מצווה א | פרו ורבו

גדר המצווה לדעת המנחת חינוך ומחלוקת האמוראים בעניין היו לו ילדים ומתו

בזמן אלול עסקנו במצוות הנוגעות לחגי תשרי, והיום, בשעה טובה, אנו פותחים מחדש את עיוננו במצוות בעקבות המנחת חינוך ומתחילים מבראשית, במצווה הראשונה – פרייה ורבייה.

המנחת חינוך (ס"ק יד)[1] עומד על גדרה המהותי של מצווה זו לאור הלכה שנפסקה בשולחן ערוך (אבן העזר א, ו), ולפיה אדם שהוליד בנים ולמרבה הצער בניו מתו לא קיים את המצווה. כפי שנראה, הלכה זו שנויה במחלוקת אמוראים (יבמות סב ע"א), אך כך נפסק להלכה, והמנחת חינוך מסיק מכך "דמצוה זו אינה כשאר מצות, לולב ומצה ודומיהם, דאין להם משך זמן רק תיכף שנעשה המצוה יצא, אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה, רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה הוא לידת הבנים, ובכל רגע חל עליו החיוב, ואם מתו – לא קיים מכאן ולהבא, וזה פשוט". הביאה, אם כן, אינה המצווה אלא רק הכשר מצווה, אבל למעשה גם הלידה אינה גוף המצווה, אלא קיומם המתמשך של הילדים, ועל כן אם הם חלילה חדלים להתקיים – האב אינו מקיים את המצווה מכאן ואילך. אין כאן הפקעה למפרע של המצווה משום שהתגלה שהאב לא השאיר זרע של קיימא, וברור למשל שאם צאצאיו מתים לאחר מותו הוא לא איבד בכך את המצווה שקיים בחייו, אבל בכל רגע נתון קיום המצווה הוא בקיומם של ילדיו בעולם.

בגמרא (יבמות סב ע"א), כאמור, נחלקו האמוראים בשאלה זו, והוצגו נימוקים לכל שיטה:

"היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר: קיים פריה ורביה, רבי יוחנן אמר: לא קיים. רב הונא אמר קיים, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר 'כי רוח מלפני יעטוף וגו'', ורבי יוחנן אמר לא קיים פריה ורביה, 'לשבת יצרה' בעינן, והא ליכא".

לדעת רבי יוחנן, שנפסקה להלכה, מי שבניו מתו לא קיים מצוות פרייה ורבייה, והוא מסביר זאת בעזרת דברי הנביא "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, יח). מה מלמד אותנו פסוק זה מעבר לפסוק מפרשת בראשית, "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ"?

