אם אפשר לחייב מלקות על אכילת נמלה שחסרה איבר שאין הנשמה תלויה בו, והרמב"ם (מאכלות אסורות ב, כב) הכריע שאין להלקות, אך המגיד משנה ביאר שאין זה אלא מחמת הספק. וכך מבארת הגמרא שם את הספק:

"שיעורא גמירין לה והא חסר, או בריה גמירי לה והאיכא?".

ופירשו התוספות:

"ומיבעיא ליה אם נקצצו רגליה, שעדיין היא יכולה לחיות ועדיין שם בריה עליה, מי אמרינן שיעורא גמירי, כלומר שלימה בבריה והא חסרה, או דלמא בריה גמירי לה והויא לה שרץ הואיל ועדיין ראויה לחיות".

ביאור הדברים, שיש להסתפק אם דין בריה הוא כעין שיעור חלופי לכזית, וכשם שאי אפשר לחייב בכזית חסר כלשהו כך אי אפשר להעניש על בריה החסרה כלשהו, או שמא בריה אינה שיעור חלופי אלא מסלול שונה של חיוב ללא שיעור על כך שהאדם אכל בריה שלמה, וכל עוד לא ניטל ממנה אבר שחייה תלויים בו, היא עדיין נחשבת בריה ואפשר להתחייב עליה.[1]

לכאורה יש מקום לתלות שאלה זו בשתי הבנות ביסוד דין בריה, שהמנחת חינוך עמד עליהן בהמשך דבריו. רש"י (שבועות כא ע"ב ד"ה מפרש) פירש: "בריה טעמא מאי? משום דחשיבא". כלומר יסוד הדרישה לכזית היא בחשיבות מינימלית שתהא לאכילה. ייתכן שחשיבות זו היא תנאי לכך שהפעולה תיחשב לאכילה, אך הנקודה היא החשיבות, ועל כן תיתכנה גם דרכים חלופיות להגיע לחשיבות, ובכלל זה בריה שלמה. לעומת זאת, התוספות (חולין צו ע"א ד"ה מאי) העלו פירוש שונה:

"דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי, כאילו פירש בין גדול ובין קטן, דכולהו מיקרו גיד ועוף, ובלבד שיהיו שלמים".

העולה מדברי התוספות, שביחס לאיסורים שבהם נאמר דין בריה יש שני מסלולים שבהם אפשר לעבור על האיסור. מסלול אחד הוא המסלול ההלכתי המוכר, של מעשה אכילה בכמות של כזית מהחומר האסור. מסלול שני הוא מעין "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – אכילת היחידה שאסרה התורה, ולשם כך אין דרישה כמותית. אין כאן דין שיעור, אלא התקיימות של התופעה שאסרה התורה – אכילת הדבר עצמו. המנחת חינוך (ס"ק ה) אף מעלה שלשיטת התוספות רק בלאווין שנאמרה בהם לשון אכילה אפשר להתחייב על כזית שאין בו בריה שלמה, ובלאווין שלא נאמרה בהם לשון אכילה אי אפשר להתחייב אלא באכילת הדבר שאסרה התורה – בעל החיים השלם; וזאת בניגוד לשיטת רש"י שיש דין אחד של חשיבות, היכול להתממש בשיעור כמותי של כזית או בחשיבותה של בריה שלמה.

לכאורה יש מקום לתלות בשתי הבנות אלו את הספק בעניין נמלה שחסרה. הצד ש"שיעורא גמירי לה" מתיישב עם שיטת רש"י, שדין בריה מבוסס על חשיבות, וחשיבות זו מתקיימת רק בבריה הנאכלת בשלמותה; ואילו הצד ש"בריה גמירי לה" הולם את דרכם של בעלי התוספות, שמדובר במסלול נפרד של התקיימות התופעה שאסרה התורה, ותופעה זו מתקיימת כל עוד לפנינו בריה שיש לה יכולת קיום.

אולם אחר העיון נראה שאף לשיטת התוספות אפשר להבין את הצד הקובע שאין מתחייבים על בריה החסרה כלשהו. התופעה שאסרה התורה אינה מתקיימת אלא כאשר החיה נאכלת בשלמותה, ובמקרה כזה אכן מדובר ממש בתופעה האידאית שנאסרה. ובאשר למילים "שיעורא גמירי לה", נראה שהכוונה אינה בהכרח לשיעור חלופי, אלא ששיעור התופעה הוא כאשר החיה נאכלת בשלמותה.

והנה במסגרת צד זה, שהאוכל נמלה שחסרה כלשהו אינו חייב, יש מקום להעלות ספק, שלא עלה בידי למצוא התייחסויות אליו בקרב הפוסקים: האם יש לחלק בין נמלה שמתה בשלמותה, ולאחר מיתתה נתלשה רגלה וכדו', ועל אכילתה אכן אי אפשר לחייב מדין בריה; ובין נמלה שאיבדה רגל והמשיכה את חייה, ולאחר מכן מתה.

