מצוות קנג–קנז, תע | החיות והעופות הטמאים

מצוות העשה

ספר החינוך מנה מצוות עשה של בדיקת סימני בהמה וחיה, אך ציין שהדבר נובע מכך שהוא החליט לבסס את ספרו על ספר המצוות לרמב"ם, בעוד ליבו "נאחז בענין זה בסברת הרמב"ן ז"ל, שכתב שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה, כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות, על כל פנים יתחייב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האיסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה". לשיטת הרמב"ן אין לנו אלא איסורי לאו לאכול את המינים הטמאים. המנחת חינוך (קנג, ב) הבין שאף לשיטת הרמב"ם מדובר באיסור בלבד, אלא שלצד מצוות הלא תעשה הוא נמנה גם כאיסור עשה. אולם, הוא מציין, מדברי ספר החינוך עולה שאם יש למנות כאן מצוות עשה, מדובר ב"עשה גמורה", שהרי כתב: "ועובר עליה ולא בדק, אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין".

אומנם מדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה קמ"ט) נראה שהוא עצמו היה מודע לשתי אפשרויות אלו במסגרת קביעת מצווה זו במניין העשין:

"שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה, והוא שיהיו מעלים גרה ושוסעים שסע, ואז יהיה מותר לאכלן. והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה, והוא אמרו ית' 'זאת החיה אשר תאכלו'.             
ולשון ספרא: 'אותה תאכלו' – אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. כלומר הבהמה שיהיו בה אלו הסימנים מותר לאכלה, ויורה זה שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה. וזה לאו שבא מכלל עשה, שהוא עשה".

מתחילת דברי הרמב"ם עולה כדברי ספר החינוך, שיש חובה לבדוק את הסימנים, ומי שלא בדק ביטל חובה זו. מן הפסקה השנייה, לעומת זאת, עולה שמדובר באיסור עשה לאכול בהמה שאין בה סימנים אלו. ויעוין גם בלשון הרמב"ם במניין המצוות הקצר – "לבדוק בסימני בהמה", ובהשגת הראב"ד: "כל לבדוק לבדוק אין להם טעם, אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה". כמובן, אין מניעה מלומר שלדעת הרמב"ם יש במצווה זו שני מרכיבים – איסור עשה באכילת בהמה שאין בה סימני טהרה וחובת עשה לבדוק את הסימנים.

אם יש חובת עשה לבדוק את הסימנים, היא אינה מצווה חיובית המוטלת על כל אדם אלא רק חובה מיוחדת המוטלת על מי שמעוניין לאכול בשר בעל חיים – לוודא אקטיבית את כשרותו – אם כי יש להניח שחובה זו אינה תקפה בבעל חיים מזוהה ומוכר כגון פרה.[1] במובן זה הדבר דומה למצוות שחיטה, שהרמב"ם (מצוות עשה קמ"ו) מנה אותה כמצוות עשה, והראב"ד במניין המצוות הקצר השיג עליו בדומה להשגתו במצווה זו וטען שאין כאן מצוות עשה אלא לכל היותר לאו הבא מכלל עשה. גם שם ברור שאף לשיטת הרמב"ם חובה זו אינה תקפה אלא ביחס למי שמעוניין לאכול בשר.

אולם בענייננו אפשר שמלשון הרמב"ם במשנה תורה (מאכלות אסורות א, א) עולה הבנה מרחיקת לכת יותר:

"מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור', ונאמר 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל'".

מלשון הרמב"ם ומהפסוקים שהוא בוחר לצטט אפשר להבין שהתורה דורשת שאדם יידע את הסימנים המבדילים ובכך יקיים את החובה להבדיל בין המחנה הטהור למחנה הטמא בעולם החי. הרדב"ז בתשובותיו (ח, א) היה ער להבנה משתמעת זו מדברי הרמב"ם וטרח לדחות אותה:

"ואף על גב דנראה מלשונו שהמצוה לידע ולהכיר הסימנין אעפ"י שאינו רוצה לאכול, מכל מקום אין זו סברא כלל, אלא הרי זה דומה למצות השחיטה הסמוכה לה.            
הלכות שחיטה – פתח: 'מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול'. ולמדנו שאין ידיעת הלכות שחיטה מצוה, אלא אם הוא רוצה לאכול".