להבנת עניין זה נפנה למקום אחר שבו עלתה שאלה דומה. במשנה במסכת גיטין (מא ע"ב) נקטו בית שמאי, ובית הלל חזרו והודו להם, שאדם המחזיק בחצי עבד וחצי בן חורין, המנוע מלקחת לאישה בת חורין או שפחה, כופין אותו לשחררו, שכן "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר 'לא תוהו בראה לשבת יצרה'". התוספות (ד"ה לא) הקשו מדוע נצרכה המשנה לפסוק בישעיהו ולא הסתפקה בזה מבראשית, והעלו מספר תירוצים חשובים המלמדים על היחס בין הפסוקים. באחד מתירוציהם נקטו שהפסוק בישעיהו מלמד רק על חשיבותה ומרכזיותה של המצווה שנקבעה בספר בראשית, ובתירוץ אחר נקטו שהפסוק בישעיהו מהווה מחייב נפרד, התקף גם עבור עבדים עקב אופיו האוניברסלי.[2] לענייננו משמעותי בעיקר תירוצם הראשון, שבו קבעו שאילו היה העבד יכול לעמוד בחיוב של 'לשבת', מצד 'פרו ורבו' כשלעצמו לא היינו כופים את רבו לשחררו. התוספות סתמו ולא פירשו מה יתרונו של המחייב של "לשבת יצרה", והרב ליכטנשטיין זצ"ל ביאר באחד משיעוריו שהפסוק בבראשית הוא ציווי על היחיד, ואילו הפסוק האוניברסלי בישעיהו הוא ציווי על החברה בכללותה, ועל כן אף האדון אחראי לקיומו ויש הצדקה לכפות עליו לשחרר את עבדו, מה שאין כן ביחס לחובת היחיד של העבד. בכיוון שונה אך לא סותר ביאר הר"י ענגיל (אתוון דאורייתא כלל י"ג) שמצוות "פרו ורבו" היא מצווה שבין אדם למקום, ואילו מצוות "לשבת יצרה" היא מצווה שבין אדם לחברו, וליתר דיוק בין אדם לְחֶבְרָתוֹ – "בקרא דלא תהו בראה לשבת יצרה גילה הכתוב דתכלית העולם שתהיה מיושבת מבני אדם, ואם כן מזה הכתוב נודע שיש חיוב על כל אדם עבור תיקון העולם לפרות ולרבות". במקרה של חצי עבד חצי בן חורין מדובר באדם האנוס ומנוע מלקיים את שתי המצוות הנוגעות לפרייה ורבייה. ברם, הר"י ענגיל סבור שאף שהכלל "אונס רחמנא פטריה" יפה הן כלפי מצוות שבין אדם למקום הן כלפי מצוות שבין אדם לחברו, משמעותו שונה בשני ההקשרים. במצוות שבין אדם למקום הקב"ה מוחל על החובות כלפיו והאנוס נחשב כמי שאינו בר חיובא כלל, ואילו במצוות שבין אדם לחברו המצווה נוגעת לאינטרסים של גורמים אחרים מנותן התורה, ועל כן התשתית המחייבת קיימת אף כאשר האדם אנוס, אף שאי אפשר לבוא אליו בטענות על אי מילוי חובתו. ובנקודה זו, מסביר הר"י ענגיל, נעוץ החילוק של התוספות: לא היה מקום לכפות על האדון לשחרר את עבדו בשל כך שנמנע ממנו לקיים מצווה של בן אדם למקום, כגון "פרו ורבו", שהרי הוא אנוס, ועל כן נידון כמי שאינו בר חיובא באותה מצווה. אולם, מכיוון שהעבד מחויב במצוות "לשבת יצרה", שהיא מצווה שגם האנוס אינו נפטר ממנה, יש מקום לכפות על האדון לשחררו כדי להימנע מהמצב הבעייתי של חיוב שהוא אינו עומד בו.

לאור זאת נשוב אל דברי רבי יוחנן, שקבע שמי שהיו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה – "'לשבת יצרה' בעינן, והא ליכא". רבי יוחנן סבר כנראה שהפסוק "לשבת יצרה" מלמד על מטרתה הארצית והחברתית של פרייה ורבייה ליישובו של עולם, והסיק מכך שהדבר תלוי בקיומם המתמשך של הילדים, כדברי המנחת חינוך, ועל כן כאשר הילדים מתו האדם נותר בחיובו. אומנם, בניגוד למה שניתן להבין מדברי התוספות והאתוון דאורייתא, ש"פרו ורבו" ו"לשבת יצרה" הם שני חיובים נפרדים בעלי אופי שונה, מדברי רבי יוחנן "לא קיים פריה ורביה" נראה שהפסוק בישעיהו הוא פרשנות למצווה מהתורה, והוא מלמד אותנו על אופייה של מצוות פרו ורבו כמצווה שבין אדם לחברו שמוקדה אינו במעשה המצווה אלא בתוצאה, דהיינו בקיומם של הילדים.