והביאני לספק זה דיון שעלה בראשונים בהקשר אחר לחלוטין – היתר טומאה של כוהן לקרוביו (ראו מנחת חינוך להלן רסד, כא). בגמרא בנזיר (מג ע"ב) נאמר: "נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו... 'לאביו' – בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר". גופו של אב שאינו שלם אינו מתאים להגדרת "לאביו". הכלבו (סימן קי"ד) הבהיר שאין היתר להיטמא ל"חסר אבר, (בין) מחיים בין לאחר מיתה", אולם הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף – עניין הכהנים) סבר שיש לחלק:

"מסתברא דנחתכה ידו של אביו מחיים בנו מיטמא לו, שלא אמרו אלא כשחסר לאחר מיתה או שחסר בשעת מיתה, כגון נחתך ראשו, דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינא ביה 'לאביו', אבל נחתכה ידו או רגלו בחיים ולאחר זמן מת אביו, כיון שהוא לאחר מיתה בשלמות שהיה בו מחיים, קרינא ביה 'לאביו', והדבר צריך הכרע".

הרמב"ן סבור שדמותו של האדם עשויה לעבור שינויים שונים במהלך חייו, אך בסיום חייו מתקבעת דמותו כפי שהייתה בחייו, ורק אם נחסר ממנה לאחר מכן אין הגוף מתאים עוד להגדרה "לאביו".

האם יש מקום ליישם חילוק זה בנידון דנן ולקבוע שאפשר לחייב בתורת ודאי את האוכל נמלה שאיבדה אבר בחייה? מסתבר ששאלה זו תלויה במחלוקת רש"י והתוספות. אליבא דהתוספות, התורה חייבה במפורש את האוכל בעל חיים טמא, אלא שחיוב זה מתייחס רק למי שאוכל את דמותו השלמה של בעל חיים זה. לאור זה מסתבר לאמץ את חילוקו של הרמב"ן ולומר שכל עוד הנמלה איבדה את רגלה בחייה והמשיכה לחיות לאחר מכן, זו דמותה של הנמלה המדוברת, ועל כן האוכל אותה בשלמותה אוכל בריה. אליבא דרש"י, לעומת זאת, איננו עוסקים בשאלות של זהות אלא בשאלה של חשיבות, ובריה היא שיעור חשיבות חלופי לזה של כזית, ועל כן יש צורך בבריה שלמה. לפי רש"י, מסתבר שהשיעור נקבע ביחס לגופה של נמלה שלמה, ואין כאן מקום לחילוקו של הרמב"ן.

לכאורה עשויה להיות לדברים אלו נפקא מינה הלכה למעשה גם בימינו, ולא רק בזמן שדיני מלקויות נוהגים. כפי שציין ספר החינוך, לצד ההלכה שבריה מחייבת מלקות בפחות מכזית יש בה חומרה נוספת, שאינה בטלה בתערובת, והמנחת חינוך (ס"ק י) ציין שזהו דין דרבנן. הר"ן במסכת חולין (לו ע"א באלפס) כתב שבריה אינה בטלה רק כשהיא שלמה:

"שאילו נתרסק ממנה אבר אין תורת בריה עליה... ואפילו אותו אבר שנתרסק אין הנשמה תלויה בו הרי היא מתבטלת כאילו אינה בריה, דבמסכת נזיר איבעיא לן כהאי גוונא לגבי מלקות אי חשיבא בריה ללקות עליה בכל שהוא או לא, ולא איפשיטא, ומדלענין מלקות ספקא, לענין שתאסור תערובתה אפילו באלף נקיטינן לקולא, דבריה לא בטלה דרבנן הוא ובספקא דרבנן נקיטינן לקולא".

אם כן, מחמת הספק אפשר להקל בנמלה שחסרה רגל, שהיא בטלה בתערובת. אך לכאורה יש מקום לומר שאם הרגל נחסרה בחייה של הנמלה היא תיחשב לבריה בתורת ודאי, ויש להחמיר בה גם לעניין תערובות. אולם על פי דברינו לעיל אין לחומרה זו מקום. הסברה לומר שבריה כזו תיחשב בריה מבוססת על עמדת התוספות בחולין, שכל עוד יש לפנינו בריה שזהותה היא מין שהתורה אסרה, אכילתה היא עבירה על איסור התורה. לעניין אי־ביטול של בריה בתערובות מסתבר שהחומרה מבוססת על סברה כעין זו של רש"י בשבועות, שהבריה חשובה ולכן איננה בטלה. על כן, אם יש ספק אם נמלה שחסרה רגל חשובה דייה אם לאו, אין זה משנה אימתי נחסרה רגלה, משום שלא בזהותה כנמלה עסקינן אלא בחשיבותה.

גדרי מעשה אכילה בבריה

המנחת חינוך (ס"ק ו) דן בדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות ב, כא), שכתב:

"זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית, כשאכל כזית מבריה גדולה או שצרף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שיאכל כזית, אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה, ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה".

המגיד משנה התייחס לדין בריה שסרחה וכתב:

"ומה שכתב רבינו אפילו סרחה הבריה וכו' הוא בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם, אבל אם סרחה כל כך כבר ביאר רבינו פרק ארבעה עשר שמי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור".

