מצווה קס | טומאת אוכלין

קבלת טומאה בבעלי חיים ודגים

"כל האוכלין שהן מבעלי חיים אינן מקבלין טומאה עד שימותו. שחט בהמה חיה ועוף, אף על פי שעדיין הן מפרכסין – מקבלין טומאה. ודגים מאימתי מקבלין טומאה – משימותו. נולד בהן טריפה ונתטמאו כשהן מתנדנדין, הרי יש בדבר ספק אם הן חשובין כמתים הואיל ונטרפו או אינן מקבלין טומאה עד שידמו כאבן ולא יתנדנדו".(רמב"ם הלכות טומאת אוכלין ב, ו)

המנחת חינוך (ס"ק ג) התקשה בדברים אלו של הרמב"ם. במשנה במסכת עוקצין (ג, ח) נחלקו תנאים ביחס לשלב שממנו דגים מקבלים טומאה: לדעת בית שמאי – משעה שניצודו, לדעת בית הלל – משעה שמתו, ולדעת רבי עקיבא – משעה שאינם יכולים עוד לחיות אם יוחזרו למים, אף שכעת הם עדיין מקרטעים. הגמרא במסכת חולין (עה ע"א) הסתפקה ביחס לדינו של דג שנולדו בו סימני טרפה, והותירה את הספק בתיקו. רש"י ביאר שספק זה הוא רק אליבא דרבי עקיבא, הנוקט שדגים יכולים לקבל טומאה אף בטרם מתו, אך לבית הלל אין כל מקום להסתפק בדבר, ועל כן כתב המהרש"ל (ים של שלמה חולין ד, ח) שלהלכה ברור שבעל חיים טרפה אינו מקבל טומאה. אולם הרמב"ם פסק בתחילת ההלכה כבית הלל, ובכל זאת הביא את הספק שלא הוכרע בדבר 'נולדו בהם סימני טריפה'. מכוח קושיה זו חידש המנחת חינוך שלשיטת הרמב"ם הספק נאמר גם לשיטת בית הלל ולא רק לרבי עקיבא. ננסה אפוא לעמוד על ביאור הספק אליבא דרש"י ואליבא דהמנחת חינוך לשיטת הרמב"ם.

לפי רש"י, מכיוון שלדעת רבי עקיבא אין הכרח שהדג ימות כדי שיקבל טומאה אלא רק שהוא יוגדר כנתון במצב סופני, הגמרא מסתפקת מה דין דג שנתגלו בו סימני טרפה, ומתייחסת למחלוקת הקיימת ביחס לבהמות – האם "טרפה חיה", כלומר האם יש לה אפשרות לחיות עוד זמן של י"ב חודש. לכאורה יש לתלות במחלוקת זו את השאלה אם להגדיר את מצבו של דג טרפה כסופני, אך הגמרא מבחינה בין המחלוקות בשני כיוונים. מחד גיסא, גם לפי מי שסובר שטרפה חיה, ייתכן שדגים חלשים יותר ואינם נחשבים כבעלי יכולת מספקת לחיות לאחר שנולדו בהם סימני טרפה. מאידך גיסא, גם לפי מי שסובר שטרפה אינה חיה ייתכן שבדגים לא נאמר כן. וזאת מדוע? בגרסת כמה מכתבי היד, שככל הנראה הייתה לפני רש"י, נאמר: "אפילו למ"ד טריפה אינה חיה, הני מילי בהמה, דיש במינה טריפה, אבל דגים, דאין במיניהו טריפה, אימא לא". כלומר ביחס לבהמה, שנקבעו לגביה דיני טרפות, הבין מי שסובר שטרפה אינה חיה שסימני הטרפה מלמדים על כך שהיא אינה חיה, אך מכיוון שסימנים אלו נאמרו ביחס לדגים, אין להקיש וללמוד מהם שדג שניקבו מעיו אינו חי.

בגמרא שלפנינו מופיע נוסח שונה: "הני מילי בהמה, דיש במינה שחיטה, אבל דגים, דאין במינן שחיטה, אימא לא". לא ברור מה הזיקה בין "יש במינה שחיטה" לכך שטרפה אינה חיה, ואולי כוונת הדברים היא כמו בגרסה השנייה, שמכיוון שדגים אין במינם שחיטה לא נאמרו בהם דיני טרפות,[1] ועל כן אין יסוד להניח שדג טרפה אינו חי. אולם הדבר נראה דחוק, ויעוין בפירושו של רבנו גרשום על אתר:

"אפילו למאן דאמר טרפה אינה חיה – כלומר הני מילי בהמה דנולדו בה סימני טרפה לאו חשובה חיה, דאינה ראויה לשחיטה, וכיון דאינה ראויה לשחיטה חשובה מתה, אבל לענין דגים אינן חשובין מתין עד שימותו".