אם אכן כך, סביר לומר שהדעה החולקת, דעתו של רב הונא, הסבור שאדם יצא ידי חובה גם כאשר ילדיו מתו, חולקת על הבנה זו במצוות פרו ורבו ורואה אותה כמצווה בין אדם למקום שניתן למקדה במעשה המצווה ובהשתדלות האדם. אומנם, נימוקה של הסוגיה לגישת רב הונא הוא נימוק תוצאתי, הממחיש את ה"רווח" שיש לעולם בכך שילדים נולדו על אף שהם הלכו לעולמם – "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף", אך נראה לעניות דעתי שנימוק כעין זה לא בא אלא להמתיק את הקביעה ההלכתית, שהיא מיקוד המצווה במעשה האדם ולא בתוצאותיו המתמשכות. ומה פשרה של מצוות פרו ורבו כמצווה שבין אדם למקום? נראה לבאר שלעומת ההבנה הרואה במצווה זו מצווה תועלתית, שנועדה ליישובו של עולם, יש מקום להבין את המצווה כקרובה למצוות "והלכת בדרכיו", כפי שהגדירה הרמב"ם בספר המצוות (מצווה ח'): "שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו, והוא אמרו 'והלכת בדרכיו'... מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון". האדם מצווה לדבוק בדרכיו של הבורא יתברך, ובכלל זה אף בהיותו בורא ויוצר חיים, ואף הוא מצוּוה ליצור חיים בכלים שנתן לו הקב"ה. זו מצוות פרו ורבו, שניתנה עם סיום מעשה בראשית ויצירת האדם. היא מצווה שבין אדם למקום, שבהחלט ניתן להבין שמוקדה הוא במעשה המצווה ובהשתדלות האדם. ניתן להציע שמעשה המצווה הוא הביאה וההשתדלות לפרות ולרבות, אך מדברי רב הונא עולה שמי שקיים את המצווה הוא מי שהוליד ילדים בפועל ויצא מכלל השתדלות גרידא, אך מכל מקום המשך קיומם בעולם תלוי ברצונו יתברך ואינו חלק מהגדרת המצווה. כמובן, מסברה ניתן לומר שיש שני חיובים מקבילים: חיוב שבין אדם למקום לדבוק בדרכיו וליצור חיים וחיוב שבין אדם לחברו. לגישת התוספות בגיטין והאתוון דאורייתא ייתכן שהחיוב הראשון מגולם במצוות "פרו ורבו" והשני במצוות "לשבת יצרה" (ואפשר שגם היה ניתן להבחין בתוך "פרו ורבו" בין הפרייה ובין הרבייה, ואכ"מ), אך מהניתוח שערכנו לדעות האמוראים לאור הבנת המנחת חינוך, ולפיו הם נחלקו בגדרה המהותי של המצווה – אם היא תלויה במציאות המתמשכת של קיום הילדים או בפרייה ורבייה כשלעצמן, נראה שנקטו שלמצוות "פרו ורבו" יש הבנה אחת בלבד, ונחלקו איזו היא מבין שתי ההבנות שנידונו.

הבנת המנחת חינוך אל מול הבנה אחרת בגדר המצווה

עד כאן, כאמור, ניתחתי את המצווה לאור דרכו של המנחת חינוך, שהסיק מדין "היו לו בנים ומתו" שהמצווה אינה תלויה במעשה אלא במציאות המתמשכת של קיום הילדים. על פי הבנתו, המנחת חינוך מיישב הלכה מפתיעה נוספת במצוות פרייה ורבייה, ואף היא הלכה של רבי יוחנן באותה סוגיה ביבמות (בניגוד לריש לקיש שם, ואכ"מ) שנפסקה בשולחן ערוך (אבן העזר א, ז): "היו לו בנים כשהיה עובד כוכבים, ונתגייר הוא והם, הרי זה קיים מצוה זו". בהלכה זו חידוש גדול – למרות הכלל ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" והילדים אינם מיוחסים אחר אביהם, די בכך שהוא הביא אותם לעולם כדי שייחשב כמי שקיים את המצווה, ובלשון הסוגיה – "קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה". הטורי אבן (ראש השנה כח ע"א) הקשה על הלכה זו, שכן קיימא לן שאדם שעשה מצווה בזמן שהיה פטור ממנה (בשל שיטיון חולף) לא יצא ידי חובתו כאשר הוא חוזר ומתחייב בה,[3] ובזמן שהגר הביא את הילדים לעולם הוא היה גוי, הפטור ממצוות פרו ורבו! אך המנחת חינוך מיישב בפשטות שקיום מצוות פרייה ורבייה אינו תלוי במעשה אלא במציאות המתמשכת של קיומם של הילדים, ועל כן הגר אינו יוצא ידי חובה בביאה ובלידה, שאכן התרחשו בעת גויותו, אלא בקיומם של הילדים כעת, לאחר שנתגייר.

ואולם, רבים וטובים חלקו על הבנת המנחת חינוך, והבינו שמצוות פרייה ורבייה אינה תלויה במציאות קיומם של הילדים. הגר"א וסרמן (קובץ הערות כלל סט סעיפים יח, כו–כז), לדוגמה, נקט שמעשה המצווה הוא הביאה, וקיום המצווה הוא בהולדת הילדים.

כשלעצמי, נראה לי שדווקא בנקודה זו, של הגדרת מעשה הביאה, סביר לאמץ את גישת המנחת חינוך, הרואה בו הכשר מצוה גרידא, שהרי בפשטות נראה שניתן לקיים את המצווה גם ללא מעשה ביאה, כגון בהזרעה מלאכותית וכדומה (עיין בית שמואל אבן העזר א, י שהכריע כן לגבי נתעברה באמבטי, ואף החלקת מחוקק שהביא, שנסתפק בזה, לא נסתפק אלא משום שלא היה ברור לו שהילד נחשב בנו לכל דבר). מכל מקום, השאלה המשמעותית יותר לענייננו נוגעת ללידת הילדים – האם היא מהווה קיום מלא של המצווה, או שהמשך קיומם הוא חלק מן הקיום.