אולם פוק חזי שהרמב"ם בריש הלכות שחיטה הדגיש שמצוות השחיטה מתייחסת רק למי שרוצה לאכול, ואילו בענייננו לא ציין זאת. אומנם צריך עיון אם אכן יש חובה דאורייתא לשלוט מבחינה מעשית בסימני הכשרות של כל חגב וכדו', מעבר למצוות תלמוד תורה, ונראה שמרבית המפרשים והפוסקים נקטו שלא כן.

המנחת חינוך הביא את חידושו של הפרי מגדים (בהקדמה להלכות שחיטה), שסבר שאף שאין עוברים על איסורי לאו של אכילה אלא בכזית[2] ואין יוצאים ידי חובת מצוות עשה של אכילה כגון במצה ופסח אלא באכילת כזית, באיסורי עשה עוברים אף בכלשהו, שכן האדם מבטל בכך את ציווי התורה לאכול בדרך מסוימת – להוציא דרך אחרת.

כך למשל לפי הראשונים המבינים שהציווי על שחיטה הוא איסור עשה לאכול בהמה שלא נשחטה כדין, עוברים על איסור עשה זה גם באכילת פחות מכזית, משום שבכך מתבטל ציווי התורה שלא תהיה לנו אכילה אלא באופן המסוים של שחיטה. אומנם לכאורה אין בכך נפקא מינה, בהנחה שאף חצי שיעור אסור מהתורה גם בלאווין, שכן באיסורי עשה אין מלקות גם בשיעור שלם, אך יש לכך נפקא מינה לעניין 'מושבע ועומד מהר סיני', על פי הראשונים הנוקטים שבאיסור עשה אדם מושבע ועומד ואין שבועה חלה עליו ואילו בחצי שיעור אין דין מושבע ועומד.

המנחת חינוך מציין שלפי גישה זו עוברים באיסור דאורייתא גם באכילת מינים טמאים לגישת הרמב"ם, אולם דוחה את חידושו של הפרי מגדים וסובר שאף בציווי שלא נאמרה בו לשון 'אכילה' יש הלכה למשה מסיני שכל אכילות שבתורה שיעורן בכזית. המנחת חינוך חוזר לנושא זה גם במצווה קנ"ז (ס"ק ב), ושם הוא מביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם (טומאת צרעת יא, ז; יעו"ש). במצווה ת"ע (ס"ק א) חוזר המנחת חינוך על עמדתו, אך מוסיף שאפשר שבכל זאת נדרש פחות כדי לעבור על איסור עשה מאשר כדי לעבור בלא תעשה – על איסור עשה אפשר להתחייב גם שלא כדרך הנאתו, שכן התורה לא אסרה אכילה זו באופן ישיר אלא רק הגדירה אותה כביטול החובה לאכול בדרך מסוימת ולא אחרת.

אם לבחון את הדברים מסברה, נראה שיש להבחין בין שלוש ההבנות שראינו לעיל ביחס להגדרת האיסור:

א. אם מדובר באיסור עשה, יש מקום לראות בו איסור לכל דבר שכל גדרי אכילה תקפים לגביו.

ב. אם מדובר בחובה לבדוק את הסימנים לפני האכילה, ובמקרה כזה מסתבר להגדיר זאת כמצוות עשה החלה על כל מי שמעוניין לאכול, יש מקום לומר שגם כאשר אדם אוכל כחצי זית הוא מבטא בכך שהוא מאוכלי בעל חיים זה, ועל כן הוא עבר בביטול חובת העשה לבדוק בסימנים.

ג. אם מדובר בחובה לדעת את הסימנים, האכילה אינה המחייב ועל כן אין משמעות לשיעורה.