המגיד משנה סבור שהדין הכללי במאכלות אסורות, שאפשר לחייב רק על דבר הראוי למאכל אדם, תקף גם ביחס לבריה, ועל כן דברי הרמב"ם אמורים רק ביחס לבריה שסרחה מעט, אך עודה ראויה לאכילת אדם. המנחת חינוך מתקשה בהבנה זו, שכן לכאורה אין משמעות לכך שהבריה סרחה כל עוד היא ראויה למאכל אדם. הוא מציע בדעת המגיד משנה שכיוון שמדובר בחיוב על פחות מכזית, הנשען על כך שנאכל בעל חיים כברייתו, היה מקום לחשוב שאם סרח אין הוא כברייתו, על אף שעודנו ראוי למאכל אדם, ואין לחייב עליו אלא בכזית, ועל כן נצרך הרמב"ם לבאר שכל עוד הוא ראוי למאכל האדם הוא נחשב כברייתו. לעניות דעתי מדובר בסברה משכנעת, ולוּ כהווה אמינא, אך המנחת חינוך מתקשה בכך ומציע הבנה שונה בדברי הרמב"ם.

לדברי המנחת חינוך, מדובר בבריה שסרחה ואינה ראויה עוד למאכל אדם, ועל כן אינה עומדת בגדרים הרגילים של מעשה אכילה. אולם מכיוון שמדובר בבריה, החורגת מגדרי מעשה אכילה הרגילים בכך שאכילתה מחייבת גם ללא אכילת כזית, הוא הדין שהיא מחייבת גם בלא אכילה כדרכה ואכילת דבר הראוי למאכל אדם. כמקור להבחנה כזו מזכיר המנחת חינוך את חידושו של המהרש"ל (חכמת שלמה שבועות כג ע"ב):

"דרבי שמעון... דמחייב בכל האיסורים בכל שהוא, אם כן הוא הדין דמחייב שלא כדרך הנאתן".

המהרש"ל חידש שלשיטת רבי שמעון, הסובר שחייבים מלקות גם על אכילת כלשהו איסור (דהיינו ללא כזית וללא בריה), ולא נאמר שיעור כזית אלא לעניין קורבן וכרת, הוא הדין שחייבים מלקות גם שלא כדרך הנאתם של האיסורים. המנחת חינוך מציע שהוא הדין בעניין בריה, שוויתור על השיעור הכמותי של מעשה אכילה מאפשר ויתור גם על אכילה כדרכה ועל אכילת דבר הראוי למאכל אדם.

אומנם מן הראוי לציין שהמהרש"א חלק על חידושו של המהרש"ל וסבר שאין להקיש מוויתור על הדרישה הכמותית לוויתור אפשרי על הדרישה האיכותית. המהרש"א הזכיר גם שלשיטת רבי יוחנן חצי שיעור אסור באכילה מן התורה, אך אכילה שלא כדרך הנאתה אינה אסורה אלא מדרבנן. ואף שאפשר לחלק בין שיטת רבי יוחנן לשיטת רבי שמעון, שיטתו של המהרש"ל אינה פשוטה, שכן ודאי שמסתבר לחלק כדברי המהרש"א בין הדרישה הכמותית לזו האיכותית.

ברם נראה שקל יותר לקבל את חידושו של המנחת חינוך מזה של המהרש"ל, משום לעניין בריה יש מסלול חלופי לחייב, שאינו מצד גדריו הכלליים של מעשה אכילה בהלכה אלא מצד עשיית הדבר שאסרה התורה עצמו, שהוא אכילת בעל החיים האסור, ומשעה שהאדם עבר על האיסור היסודי בעצמו, אין צורך בגדרים ההלכתיים הכלליים. עם זאת יש לשים לב שעמדה כזו מובנת לפי גישת התוספות בחולין ביחס ליסוד דין ברירה, שהוא כעין "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ולא לגישת רש"י בשבועות, שיש לבריה חשיבות חלופית לזו של כזית, ולפי זה בפשטות אין להקיש מהוויתור על הצורך הכמותי לוויתור אפשרי על גדריו האיכותיים של האיסור. המנחת חינוך כלל אינו מזכיר שחידושו אינו אמור אלא לשיטת התוספות, ואף מעלה אותו בשיטת הרמב"ם, שלהבנתו הבין את דין בריה כרש"י ולא כתוספות,[2] ואם כן דבריי אינם מבארים את שיטתו. 
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] המפרש על הסוגיה במסכת נזיר (ד"ה בעי רבא) הוסיף שצד זה בספק מסתמך על דין 'רובו ככולו', ודבריו טעונים עיון נוסף, ואכ"מ.

[2] יוער שמדברי הר"י מיגאש בשבועות (כא ע"ב) עולה כעמדת התוספות בחולין ביחס ליסוד דין בריה ולא כרש"י בשבועות, ואפשר שגם שיטת הרמב"ם טעונה עיון נוסף בהקשר זה.