רבנו גרשום מציג גישה חדשה ומעניינת. לשיטתו, הקביעה "טרפה אינה חיה" אינה הערכה מציאותית באשר לסיכוייה של הבהמה לחיות אלא קביעה הלכתית המחשיבה אותה כמעין מתה. קביעה זו נשענת על כך שמצבה הרפואי של הבהמה אינו מותיר לה עוד אופק של שחיטה, ועל כן היא חשובה כמתה כבר כעת. לעומת זאת, בדגים אין השפעה הלכתית להיותם טרפה, שכן אין בהם שחיטה, ועל כן הפיכתם לטרפה אינה מגדירה אותם כמתים. בדברי רבנו גרשום לא מפורש במסגרת איזו שיטה הועלה הספק בעניין סימני טרפה, אך נראה לומר שבדומה לדרכו של המנחת חינוך בשיטת הרמב"ם, הספק נאמר בעיקר לשיטת בית הלל ולא לשיטת רבי עקיבא. הקריטריון של רבי עקיבא הוא חוסר יכולתו של הדג לחיות, ולעניין זה קשה לראות מה משמעות שלילת האופק של שחיטה. לעומת זאת, לשיטת בית הלל, שהדגים מקבלים טומאה משעה שמתו, יש מקום לומר שההגדרה ההלכתית של טרפה כמעין מתה מספיקה.

המנחת חינוך לא השתמש במונחיו של רבנו גרשום ובנקודה של שלילת אופק השחיטה, אבל הציע בדרכו שהאיבעיא נאמרה לשיטת בית הלל: בית הלל סוברים שדגים אינם מקבלים טומאה אלא משימותו, ולא די בכך שמצבם סופני, אך אפשר לומר שטרפה אינה רק במצב סופני אלא מוגדרת כמתה כבר בהווה. כתימוכין לכך מביא המנחת חינוך הלכה מדיני טרפה באדם בהקשר של רציחה. על פי הסוגיה בסנהדרין (עח ע"א), ההורג את הגוסס חייב כרוצח על אף מצבו הסופני של הנרצח, משום שיש לו חיי שעה, אך ההורג את הטרפה פטור, משום שהפגיעה באיברי החיות המרכזיים הקיימת בטרפה מגדירה אותו כמת במידה מסוימת כבר בהווה. חיזוק נוסף לטענה זו אפשר להביא גם מדיני טרפה בבעלי חיים: "כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין, בשני לאוין אין מצטרפין, חוץ מנבלה וטריפה, הואיל והטריפה תחלת נבלה היא" (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ד, יז) – איסור טרפה קשור ביסודו באיסור נבלה, שכן גם הטרפה נחשבת כמתה חלקית עוד בטרם שחיטתה.

הרב ליכטנשטיין ז"ל ביאר במספר הזדמנויות שבית שמאי ובית הלל נחלקו בשאלה מדוע אין בעלי חיים מקבלים טומאה. לשיטת בית שמאי הדבר נובע מכך שהם אינם מוגדרים 'אוכל', ולכן דגים, המותרים ללא שחיטה, ולשיטת הרמב"ם (שחיטה א, ג) "אסיפתן היא המתרת אותן", מקבלים טומאה משעה שניצודו, שאז הם כבר מוגדרים 'אוכל'. בית הלל, לעומת זאת, סבורים שגם כאשר הדבר ראוי לאכילה, עצם היותו יצור חי מפקיע אותו מטומאה בשל שייכותו לעולם הטבע ולא לעולמו של האדם, אשר בו שייכת קבלת טומאה, ועל כן גם דגים שניצודו אינם מקבלים טומאה עד שימותו. מבחינה זו רבי עקיבא שותף לתפיסתם של בית הלל, אלא שהוא מרכך אותה מעט וסובר שכאשר הדג המפרפר נמצא במצב סופני הוא כבר מנותק דיו מעולם הטבע ועל כן יכול לקבל טומאת אוכלין. לגישת רבנו גרשום והמנחת חינוך בדעת הרמב"ם, גם בשיטת בית הלל עולה ריכוך נוסף, ולוּ ברמת ספק באיבעיא דלא איפשטא בגמרא, שגם טרפה נחשבת למנותקת דייה מעולם הטבע כדי לאפשר קבלת טומאת אוכלין. ברם נראה שריכוכים אלו בדרישה שהבהמה תמות מלמדים שגם בית הלל ורבי עקיבא נשענים על חלות שֵׁם אוכל בדג משעת צידתו. הלוא בהמה הנמצאת במצב סופני אינה מקבלת טומאת אוכלין, והוא הדין לבהמה טרפה, ואין אומרים שעובדת היותה טרפה מגדירה אותה כמעין מתה לעניין זה. על כן מסתבר שהמחסום הראשוני בפני קבלת טומאה בבעלי חיים הוא שאין להם שם אוכל, ומשעה שהדגים ניצודו הוסר מחסום זה, אלא שלשיטת בית הלל ורבי עקיבא יש מחסום נוסף – עצם חיותם של הדגים, כמבואר לעיל, ועליו אפשר להתגבר, לדעת רבי עקיבא, באמצעות היותם טרפה או במצב סופני.