סימני הטהרה והמינים הטמאים

"שלא לאכול בהמה וחיה טמאה, שנאמר 'את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה' – את הגמל והחזיר והארנבת והשפן. ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בביאור... ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחומר, שאנו אומרים החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו, קל וחומר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל שלוקין עליהן... ואמנם הוא לגילוי מילתא בעלמא, כלומר שקל וחומר בזה הענין מבואר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש בהן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שייך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין, ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה, מאי זה מין שיהיה, לוקה מדאורייתא".(ספר החינוך מצווה קנ"ד)

המנחת חינוך (ס"ק א) מציין שלדברי ספר החינוך אין מניעה מללמוד קל וחומר מהמינים שיש בהם סימן טהרה אחד לאלו שאין בהם סימן טהרה כלל, שכן זהו גילוי מילתא בלבד ואין זה בגדר "עונשין מן הדין", אך לדברי המגיד משנה (מאכלות אסורות ב, א) הנימוק שונה: מכיוון שהדברים אסורים בלאו הכי מדאורייתא מכוח איסור העשה, אין מניעה מללמוד את איסורם בלאו בקל וחומר.

אומנם אפשר שאין כאן שני טעמים נפרדים אלא שתי נקודות השלובות זו בזו. הלוא דברי ספר החינוך, שכבר קדם לו הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה קע"ב), אינם מבארים מהו ה"גילוי מילתא" המאפשר להעניש בכהאי גוונא. ובאשר לדברי המגיד משנה, לא מבואר מדוע העובדה שמינים אלו בלאו הכי אסורים מדאורייתא באיסור עשה מאפשרת להלקות עליהם מכוח קל וחומר. ביסוד דין "אין עונשין מן הדין" אפשר להבין שיש חשש מהסתמכות על קל וחומר לענישה, שכן ייתכן שיש לו פירכא, ולחלופין – שחומרת האיסור החמור יותר אינה בהכרח סיבה להענישו בחומרה יתרה, וייתכן שהיא דווקא אמורה להביא למסקנה שאין לעבריין זה כפרה בענישה.[3] לשני הטעמים קשה אפוא מדוע אין תוקף לכלל זה כשאנו יודעים שהדבר אסור מהתורה באיסור שאין עליו ענישה בדיני אדם.

ונראה שכוונת הרמב"ם והמגיד משנה היא שמאחר שהתורה הורתה לנו אילו בעלי חיים מותר לאכול, ועל כן האוכל בעלי חיים אחרים עובר בעשה, והוסיפה וקבעה שבעלי החיים האסורים אסורים אף בלאו אפילו כאשר אחד הסימנים ישנו, יש מקום לראות בכך גילוי מילתא שההוראה בדבר המינים המותרים אינה אוסרת את האחרים בעשה בלבד אלא אף בלאו.

בנקודה זו עלינו להתייחס לשאלה יסודית בגדר סימני הטומאה והטהרה בבעלי חיים. אפשר להבין שהתורה אסרה עלינו את בשרן של חיות שאינן מפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גרה. אולם המהרי"ט בתשובותיו (א, נא) יצא נגד הבנה זו:

"שמסר סימן בבהמה טהורה ואמר 'מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו', וכן מפרסת פרסה, ואינם אלא סימן להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה, לא שהקליטה גורמת טומאה. תדע, שהרי אנו מתירין קלוט במעי פרה, כדתנן בפ"א דבכורות: בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה – אסור באכילה, וטהורה שילדה כמין בהמה טמאה – מותר באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, אלמא לאו בסימנים תליא טומאה וטהרה".

המהרי"ט נקט שהסימנים אינם קובעים איסור והיתר, אלא כשמם כן הם – סימנים לסיווג המינים למינים כשרים ואסורים. להבנתו, המשנה בבכורות (ה ע"ב) קובעת כלל שלפיו כשרות בעל חיים אינה תלויה בסימני הכשרות אלא במין שממנו הוא בא – ולד של אֵם מן המינים הטהורים טהור אף אִם אין לו סימני טהורה, וולד של אֵם מהמינים הטמאים טמא אף אִם יש לו כל סימני הטהרה. אומנם המנחת חינוך (ס"ק ה) הביא שהפרי מגדים הסתפק אם דין הטהור היוצא מן הטמא הוא איסור נפרד שנלמד מריבוי ואין לוקים עליו או איסור גמור שיש ללקות עליו, ואף אם מדובר באיסור גמור יש לדון אם זהו איסור "היוצא מן הטמא"[4] או איסור של מין טמא בפני עצמו (ונפקא מינה שעורו פסול לכתיבת סת"ם).[5]