מדברי הגר"א וסרמן משמע שבנקודה זו הוא מסכים לדעת המנחת חינוך שהמשך קיומם של הילדים הוא חלק מקיום המצוה, אך מדבריהם של אחרונים אחרים נראה שעשו צעד נוסף וחלקו על המנחת חינוך אף בזה. כך, לדוגמה, הגרצ"פ פרנק (שו"ת הר צבי אבן העזר סימן א') ביאר שמצוות פריה ורבייה, ככל המצוות, נוגעת למעשיו של האדם ולחובת השתדלותו בפרייה ורבייה, ולא לקיום ילדיו, הנתון בידי הקב"ה ואינו חלק מקיום המצווה. אולם, במצוות פרייה ורבייה נאמר דין של פְּטוֹר מן המצווה, שאדם אינו נדרש להביא ילדים ללא גבול, וכאשר יש לו בן ובת הוא אינו חייב עוד בהמשך קיום המצווה. זהו פטור התלוי במרכיב מציאותי, ולגביו נאמר שאם חלילה הילדים מתו, בטל הפטור והאדם שב להיות בר חיובא במצווה (שלא כמשמעות המילולית של לשון הגמרא – "היו לו בנים ומתו... לא קיים פריה ורביה"). מאידך גיסא – אם יש לאדם ילדים שלא היה קיום מצווה בהבאתם לעולם, משום שהוא עשה זאת בעת שהיה פטור, נפסק להלכה שעצם קיומם פוטר אותו מן המצווה משום שמי שיש לו בן ובת קיימים משלו אינו חייב עוד במצווה. משל למה הדבר דומה? לאדם ששחט עוף והתחייב בכיסוי הדם, אך הרוח כיסתה את הדם: הוא לא קיים בכך מצווה, אך כל עוד הדם מכוסה הוא אינו חייב בכיסויו, אלא שאם הרוח חזרה וגילתה אותו הוא חייב בכיסויו (שולחן ערוך יורה דעה כח, יא). אומנם, שם נפסק שאם האדם כיסה את הדם בעצמו והרוח גילתה אותו הוא אינו חייב עוד בכיסוי, משום שמעשה המצווה שלו פוטר אותו גם אם המציאות של דם גלוי חוזרת, אבל בנקודה זו שונה מצוות פרייה ורבייה, שאיננה חד פעמית אלא מתמשכת, ובלבד שאין מציאות של בן ובת קיימים, שבה יש פטור.

הרב פרנק ציין שלשיטתו מסתבר שאם מצוות צריכות כוונה, האדם לא קיים מצוות פרייה ורבייה אם לא התכוון לכך בשעת הביאה, והוא רק נפטר מהמשך קיומה, בדומה למי שהביא ילדים בגויותו, וזאת בניגוד למשתמע מהבנת המנחת חינוך. אולם, אפשר שניתן לחלוק על כך משום שגם אם מוקד המצווה הוא בהתנהגות האדם, אפשר שבמצוות שאינן עוסקות במעשה כשלעצמו אלא בניסיון ליצור מציאות חדשה משקלה של הכוונה יורד, ואכ"מ.

עוד אציין שלגישת הרב פרנק עשויה להיות השפעה במצבים שונים, ואזכיר שניים בלבד:

• המנחת חינוך, כמדומה, יאמר שאדם שהביא לעולם בנים בלבד או בנות בלבד לא קיים פרייה ורבייה, אך לגישת הרב פרנק הוא קיים את המצווה, אלא שלא הגיע לפטור שיש לאחר הולדת בן ובת. כלומר, השיעור של בן ובת אינו שיעור בקיום המצווה אלא בפטור ממנה.
• לגישת הרב פרנק, בני זוג שהתאמצו להביא ילדים לעולם ולא זכו לכך עסקו בפרייה ורבייה, ואף שלא הגיעו למדרגה של פטור מן המצווה, הם קיימו אותה במעשיהם.

אומנם, מובן שניתן לחלק בין שני המצבים הללו, ולומר שהמצווה היא להביא ילדים לעולם, ובמצב השני הדבר למרבה הצער לא קרה.