יש להוסיף שהגמרא במסכת חולין קישרה את המחלוקת בעניין דגים לשאלה אם בן פקועה (שאמו נשחטה בעודו ברחמה, לפי השיטה ששחיטת אמו התירתו באכילה מדאורייתא) מקבל טומאת אוכלין. לשיטת רבי יוסי הגלילי הוא מטמא טומאת אוכלין, שכן דינו כשחוט, ואילו לשיטת חכמים "מפני שהוא חי, וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין". הגמרא מבהירה שדעת רבי יוסי הגלילי מתאימה לשיטת בית שמאי, שעצם ההיתר באכילה מאפשר קבלת טומאת אוכלין, ואילו דעת חכמים מתאימה לשיטת בית הלל, שבעל החיים מופקע מטומאה בגלל היותו חי. על פי דרכנו, אפשר שחכמים יסכימו שבן פקועה יכול לקבל טומאת אוכלין אם יהיה טרפה, שכן המחסום הראשון לטומאה הוסר משעת התרתו מדאורייתא לאכילה.

ועוד נציין שהמנחת חינוך מחזק את הצעתו, שבית הלל מודים בטרפה שמקבלת טומאת אוכלין, מכך שמפרכסת (בהמה שנשחטה ועדיין נמצאת בפרכוסי המוות) מקבלת טומאת אוכלין על אף שהיא עדיין בחיים לשיטת הרמב"ם (בציטוט שפתחנו בו). המנחת חינוך מבאר שבית הלל יכולים להסכים לכך, שכן חיתוך סימני החיות של הקנה והוושט מגדיר את הבהמה המפרכסת כמעין מתה לעניין קבלת טומאה, והאיבעיא בגמרא היא אם הוא הדין לסימני טרפה.

ברם יש לשוב ולהבהיר שבהמה טרפה אינה מקבלת טומאה. מפרכסת מקבלת טומאה משום שהיא עברה הליך של שחיטה שהתיר אותה באכילה לבני ישראל (שלדידם בשחיטה תליא מילתא, להבדיל מנוכרים, שלדידם במיתה תליא מילתא – חולין לג ע"א), ועל כן חל עליה שם אוכל, ומכיוון שסימני חיותה נפגעו, הרי שלא נותר לגביה עוד מחסום בפני קבלת טומאה. בדגים די בכך שהם הפכו לטרפה רק משום שמשעה שניצודו הם קיבלו תורת אוכלין.

הכשר לקבלת טומאה

"אין כל אוכל שבעולם נקרא אוכל לקבל טומאה עד שיבוא עליו מים מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב 'אשר יבוא עליו מים וגו''. ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא, יש לסמכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחילת המחשבה ולומר כי הענין לפי שהתורה לא תחשוב שום דבר להיות ראוי לדיניו שבו עד שעת גמר מלאכתן, כמו שידוע בדיני הפירות לענין תרומות ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח אינה חלה, וגזל היא ביד הכהן. ועל כן גם בענין הטומאה נאמר שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שיאכלו אותן, היה הענין לאמר על כולן דרך כלל שלא יהיו נקראין אוכל עד שיוכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמרו שהכשירן הוא כשהודחו ברצון הבעלים, כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן, כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה".(ספר החינוך)

ספר החינוך מבאר שההכשר הוא כעין גמר מלאכה המגדיר את האוכל ככזה באופן סופי, והדחת הפרי מן העפר היא שלב בהכנסת הפרי לעולמו של האדם והגדרתו כאוכל. כעין זה כתב כבר רש"י בפירושו לתורה (ויקרא יא, לז–לח):

"למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טומאה עד שיבוא עליו מים...   
'ונפל מנבלתם עליו' – אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טומאה פעם אחת שוב אינו נעקר הימנו".

ויעוין כבר בדברי הגמרא במסכת חולין (קיח ע"א):

"אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי (רש"י: דהיינו גמר מלאכה דידהו)".

על פי תפיסה זו יש מקום להבין חריגים לצורך בהכשר, כגון שחיטה שאינה מוציאה דם, אשר לשיטת רבי שמעון במשנה (לג ע"א) מכשירה לקבל טומאה: יש כאן מעשה מובהק של טיפול אנושי בחפץ והפקעתו המוחלטת מעולם הטבע והכנסתו לעולם האדם, וזהו תחליף להכשר מים. וזה לשון רש"י שם: "מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה".