מבלי להיכנס לנבכי הסוגיה הסבוכה בבכורות על השיטות השונות שבה ופירושי הראשונים, אציין שהגר"א וסרמן (קובץ שמועות חולין סימן כ"ז) סבר שהתוספות בנידה (נ ע"ב ד"ה תרנגולתא) העלו את שתי האפשרויות בשאלה זו. הסוגיה שם עוסקת במקרה המרתק של תרנגולתא דאגמא, עוף שרב פפא אמר עליו שהזכר שלו אסור שכן אין לו סימני טהרה והנקבה מותרת שכן יש לה סימני טהרה ("וסימניך: עמוני ולא עמונית"), והתוספות הבינו בתחילת דבריהם כפשוטם של דברים, שמדובר במין אחד, והכשרות נקבעת בהתאם לסימנים, ולא חל כאן דין "היוצא מן הטהור טהור" שכן האפרוח הבוקע מהביצה אינו מוגדר כ"יוצא" לעניין זה. הגר"א וסרמן הבין שלשיטה זו הסימנים הם סיבת הכשרות והאיסור בבעלי חיים, ועל כן לא מן הנמנע שבמין אחד יהיו הזכרים אסורים והנקבות מותרות. בהמשך דבריהם נטו התוספות מכיוון זה והעלו שמדובר בשני מינים שונים, שאחד מכונה "תרנגולא דאגמא" והשני "תרנגולתא דאגמא", והסיבה לדוחק זה היא "דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה". על פי הבנה זו הסימנים הם סימן לזיהוי המין הכשר, ועל כן אין מקום לחלק בין זכר לנקבה.

אומנם נראה לחלק בהקשר זה בין כשרות בהמות וחיות לכשרות עופות. הרמב"ם (מאכלות אסורות א, יד–כ) מבהיר שכשרות העופות אינה נקבעת לפי סימנים, שהתורה לא מנתה אותם, אלא יש מינים טמאים שהתורה פירטה, ומחובתנו לוודא שהעוף שאנו אוכלים אינו ממינים אלו, וחכמים נתנו סימני עזר לכך.[6] על כן נראה שבעופות מסתבר שהסימנים אינם אלא כלי עזר לזיהוי המין הכשר והאסור, ומובן הצורך של התוספות להידחק ולא לקבל את האפשרות שבאותו מין הזכר יהיה אסור והנקבה מותרת. אולם בכשרות בהמות וחיות הסימנים הם הדרך שהתוותה התורה, ושם יש מקום לומר שהם הקובעים את הכשרות ואינם רק כלי עזר בזיהוי המין.

וכאן עלינו לשוב לשאלת "אין עונשין מן הדין" בלימוד איסור הלאו על אכילת בהמה שאין בה כל סימן טהרה מאיסור בהמה שיש בה סימן אחד. אם סימני הטומאה (או במילים אחרות – העדר סימני הטהרה) הם הקובעים, נראה שלא מדובר בקל וחומר במובנו הרגיל: אם בהמה שיש בה סימן טומאה אחד אסורה, ודאי שגם בהמה שיש בה שני סימנים אסורה, שהרי גם בה יש סימן אחד. דבר זה אומנם אינו פשוט לאור מקרים שונים שבהם עלה עניין "אין עונשין מן הדין",[7] ויש לעיין בביאורם, אך מסברה הדבר נראה פשוט. לעומת זאת, אם מדובר בסימן בעלמא למין האסור, אפשר שאכן יש צורך בקל וחומר, המראה שיש ביסוס גבוה אף יותר לכך שמדובר במין אסור אם יש בו שני סימני טומאה, ודבר זה מעלה את שאלת "אין עונשין מן הדין", שנענית כאמור בתשובה המורכבת של המגיד משנה בצירוף לדברי הרמב"ם.

בשר אדם

הרמב"ם (מאכלות אסורות ב, ג) כתב שהאדם אינו נחשב לבעל חיים אסור לעניין הלאו, אך גם אינו אחד מהמינים הטהורים שעליהם נאמר "זאת החיה אשר תאכלו", ועל כן אכילתו אסורה בעשה מדאורייתא (ויעוין במגיד משנה שהביא בשם הרא"ה שבשר אדם אסור אף בלאו). הראב"ד השיג על הרמב"ם וקבע כי מכך שאין איסור דאורייתא בדם אדם מוכח שאין איסור דאורייתא באדם עצמו. אולם המנחת חינוך (קנד, ב) מיישב קושיה זו ומבאר שאיסור "היוצא מן הטמא" לא נאמר אלא באיסורי לאווין ולא באיסורי עשה, ונוסף על כך יש דרשה המתירה דם אדם מהתורה (כתובות ס ע"א). מכל מקום, המנחת חינוך מביא שלדעת ראשונים רבים כלל אין איסור תורה בבשר אדם מלבד האיסור ליהנות מן המת.

אומנם מן הראוי לציין את דברי הראי"ה בחזון הצמחונות והשלום, שהעדר האיסור הפורמלי אינו מעיד על העדר בעייתיות באכילת בשר אדם אלא להפך:

"שכבר אתה קץ מבשר אדם, שעל כן לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מוסר טבעי בזה, שזהו כמפורש".

כידוע, רבו הדיונים בשאלה אם במקרה של פיקוח נפש יש להעדיף אכילת בשר אדם על פני נבלה האסורה בלאו, מדין 'הקל הקל תחילה', או שמא אין לנקוט כן (יעוין בהקדמת ה"דור רביעי" למסכת חולין), ושמא כלל אין לבחור להציל חיים באמצעי נורא כאכילת בשר אדם (ראו שו"ת ממעמקים ד, כג), ויעוין גם בדברי מורנו הרב עמיטל ז"ל בספרו "והארץ נתן לבני אדם" (עמ' 50–53), שמורנו הרב ליכטנשטיין ז"ל חלק עליהם במספר הזדמנויות, ואכמ"ל. 
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] "ופשוט הוא מדברי הפוסקים דכל זה בבהמה וחיה הבאה לפנינו מחדש ואינה ניכרת בטביעות עין שהוא ממין בהמה וחיה טהורה, אבל בכל בהמה וחיה שהוא ידוע וניכר להדיא בטביעות עין שהוא ממין טהורים אין צריך לבדוק הסימנים בכל פעם" (דרכי תשובה עט, א).

[2] הכוונה לעבירה באופן מלא, להבדיל מאיסור חצי שיעור, אף שקיימא לן שהוא דאורייתא.

[3] ראו את דברי המהרש"א (סנהדרין סד ע"ב): "הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין, אף על גב דק"ו מדה היא בתורה, מכ"מ אין לדון כן לענין עונש, דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה".

[4] לשיטת הרמב"ם (מאכלות אסורות ג, ו) אין לוקים על איסור יוצא מן הטמא בחָלָב של בהמה טמאה, והוא מדמה זאת באופן מעניין לחצי שיעור האסור מהתורה, אך מדברי ספר החינוך (סוף מצווה קנ"ד) עולה שלוקים על החָלָב, ויעוין במנחת חינוך (ס"ק ה–ו).

[5] ראו חידושי רבנו חיים הלוי  (מאכלות אסורות ג, יא): "דבאמת הך דינא דיוצא מן הטמא טמא מחדש לן תרתי, דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו, ואהני ליה הך דינא דיוצא מן הטמא טמא שיהא איהו מצד עצמו חייל ביה איסורא דאמו, ובדין אמו קאי, דהרי הוא כאמו, ועוד נכלל ביה דין איסור בפני עצמו של יוצא מן הטמא, דמשום זה לחוד שהוא יוצא מן הטמא חייל ביה איסורא, ואף דאינו קאי בדין אמו ולא חייל עליו איסור מצד עצמו, מ"מ אסור הוא מאיסורא דיוצא מן הטמא, ואיסורו אינו מחמת עצמו, כי אם משום שיוצא מן הטמא זהו איסורו".

[6] אומנם אפשר שהדברים מורכבים יותר, ויעוין בחידושי רבנו חיים הלוי (מאכלות אסורות א, טז).

[7] כוונתי בעיקר לצורך בלימוד לאסור את אחותו מאביו ומאמו, על אף שלכאורה היא עונה הן להגדרת אחותו מאביו הן להגדרת אחותו מאמו.