לפי הסבר זה, משמעותו המרכזי של הנוזל הוא בסגולת הניקיון שבו (אף אם קשה לנו לראות את שבעת המשקים, ובהם דבש ודם, כנוזלים מנקים). מדברי הרמב"ן (שם פסוק ל"ח) עולה לכאורה סברה הפוכה:

"וטעם ההכשר, בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות, ולא כן ביבשים, ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן דברינו לשיעורין".

אומנם הכלי חמדה על אתר (הובא בפירושו של הרב שאוועל) עמד על הקושי בדברים אלו, שלכאורה ייתנו מעמד גם להכשר שלא נעשה מרצון, וטען שאין ספק שהרמב"ן אינו שולל את טעמו של רש"י, שהרי הוא הביאו בתחילת דבריו ולא דחאו. המוקד הוא אכן רצון הבעלים והחשבתם את האוכל כאוכל מלא, אלא שהרמב"ן התקשה מדוע צריך הכשר מים ולא די ברצון מופשט, ועל כך תירץ שללא הכשר מים אין יכולת דיבוק לטומאה, ועל כן גזרה התורה שרצון הבעלים צריך להתבטא בהכשר.

המנחת חינוך (ס"ק ו) הביא שלדעת מרבית הראשונים ההכשר צריך להיעשות מרצונם של הבעלים דווקא, כמבואר בדברי החינוך שהבאתי לעיל. המנחת חינוך הוסיף שלשיטת הרשב"א (חולין לא ע"ב) די ברצונו של נותן המים אף אם הוא אינו הבעלים, והביא את דברי הכסף משנה (טומאת אוכלין יב, א), שביאר שראשונים אחרים לא קיבלו זאת – "דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם".

הרב יעקב דוד אילן (בהערותיו לרשב"א במהדורת מוסד הרב קוק, הערה 159) סבר שהרשב"א כלל לא קיבל את התפיסה שהכשר מים הוא שלב בחלות שם אוכל על החפצא, שהרי לשם כך יש צורך ברצון בעלים, אלא נקט שהוא דין בפני עצמו של תנאי לקבלת טומאה. אולם אפשר להבין שהרשב"א שותף לתפיסה הבסיסית של הראשונים האחרים, אלא שהוא סבור שכל אדם יכול להעניק לפרי את אותו טיפול אנושי המגדיר אותו כאוכל.

עוד הביא המנחת חינוך שההכשר צריך להיות בשעה שהפרי ראוי לקבל טומאה, ועל כן אי אפשר להכשיר פרי המחובר לקרקע או בעל חיים חי, ובאוכלין הטעונים מחשבה עליהם כמאכל אדם ההכשר חל רק לאחר המחשבה ולא להפך. על פי האמור עד כה, הכשר ומחשבה עומדים על רצף אחד – רצון של הבעלים לראות את החפץ שברשותו כ'אוכל' במלוא מובן המילה. מחשבה נצרכת כדי לשייך למשפחת האוכלים חפצים שאינם שייכים אליה באופן ברור מצד טבעם, והכשר נצרך כדי להגדיר את הפרי כאוכל הנמצא סופית בשימושו של האדם.

אומנם הגמרא במסכת חולין (קכח ע"א) הציגה מחלוקת תנאים אם הכשר הקודם למחשבה מועיל, או שכדברי המנחת חינוך יש צורך בסדר הרגיל דווקא – מחשבה ואחריה הכשר. לכאורה קשה להבין את השיטה הגמישה – מה המשמעות של ייחוד סופי של מאכל לשימוש אנושי אם הוא עדיין אינו מוגדר כמאכל? ולהפך – אם אפשר להחיל שם אוכל גם ללא מחשבה, מדוע לא די בהכשר לחוד?

ונראה ששיטה זו אינה רואה את ההכשר כממוקד ביצירת שם אוכל דווקא, כדברי רש"י, אלא בעצם הכנסת החפץ לעולמו של האדם על ידי טיפול אנושי, או לפחות הפקעתו מעולם הטבע בכך, בעוד מחשבה היא הגורם שאמור להגדירו כאוכל. כיוון שכך, מדובר בשני מרכיבים שונים המטפלים בבעיות שונות, ועל כן הסדר אינו משנה. במובן זה דומים שני המרכיבים הללו למה שראינו בחלק הראשון של השיעור בדבר הצורך הכפול, לשיטת בית הלל, בהכשרת הדבר לאכילה ובהפקעתו מעולם הטבע. והשתא דאתינא להכי, ייתכן שגם הדעה הדורשת שההכשר יהיה לאחר המחשבה מקבלת תפיסה בסיסית זו, אך סבורה שאי אפשר להגדיר מאכל כשייך לאדם כאשר הוא עדיין אינו אוכל. 
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] וזאת מתוך הנחה שיש זיקה בין איסור טרפה לחובת שחיטה, וראו בשיעורנו על איסור טרפה.